מלאכה שאינה צריכה לגופה: הבדלים בין גרסאות בדף

[[אדמו"ר הזקן]] פוסק שעיקר הדין כרבי שמעון שפוטר, ולכן מותר מעיקר הדין [[מלאכת צד|לצוד]] רמשים שדרכם להזיק (אפילו כשאין דרכם להמית ואין בזה [[פיקוח נפש]]), מפני שבצידה זו אינו צריך לגופה, והאיסור הוא רק מדרבנן, ובמקום צער לא גזרו{{הערה|סימן שטז, סעיף יז.}}; וכן מותר לכבות גחלת של מתכת שעלולה להזיק, מאותה סיבה{{הערה|1=[https://chabadlibrary.org/books/adhaz/sh/sh2/1/334/29.htm סימן שלד, סעיף כט].}}. אמנם בעל נפש יחמיר לעצמו כדעת האוסרים במקום שאפשר, ולכן אם יכול להזהר מהמזיק ולהזהיר אחרים, עדיף שלא לצוד{{הערה|סימן שטז, סעיף כב וסימן שלד שם.}}.

דעת הפוטרים במלאכה שאינה צריכה לגופה, מובאת כביאור לסיפור ה[[מקושש עצים]] שחילל שבת ונסקל. המדרש אומר שכוונת המקושש היתה לשם שמים, שלאחר שנגזר שישראל לא יכנסו לארץ חשש שמא יחשבו שכעת הם פטורים מהמצוות, ולכן חילל שבת כדי שיהרג ויראו אחרים{{הערה|הובא בתוס' בבא בתרא קיט, ב ד"ה אפילו.}}. הסיבה לכך שהיה יכול לעשות זאת (ולא נחשב לחילול שבת, וגם לא ל[[מאבד עצמו לדעת]]), היא מפני שלא היתה לו כוונה לצורך העצים אלא כדי שיהרג ויראו ישראל, וממילא נחשב מלאכה שאינה צריכה לגופה ופטור. אך כאשר הובא לבית דין, לא יכלו לשפוט אותו על פי כוונתו, כי אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ולמראית העין עשה מלאכה, וחייבוהו מיתה{{הערה|1=חידושי אגדות מהרש"א שם. מבואר בהרחבה ב[https://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=15916&st=&pgnum=105&hilite= לקוטי שיחות חלק כח, ע' 93] ואילך.}}.