שערות הראש והזקן

שערות הוא בחינה בקבלה המובאת בהקשרים שונים כשבכללות משמעו הוא השפעה מצומצמת ביותר, על דרך שערה שהחיות שבה מזערית לעומת החיות שבראש, ממנה היא צומחת.

ענינו

מבואר כי ענין השערות הוא קדושה עצומה, כענין י"ג תיקוני דיקנא, וכענין "ושער רישיה כעמר נקא", וכן כנאמר בנזיר "קדוש יהיה גדל פרע". ומה שאין כן מה שנאמר כי "שער באשה ערוה". ומבואר הענין כי השערות הם בבחינת צמצום, ואשה היא בבחינת צמצום, וכאשר נמשך הצמצום בצמצום יכול להיות יניקה לחיצונים.

בבחינת מותרי המוחין

בענין השערות מבואר כי השערה היא חלולה מבפנים ובתוכה נמשך ומתלבש איזה חיות מן המוחין. אלא שהשערות הם ממותרי המוחין, ולכן יכולים לחתוך את השערות ואין זה כואב למוח כלל. וכך הוא ברוחניות שענין השערות הוא בבחינת לבושים ובבחינת המשל, שבו ועל ידיו משיגים את הנמשל. שהמשל הוא בבחינת השערה עצמה, וענין הנמשל הוא החיות המלובשת בשערה.

מסיבה זו מצינו שלפעמים הגביהה התורה את מעלת השער, כמו בנזיר שחייב לגדל שער ראשו, ואף מצינו בשמשון הגיבור שכל כוחו היה בשערותיו, ולפעמים מצינו שהתורה השפילה את ענין השער כמו בכהנים ולוים. הסיבה לכך היא כי העשרות הינם מותרי המוחין, ולכן תלוי מהיכן הם נמשכים.

כאשר השערות נמשכים ממותרי החיות של ע"ק שהוא אין סוף, אז השערות הם חיות כל העולמות ויש בהם קדושה רבה ונפלאה, ומכיון שבנזיר מאירה ההארה של ע"ק לכן השערות שלו יש בהם קדושה ואסור לגלחן בימי נזירותו. מסיבה זו שערות הפיאות והזקן יש בהם קדושה של "דיקנא עליאה", אלא שבנזיר הקדושה היא בכל שערות הראש.

אך כאשר השערות נמשכות מ"נוקבא דאצילות", שהיא בחינת מצומצמת יותר לגבי ע"ק, אז ממותרי המוחין שלה יכול להיות יניקת החיצונים.

אדמו"ר הצמח צדק מסביר את הענין, כי מצינו בשיחת חולין של תלמידי חכמים שצריכה לימוד. הסיבה לכך היא מכיון שחכמת האלוקות שבקרבו גבוהה מאוד, עד שגם בחינת מותרי המוחין שבו היוצאים בשיחת החולין שלו הם חכמה עילאה ממש, ולכן הגמרא במסכת סוכה לומדת הלכות משיחתו של רבן גמליאל. אך כאשר אדם אחר שח שיחת חולין הם דברים בטלים ממש, גם אם הוא אדם כשר שלומד תורה, כי מותרות החכמה שלו היוצאים בשיחת החולין אין בהם דברי תורה ולכן הוא עובר על האיסור של דבור דברים בטלים.