רבי זירא

רבי זירא
דור	שלישי, לאמוראי בבל וארץ ישראל
רבותיו	רב הונא, רב יהודה ורבי יוחנן
חבריו	רבה בר נחמני, רב יוסף, רבי יצחק בר אבא
תלמידיו	רבי ירמיה, רבי אבא בר זבינא, רבי יצחק עטושיא

רבי זירא היה אמורא שנולד בבבל, ולאחר מכן עלה לארץ ישראל.

רבי זירא היה בחינת חכמה, ורבה היה בחינת בינה.

קורות חייו

רבי זירא נולד למשפחה שהתייחסה ככהנים, אביו של רבי זירא איסי היה המונה לגביית המיסים מטעם השלטונות, אולם עם זאת הוא מוזכר בגמרא כאיש צדיק ותמים, והיה מנסה להוריד את עול המס מעל תלמידי חכמים. בהיותו בבבל, למד בישיבת סורא ובישיבת פומבדיתא, אצל רב הונא ורב יהודה בר יחזקאל.

הכינוי "זעירא" (קטן בארמית) ניתן לו בשל קומתו הנמוכה (ובהגייה הבבלית שמשמיטה עיצורים גרוניים: זירא). היה מכונה בפי חבריו 'קטינא חריך שקי' בארמית- 'הקטן חרוך השוקיים'. שרבי זירא היה מופלג בחומרות וסגפנות, והקפיד שלא למלא פיו שחוק מחשש קלות ראש. ומסופר שהיה בודק את גופו באש התנור אם שולטת בו האש עד שפעם אחת משום הקפדת החכמים נחרכו שוקיו מהאש.

הוא אהב להתעסק בחיפוש נוסחאות^{[דרוש מקור][מפני ש...]} קדומות לדברי חכמים וגם בקירוב רחוקים. מסופר שקירב את בריוני טבריה על מנת להחזירם בתשובה, דבר שהחכמים בדורו לא ראו בעין יפה, אולם אחרי שנפטר, חזרו אותם בריונים בתשובה מפחדם שאין מי שיתפלל עליהם כעת ויצילם מעונש בעולם הבא.

הוא סירב לקבל מתנות בטענה שזו סגולה להאריך ימים שהרי "שׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה", אבל כאשר קראו לו לבית הריש גלותא הוא הסכים לבוא והסביר שבני הריש גלותא מתכבדים בכך שהוא מגיע לביתם, וכבוד זה נחשב כתשלום.

עלייתו לארץ ישראל

מסופר כי הוא השתוקק לעלות לארץ ישראל, אותה חיבב מאוד והפליג בשבחיה ("אוירא דארץ ישראל מחכימא", "שיחתן של בני ארץ ישראל תורה" ועוד), ולבסוף אכן עלה אליה, למרות התנגדות רבו, רב יהודה, שטען כי אסור לעלות לארץ ישראל מבבל. לפני עלייתו צם 100 תעניות כדי לשכוח את התלמוד הבבלי וללמוד תלמוד ארץ ישראל ביישוב הדעת ודעה צלולה.

כשעלה לארץ ישראל התיישב בטבריה ולמד אצל רבי יוחנן, ריש לקיש ותלמידיהם: רבי אמי, רבי אסי ורבי אלעזר, וכן בבית מדרשו של רבי יהודה נשיאה השני. בר הפלוגתא העיקרי שלו היה רבי אבא בר ממל. רב שמואל בר יהודה כינה אותו ואת רב שמואל בר רב יצחק "גדולי הדור".

במאה הצומות ניכר יחסו לבבל מול ארץ ישראל, יש הרואים כך גם בביטויו 'הני בבלאי טפשאי'. מלבד מאה צומות אלו צם עוד פעמיים סדרה של מאה צומות.

רבותיו

בבבל

רבותיו המובהקים של רב זירא בבבל היו רב הונא ורב יהודה והוא אמר הלכות רבות משמם, בתלמוד מובא סיפור שכאשר היה ר' זירא בבית מדרשו של רב הונא הוא לימד אותם שראשי לפתות שחיתכו אותם לחתיכות גדולות ברכתם "בורא פרי אדמה", ואם לחתיכות קטנות אז "שהכל נהיה בדברו", אולם כאשר הוא שאל את רב יהודה הוא ענה שיש לברך בכל מצב "שהכל נהיה בדברו".

אמורא נוסף מבבל אצלו למד היה רב חסדא ראש ישיבת סורא.

ר' זירא זכה גם ללמוד אצל רב ושמואל ומגדולי תלמידיהם:אבא בר ירמיה, רבא, רבה בר ירמיה, רבי חייא בר אשי, רב המנונא, רב נחמן, רב מתנה, רב כהנא, עולא, רב ששת ועוד.

ר' זירא היה כבר בבבל מגדולי החכמים, כאשר שאל פעם בסוגיה מסוימת מה טעמו של רבי אליעזר, תמה לפניו רב ששת:"גברא רבה כרבי זירא, לא ידע מאי תהייא דרבי אלעזר?!.

ר' זירא סיפר שכאשר היה בישיבתו של רב יהודה הוא אמר ששמע את ההלכה "חיה גסה הרי היא כבהמה דקה לפירכוס" מרב או שמואל, אולם לא זוכר איזה מביניהם, כאשר הגיע ר' זירא ללמוד בקורקוניא אמר לו רבי חייא בר אשי ששמואל לימד הלכה זו, כאשר הגיע לסורא הוא שמע מרבה בר ירמיה שרב הוא זה שלימד הלכה זו.

כאשר עלה ר' זירא לארץ ישראל הוא שמע מרבי אסי ששמע מרב חמא בר גוריא את הלכה זו בשם רב, אמר לו ר' זירא שרבה בר ירמיה הוא זה ששמע הלכה זו מרב, בתגובה כינה אותו רב אסי בשם: פתיא אוכמא, ואמר לו שמכן יש לו להסיק שרבה בר ירמיה שמע זאת מרב חמא בר גוריא שהוא שמע זאת מרב.

חבריו

ר' זירא היה חבר של גדולי תלמידי רב הונא ורב יהודה בבבל, כגון רבה בר נחמני ורב יוסף.

חבר נוסף הוא רב נחמן איתו דן ר' זירא באחת הסוגיות הידועות במסכת בבא מציעא "תקפה אחד בפנינו" רבי זירא הסתפק מה תהיה ההלכה במקרה שבעוד ששני בעלי הדין עומדים לפני בית הדין, התגבר אחד על חבירו ומשך מידיו על חציה השני של הטלית והנגזל לא מחה, ורק לאחר שכבר יצאה מידו חציה השני של הטלית החל צווח בפני בית הדין על הגזילה שהתרחשה לנגד עיניהם, כשהוא טוען שהוא לא מחה על התפיסה מכיוון שראה שבית הדין צופה במעשה הגזילה ואינו צריך למחות. השאלה היא האם אנו אומרים שהיה עליו למחות בפני בית הדין על הגזילה כדי שלא תראה שתיקתו כהודאה, או שמא טענתו נכונה - שאינו צריך למחות במקרה שבית הדין עצמו רואה כי השני התגבר עליו ולקח ממנו את הטלית בחזקה. רב נחמן הביא ראיות שונות כדי להשיב על שאלה זו, ממשניות וברייתות.

חבר אחר שלו היה רבי אבא בר פפא שעלה לפניו לארץ ישראל.

עם רבה בר נחמני

רבה היה חברו המובהק של ר' זירא ובין השניים היו מחלוקות רבות.

במסכת שבת נחלקו השנים האם "מלאכת משמר" נחשבת כמלאכת מרקד או מלאכת בורר, רבה שסבר שמשמר נחשב כבורר הביא לראייתו שמשמר דומה לבורר משום שבשניהם לוקחים את האוכל ומשאירים את הפסולת, ר' זירא טען לעומתו שבשניהם (במרקד ובמשמר) האוכל למעלה והפסולת למטה.

במסכת עירובין נחלקו האם קרפף שגודלו שלוש סאה, וקירה בו סאה, רבה סבר שאוויר הקרפף משלים ליותר מבית סאתיים בעוד ר' זירא סבר שלא, אולם ר' זירא מודה שבקרפף של בית סאתיים אם הוא נפרץ נחשב באוויר לחלק ממנו והוא אסור. במקום נוסף במסכת הם נחלקו האם מותר לשפוך "שופכין" לחצר של ארבע על ארבע אמות בשבת, רבה סבר שלא, מכיוון שאין בחצר ארבע אמות סימן שהוא לא רוצה בזילוף בעוד ר' זירא סבר שכן משום שטען שהחצר יכולה לבלוע את "השופכין", בהמשך מביא הגמרא מספר ברייתות המקשות על שני הצדדים ומתרצת אותם.

במסכת מגילה מובא שכאשר חגג ר' זירא יחד עם רבה בר נחמני את סעודת פורים, הגיע רבה ומרוב שכרות שחט את ר' זירא בסעודה, ולמחרת התפלל עליו רבה והוא קם לתחייה, כאשר שנה לאחר מכן הציע רבה לר' זירא לבוא לסעודה אמר לו ר' זירא: "לא בכל שעה ושעה מתרחש נס". המפרשים דנו האם הדבר היה כפשוטו^{[דרושה הבהרה]} או שהוא לא באמת שחט אותו. רבינו אברהם בן הרמב"ם פירש שלא שחטו ממש אלא שהכהו מכה גדולה עד שנטה למות.

רבה ורב זירא היו גם מתארחים פעמים רבות אצל הריש גלותא, פעם אחת לאחר שסיימו לאכול את הארוחה הגישו להם עוד ארוחה, רבה אכל ורב זירא לא אכל, שאל ר' זירא את רבה וכי אתה לא סובר את ההלכה שאם סלקו את הלחם מהשולחן אסור לאכול עוד?, השיב לו רבה שהוא סומך בסעודה על ריש הגלותא שיתן לו עוד אוכל ולכן מותר לו להמשיך לאכול.

תלמידיו

הקרוב ביותר מבין תלמידיו היה רבי ירמיה, שהרבה פעמים הקשה ושאל ממנו, ורבי זירא חיבבו עד שקרא לו 'ירמיה בני'. במסכת נידה מובא ששאלו רבי ירמיה שאלה היפותטית שהייתה על גבול הגיחוך, אך רבי זירא, שהיה מחמיר מאוד וסגפן, לא היה ממלא פיו שחוק ולא צחק. במסכת מגילה מובא דיון בין השניים לגבי הלכה שנמסרה מפי רבי זכאי דכבול בדבר תיקון טעויות בקריאת התורה בבית הכנסת

הלכותיו

• הכלל התלמודי הנפוץ כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו.
• חומרא דרבי זירא בדין שבעה נקיים.

פטירתו

רבי זירא זכה לאריכות ימים רבה, ונפטר בשיבה טובה. כאשר נשאל על ידי תלמידיו במה זכה בכך שהאריך ימים ענה ש:"מימי לא הקפדתי בתוך ביתי ולא צעדתי בפני מי שגדול ממני ולא הרהרתי במבואות המטונפות ולא הלכתי ד"א בלא תורה ובלא תפילין ולא ישנתי בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי ולא ששתי בתקלת חבירי ולא קראתי לחבירי (בחניכתו) ואמרי לה (בחכינתו)".

הוא נפטר בעיר טבריה, כאשר נפטר ספדו לו:

ארץ שנער הרה וילדה

ארץ צבי גידלה שעשועיה

אוי נא לה אמרה רקת, כי אבדה כלי חמדתה

הוא נטמן בסמוך לכפר ארבל, ליד קברו של נתאי הארבלי, ע"פ דעה אחרת הוא נטמן בטבריה בה נפטר

משפחתו

בנו, חכם בשם אהבה, מוזכר בתלמוד.

חריף ומקשה

מובא אודותיו כי הוא היה "חריף ומקשה". בגמרא ישנה שאלה מה עדיף, חריף ומקשה, הוא מתון ומסיק, ולמסקנת הגמרא עדיף הוא מי שהוא מתון ומסיק, כלומר שאינו חריף כל כך, אבל מסקנת הדברים ברורה אצלו יותר. אדמו"ר האמצעי מסביר כי מי שהוא חריף ומקשה, הוא מעלה את האור עילוי אחר עילוי מהגילוי אל ההעלם, בניגוד לאותו שהוא מתון ומסיק, שהוא מביא את האור מהעעלם אל הגילוי, ולכן לגבי המקבלים דווקא המעלה השניה עדיפה יותר.

אדמו"ר האמצעי מסביר, כי וודאי שגם אותו שחריף ומקשה הוא לומד כדי להסיק את ההלכה, אלא מכיון שלימודו עולה בדרגה גבוהה כל כך הוא לא יוכל אחר ירידתו להמשיך שוב את ההלכה למעשה, וכאותו תלמיד מבית שמאי שהיו לו שלוש מאות תשובות להתיר צרת הבת מתוך חריפותו, בניגוד לכך אותו שהוא מתון ומסיק, למרות שהוא גם חריף ומקשה, ירידתו לאחר הפלפול היא כדי לדעת הלכה למעשה דווקא, ולכן יוכל לכוין אל מסקנת ההלכה. אם כי כאשר אותו שהוא חריף ומקשה יוכל בזאת לכוין אל ההלכה, אז מעלתו גבוהה יותר מהמתון ומסיק, שכן הוא בא ממקום גבוה יותר.

שמחה של מצווה

מובא בגמרא כי הוא היה שמח ביותר ושחק בעת הניחו תפילין. אדמו"ר הרש"ב מבאר כי ענין השחוק הזה, הוא מריבוי התענוג בנפשו במה שסמך גאולה לתפילה או במצות תפילין, עד שבא לכלל תענוג מפולש בנפשו, שזהו סיבת השחוק ששרשו בעצמות מקור התענוג שאינו מורכב בשום דבר, וכמו בלעו"ז פלשתים ליצנים היו, שהשמחה והשחוק דליצנות הוא מדברים של הבל ושטות שאין בהם שום ענין כלל, ובאה רק מפתיחת הלב ביותר, וכמו כן בחינת פלשתים דקדושה הוא פילוש ופתיחת הנפש בעצמותה בשחוק ושמחה הבלתי מורכבת בשום דבר, והיא השמחה של מצוה, שהמצוה מביאה אותו לכלל שמחה ותענוג מפולש, אך זאת דוקא על ידי הקדמת אהבה ויראה בחינת אהבה העליונה להתענג על ה'..

קישורים חיצוניים

• "קם רבה שחטיה לרבי זירא" - לקוטי שיחות כרך ל"א שיחה ב' לפורים
• גם הילד יכול להבין את "קם רבה שחטיה לרב זירא" - שיחת קודש בנושא, מעובדת על ידי הרב שמואל אלבוים