אהבה ויראה שכלית וטבעית – הבדלי גרסאות

'''אהבה שכלית ואהבה טבעית''' הם שני סוגים של [[אהבת ה']]{{הערה|מחשבת החסידות (ר' יואל כהאן) עמ' 88 ואילך. וכפי שמסביר בתניא: בהתחלה בקיצור (בסוף פרק טו), שכדי לשנות טבע הרגילות '''ולשלוט''' בנפש הבהמית צריך לעורר את האהבה לה' ע"י '''שמתבונן''', אבל בשביל '''למשול''' בה בלבד מספיק לעורר את האהבה המסותרת. ולאחר מכן באריכות גדולה: בפרקים טז-יז בהולדת האהבה השכלית, ובפרקים יח-כה כיצד לעורר את האהבה המסותרת.}}, ושניהם ב[[נפש אלוקית|נפש האלוקית]]. הסוג הראשון מקורו ב[[מוחין|שכל]] והשני ב[[לב]], וכל אחד מהם מתגלה בכמה אופנים שונים (דרגות שונות).

אהבה שכלית היא אהבה שנולדת בעקבות התבוננות{{הערה|תניא פרק ג'.}} המילה '''נולדת''' מדגישה שבלי התבוננות אין אהבה זו קיימת כלל{{הערה|בתניא שם "אם לא יקשר דעתו ויתקע מחשבתו בחוזק ובהתמדה לא יוליד בנפשו יראה ואהבה אמיתית כי אם דמיונות שוא."}} (כמו תינוק, שעד שלא נולד אינו מציאות בפני עצמו כלל). אהבה זו מתגלה בשלושה שלבים, ואם ההתבוננות אינה מספיקה{{הערה|מאיזו סיבה שלא תהיה: אם מצד עצלות, ואם מסיבה חיצונית צדדית, ואם מפני שאין בכח שכל אדם זה להתבונן ולתקוע דעתו באופן כה חזק.}} ישאר האדם בשלב הראשון או השני כדלקמן.

אהבה זו היא "התכונה הטבעית" של הנפש האלוקית. ומאחר והנפש האלוקית נמצאת תמיד בכל אדם כל חייו ללא שום שינוי, לכן גם אהבה זו אינה צריכה "להוולד" אלא נמצאת בו כל הזמן{{הערה|תניא תחילת פרק יח, דמכיון שהיא "ירושה לנו מאבותינו" אינה נוצרת ע"י עבודת ויגיעת האדם אלא קיימת בו מטבעו ותולדתו.}} '''בכל תוקפה'''{{הערה|דמכיון ששורשה של אהבה זו הם הספירות הקדושות שבתוכן שורה אור אין סוף ברוך הוא (תניא פרק יח), לכן היא "למעלה מן הדעת וההשגה", ולכן (בפרק יט) "אפילו קל שבקלים, ופשעי ישראל מוסרים נפשם על קדושת ה' על הרוב, ואף אם הם בורים ועמי הארץ ואין יודעים גדולת ה'". ובהמשך שם "כל הקליפות בטלים ומבוטלים והיו כלא היו ממש, כל הגוים כאין נגדו וגו', כהמס דונג מפני אש יאבדו וגו', הרים כדונג נמסו... גדול ועצום כחו כל כך... שלא יוכלו יגעו אפילו בלבושיו..."}}- ומאומה לא יכול לשנותה ולהחלישה. אך למרות ששום דבר בעולם לא יכול לבטלה ואפילו לא להחלישה, היא '''לא מתגלה''' מצד עצמה{{הערה|תורה אור, תשא טו ב. דמצד פחיתות הגוף הגשמי הנה בחינת הנשמה המלובשת בו היא רק ה"רגל" של הנשמה, ואילו עיקר "גוף" הנשמה נשאר בבחינת מקיף ואינו יכול להתלבש בגוף. ובמאמר שלאחר מכן (ד"ה זה יתנו כל העובר על הפקודים, פו ג) מקשר זה עם שתי בחינות האהבה, שכן הוא בנוגע לאהבה העצומה של עיקר הנשמה, שאין הגוף כלי להכילה.}} , וצריך לגלותה. והדרך לגלותה היא באחד משני האופנים: '''א.''' כשמעמידים את האדם במצב בו נרגש אצלו שהוא עומד להתנתק (להפרד) מהקב"ה{{הערה|תניא פרק יח.}}. '''ב.''' ע"י התבוננות{{הערה|תניא פרק כה.}}.

'''א.''' מאחר ואצל הנשמה נרגש היטב שכל חיותה הוא מאלוקות, כשיעמידו אותו בנסיון בדבר אמונה לא תוכל נפשו האלוקית לשאת זאת, והיא תתעורר (ואפילו אם במשך כל חייו לא שמר כלל תורה ומצוות{{הערה|והטעם שלעיתים יש כאלו שאינם עומדים בנסיון, כי '''א'''. ישנה אפשרות שעל ידי ריבוי חיובי כריתות ר"ל נאבד כח המסירות נפש (ספר השיחות תרצ"ט ע' 303 הע' 5). '''ב'''. הלשון בתניא פרק י"ח היא ש"מוסרים נפשם . . '''על הרוב'''", ובנוגע המיעוט שלא מוסרים נפשם הרי גם אז אינו מאמין בליבו, רק שנכשל במעשה (לקוטי אמרים -תניא- השלם ע' קכג{{מקור}}). '''ג'''. בטבע של נפש האלוקית הוא שלא יכול להפרד מהקב"ה, אבל האדם יש לו בחירה חופשית, וכמו שטבע האדם הוא שרוצה לחיות, אבל יכול גם ללכת נגד טבע זה ({{מקור}}. וראה ספר המאמרים מלוקט ה' ע' קצה הע' 69). '''ד''' זה שאנו מוצאים שגם אדם שכל חייו לא חשב על אהבת ה', אלא היה מושקע בתאוות, וכשבא לידי נסיון מתעורר פתאום אצלו האהבה ומוסר נפשו, זהו ראיה על האהבה. וזהו אחת מההבדלים המסירות נפש אצל יהודי ל[[מסירות נפש אצל גויים]], כי אלו הגויים שמוסרים נפשם הם אלו האדוקים בזה תמיד (לקוטי ביאורים בספר התניא ע' קלט).}}).