קריאת התורה בראש השנה

בראש השגה ויום הכיפורים בשעת קריאת התורה, גם כן היה [מוהרש״ב] יושב על כסא, פניו [צפונה] לשולחן הקריאה, ואחוריו לדרום, וראשו מכוסה בהטלית (משא״כ בקריאת־התורה דשבת ויום־טוב היתה הטלית על כתפיו ולראשו הכיפה).

מפטיר

בקריאת־התורה של פסוקי המפטיר, נהגו בליובאוויטש לקרוא בנגינת הטעמים הרגילה, ולא כמנהג העולם שקוראים גם את המפטיר בנעימת הימים הנוראים

הנה ידוע שבימים־נוראים.. יש ניגון מיוהד לקריאת־התורה, ובכל תפוצות ישראל — אפילו בבתי הכנסת של חב״ד — קוראין בניגון של ימים־נוראים בין בספר־תורה הראשון.. ובין בספר־תורה השני [למפטיר].. אבל בליובאוויטש שבליובאוויטש, הנה המנהג היה שבספר־תורה השני למפטיר.. שבקריאת ראש־השנה, וכן המפטיר של יום־הכיפורים, קראו בניגון הרגיל שבכל ימות השנה ולא בניגון של ימים־נוראים. ובהיותי עומד אצל הרי״ל [=הג״ר יעקב לנדא] ז״ל, שאלתי אותו: א] אם היה כך המנהג, ב] ומה טעם הדבר? ויענני: טעם הדבר איני יודע, אבל המנהג היה ככה — אזוי!

עליית האדמו״ר למפטיר

לפי הסדר הנהוג בליובאוויטש מקדמת דנא, הנה האדמו״ר עולה לתורה למפטיר והוא בעצמו הנהו הבעל־תוקע.

עוד בעת קריאת ההפטרה התהיל אדמו״ר [מוהרש״ב] עבודתו בקודש בבכיה חרישית ובקול לחש ורועד בניגון הטעמים המיוחד להפטרה...

כ״ק אדמו״ר מוהריי״צ עלה למפטיר — הן ביום הראשון והן ביום השני.

וכך נהגו גם כ״ק אדמו״ר מוהרש״ב והרבי מה"מ.

על אמירת המפטיר [היינו ההפטרה] של אדמו״ר מוהר״ש בראש־השנה, אמר בנו אדמו״ר מוהרש״ב: מתפעל אני מהמפטיר שלו. שבעת המפטיר נשפך מעיניו ומאפו, מכל הצינורות, וללא הכנות כלל.

כשקראו את הרבי מה"מ לעלות לתורה — למפטיר — היה מביא עמו את שלושת השופרות ומניתם על בימת הקריאה.

את ברכות התורה היה אומר בנעימה הרגילה כבכל השנה. בסיום העלייה לא נהגו לעשות לרבי ״מי שברך״ (וגם בכל שבת ומועד לא היו עושים ״מי שברך״ לאדמו״ר).

הערות שוליים

(חלק מהחומר בערך נלקח מהספר אוצר מנהגי חב"ד)