דפוס סלאוויטא: הבדלים בין גרסאות בדף
| שורה 117: | שורה 117: | ||
===עונש המלקות והמסירות נפש=== | ===עונש המלקות והמסירות נפש=== | ||
שני האחים החלו עוברים בין השורות ובהיותם נדונים ל"אלף וחמש מאות שבט נוגגשים", עברו שלוש פעמים בין שרוות החיילם. באמצע "המצעד" נפלה כיפתו של רבי פינחס. הוא לא זז ממקומו והמשיך לספוג מכות, עד שמישהו הרים | שני האחים החלו עוברים בין השורות ובהיותם נדונים ל"אלף וחמש מאות שבט נוגגשים", עברו שלוש פעמים בין שרוות החיילם. באמצע "המצעד" נפלה כיפתו של רבי פינחס. הוא לא זז ממקומו והמשיך לספוג מכות, עד שמישהו הרים לו את כיפתו ואז המשיך במצעדו.. פלא הוא איך שני האחים שהיו כבר קשישים בגילם, החזיקו מעמד וגילו אבירות וגבורה שאין להם דוגמה. רק כוחם המסורי הכביר, הוא שעבד להם לשאת איסורי המוות ולא לכבור תחתהים. אחרי המעשה הועברו לבית החולים וכשהחלימו מעט מפציעיהם היצאו לדרך הנודנים לסביר האיומה. | ||
באותה שעה ניגנו האחים שפירא את ה[[ניגון מסלביטה|ניגון מסלאוויטא]] שמביע התרוממות הנפש, תוקף גאון יעקב וביטחון בהשם. | באותה שעה ניגנו האחים שפירא את ה[[ניגון מסלביטה|ניגון מסלאוויטא]] שמביע התרוממות הנפש, תוקף גאון יעקב וביטחון בהשם. | ||
גרסה מ־16:05, 24 בינואר 2023
|
ערך זה נמצא בעיצומה של עבודה ממושכת. הערך פתוח לעריכה. | ||
| אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, ויקיזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך. | |||
|
יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים. | ||
| אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. | |||
דפוס סלאוויטא, שנודע גם בשם דפוס האחים שפירא, היה בית דפוס עברי בעיירה סלאוויטא שבאימפריה הרוסית וכיום עיירה במחוז חמלניצקי במערב אוקראינה
בית הדפוס נוסד בשנת תקנ"א בידי רב העיירה, רבי משה שפירא בן רבי פינחס מקוריץ, ונוהל על ידיו ועל ידי בניו ר' שמואל ר' אבא ופינחס.
הדפוס נועד להדפסת ספרי חסידות, אך נודע במיוחד במהדורות המפוארות של התלמוד הבבלי והשולחן ערוך שהודפסו בו. גם אלו שלא נמנו על עדת החסידים לא נמנעו להשתמש בהן למרות אופיו החסידי של הדפוס.
בשנת תקפ"ג מסר רבי משה את בית הדפוס לבניו רבי שמואל אבא ורבי פנחס והם המשיכו את עבודת הקודש של אביהם.
בדפוס נדפסו ריבוי ספרי קודש עד סגירתו בידי השלטון הרוסי.
כיום ספרי הדפוס נחשבים ליקרי ערך, מחמת המיוחדות של בית הדפוס שהיה שייך ליהודים חסידים צדיקים, והן מצד הנוסטלגיות של הדפוס.
פתיחת בית הדפוס
בספר סיפורים נוראים מאת הרב יעקב קדנר מובא מעשה פלא ששמע מפי החסיד הרב שלמה מוילנא שהיה עד ראיה למעשה מופת שכונן את בית הדפוס הידוע.
המופת של אדמו"ר הזקן
כשעלה בדעת רבי משה לכונן בית דפוס, קם ונסע לאדמו"ר הזקן להתייעץ עמו ולשמוע את חוות דעתו. אדמו"ר הזקן הסכים על ידו וברכו בברכת 'עלה והצלח'.
רבי משה פירט לפני אדמו"ר הזקן את חששותיו על העיכובים שיעמדו לפניו בכינון בית הדפוס מחמת ההוצאות המרובות והרישיון להפעלת בית דפוס שצריכים להשיג משר המדינה. אדמו"ר הזקן עודדו ובקשר לרישיון ייעץ לו שיפנה אל העיר "מאהלאב" שם ימצא מלמד תינוקות בשם 'ישראל' ועימו ייסע יחדיו לעיר 'וווילנא' ושמה ישיג את הרישיון בקלות ובלי שום טרחה.
ואף שדברי אדמו"ר הזקן רחוקים היו מאוד מהשכל האנושי. כי הרי מקומו של השר הממונה על הרישיונות אינו בכלל בווילנא. אך מחמת אמונתו החזקה בדברי אדמו"ר הזקן נסע לעיר מאהלאב.
כשהגיע למאהלאב. מצא שהמלמד בשם 'ישראל', היה רחוק מהוויות העולם ואף לא בקי בשפה. אולם מחמת גודל אמונת הצדיקים שהייתה מושרשת בבני העיר. פעלו על המלמד שיסע יחד עם ר' משה לוילנא.
בהגיעם לוילנא פנו האורחים אל בית הגביר ר' מאיר רפאל'ס. אך גם הוא לא ירד לסוף דעתו של אדמו"ר הזקן.
בעודם מתהלכים באחד הרחובות עובר למולם שר גדול, וכאשר בא למולם השר פנים אל פנים התבונן היטב השר בפניו של המלמד. השר המשיך בהליכתו בתוך הגן ושניהם המשיכו אף לטייל בו ומידי פעם בפעם נפגשו עיניהם זו בזו.
לפתע פנה השר אל המלמד: הינך מכיר אותי? ענה המלמד בפליאה: לא. השיב לו השר האם אתה מתושבי 'שקלאוו'? ענה לו המלמד, לא. מקום מגוריי היא מאהלאב. אולם השר התעקש בדעתו כי מקום מגוריו אינו אלא שקלאוו. ענה המלמד: אכן לפני עשרים שנה הייתי מתושבי שקלאוו.
נענה השר: כבר עברו מאז עשרים שנה, אולם בתוככי זכרוני הנך חקוק לטובה, ורצוני לעשות לך טובות גדולות. בוודאי זוכר אתה יהודי מתושבי שקלאוו שכך וכך שמו ושם אביו ושם משפחתו ענה לו המלמד: אנכי הוא אותו יהודי.
אמר לו השר ואם נזכרת ממני, בוודאי גם תזכור את הטובה הגדולה שעשית לי. וכה סיפר: אני הייתי מתושבי עירכם ופעם נכשלתי בעוון אחד והכו אותי הקהל בשוטים עד שדמי שתת לארץ. אחר כך העמידו אותי בעמוד הקלון שליד בית המדרש הגדול ונעלו אותי במנעול, וכל בני העיר שהלכו להתפלל רקקו בפני וקיללו אותי. עד שמרוב הבזיונות הייתי קרוב למות מחיים. ואתה ברחמיך וטוב לבך שברת את המנעול והוצאת אותי לחפשי ממות לחיים.
מגודל הביזיון ברחתי לנפשי עד שבאתי לעיר המלוכה פעטערבורג והמרתי שם את דתי. נתגדלתי שם ונתרוממתי עד שכעת אני שר גדול, וחפץ אני לגמול אתך טובה תחת טובה. לכן אתן לך עכשיו אלף אדומים לצרכיך האישיים. ובכל שנה תוכל לקבל שוב אלף אדומים.
שאל לו השר: מה עסקך כאן? סיפר לו ישראל כי בא לכאן בעבור הרישיון של בית הדפוס של הרב מסלאוויטא ענה לו השר הרי זה דבר קטן ופעוט. תיכף הנפיק בשבילו רישיון.
סיפור זה היה מהדברים שהכריעו את ר' מאיר רפאל'ס להיות חסיד של אדמו"ר הזקן.
הדפסת הש"ס
הדפסת התלמוד הבבלי הייתה כרוכה בעלויות גבוהות, וכדי לאפשרה קיבלו בני משפחת שפירא בשנת תקס"ז אישור מרבנים בולטים, ובראשם כ"ק אדמו"ר הזקן כי הזכויות להדפסתו יישמרו להם למשך 25 שנה.
ש"ס סלאוויטא הוא יקר המציאות בימינו, שכן בניגוד לש"ס וילנה שנדפס במהדורות רבות, נדפס ש"ס סלאוויטא בשלוש מהדורות שלמות בלבד. חוקר התלמוד רבי רפאל נתן נטע רבינוביץ כתב עליו: "...הדפוס הוא נעים ואין ערך ליופיו".
המחלוקת החריפה על המהדורה הרביעית
התלמוד בדפוס סלאוויטא הודפס בשלוש מהדורות שלמות. במהלך הדפסת המהדורה הרביעית, בשנת תקצ"ד, החלו אנשי דפוס ראם בווילנה להדפיס מהדורה מתחרה, מה שגרם להתלקחות מחלוקת עזה, שכן אמנם חלפו 27 שנים מקבלת אישור הרבנים, אך רק 21 שנים עברו מהוצאת המהדורה השלישית. המחלוקת הפכה למחלוקת בין חסידים למתנגדים.
לצד המדפיס מסלאוויטא עמדו רבני החסידים, רבני גליציה (ובכללם יעקב אורנשטיין, אב"ד קהילת לבוב) ורוב רבני פולין. לצד המדפיס מווילנה עמדו רבני ליטא, ובכללם אריה לייב קצנלבוגן אב"ד בריסק, יעקב קרלינר אב"ד קרלין, רבים מרבני זאמוט (ליטא התחתית) ורבי עקיבא איגר, בנו רבי שלמה איגר, חתנו רבי משה סופר בעל החתם סופר והרב אלכסנדר סנדר קפלן בעל "שלמי נדרים".
מדפיסי סלאוויטא העלו את הטענה כאילו דעתו של רבי עקיבא איגר הוטתה על ידי בנו רבי שלמה איגר, וכינו אותו "בן כוזיבא"[1]. רבי עקיבא איגר, שהיה ידוע בדורו כענוותן גדול, יצא מגדרו ובתגובה כתב מכתב חריף כנגד טענה זו:
"מאוד הומה לבי על העזות והחוצפה של מדפיסי סלאוויטא, ודבריהם דברי נאצה הם, לא בלבד על בני הגאון נר"ו שהטה את לבבי, אלא גם עלי, שיכולים לפתות אותי לפסוק שלא כדין..... אינני מוחל להם כלל וכלל, כי על בזיון התורה אי אפשר למחול".
לאחר דין תורה שהתקיים בבית הדין בהורדנה, ולאחר שהתקיימה בוררות זבל"א, הוכרע הדין לצדם של מדפיסי וילנה, בתנאי שייקנו את כל העותקים שנשארו בידי מדפיסי סלאוויטא.
דעת רבותינו
אף שלא מצאנו דעת אדמו"רי חב"ד ברור בענין השאלה הנ"ל (אף שלכאורה האיסור על ההדפסה הגיע מאדמו"ר הזקן).
הנה בספר שארית יהודה למהרי"ל מיאנוויטש אחי אדמו"ר הזקן. בהסכמה להלכות הרי"ף – קאפוסט תקע"ח[2]. ותוכנה:
הדפסת ספרים אינה אסורה משום הסגת גבול, ולא מטעם תקנה כללית, כ"א מטעם גזירת בעלי ההסכמה, שמועלת רק במדינתם, ולא במדינה אחרת – אפילו באותה מלכות. ובפרט אם המדפיס הראשון עשה שלא כשורה.
וכן יש תשובה ארוכה בשו"ת צמח צדק יו"ד סי' קצה, בענין זה שכנראה נכתבה באותה תקופה.
בשנות המ"מים רצה הרב נתן גוראריה להדפיסו שוב, אך הרבי מנע ממנו, והורה לו להדפיס את ש"ס וילנא.
הדפסת השו"ע
העלילה והמאסר
העלילה על פסק השולחן ערוך
בעיר זאסלאב הסמוכה לסלאוויטא גר הכומר של העיר זסלאב, מיכאל בנדרובסקי שנודע כאיש צר ואויב ישראל ואנטישמי ארסי. כומר זה ניסה את כוחו בשתי עלילות דם שפילות נגד יהודים, ובשתיהן הוכח כי הוא דובר כזבים, ויצא מהן בבושת פנים. בתקצ"ג העליל שהיהודים חתכו את לשונו של איכר נוצרי וגנבו את כספו. ב-תקצ"ד האשים אותם בניסיון למול נער גוי ולרוקן את דמו על מנת להכין מצות. שוב ושוב מצאו החקירות אפילו מטעם השלטונות הרוסיים את היהודים זכאים. בחקירה חוזרת נשלח לאזור קצין רוסי בשם אלכסנדר ויסיליאב. הוא התחבר עם בנדרובסקי, אך גם הוא לא הצליח לשכנע את שלטונות הצאר שהיהודים אשמים.
פעמים אחדות התנכל גם לבית הדפוס בסלאוויטא, בתקצ"ג הגיש כתב הלשנה נגד בית הדפוס וצירף עליו שני דפים מתוך ה"יורה דעה" שבו נפסק דינם של המוסרים והמלשינים שדינם להיצלות בגיהנום עד סוף כל הדורות, אך הרשויות בשעתו לא השגיחו בהלשנותיו.
ראיות...
לידיו של הכומר הגיעו דפי שולחן ערוך (יורה דעה סימן קנ"ח) מדפוס סלאוויטא. הטקסט אומנם עוסק בהיתר אי הצלת גויים בשעת סכנה. הקטע נמחק בעבר כנדרש על ידי הצנזור, אך בדפוס החדש של סלאוויטא הופיעו הדברים שוב – אם כי ברמיזה. הטקסט עצמו צונזר אבל פירוש הט"ז המופיע בעמוד שמצטט את הטקסט המקורי לא צונזר.
את הדפים וההסבר קיבל הכומר מרופא יהודי מקומי בזסלאב בשם ד"ר גרינברג, ששנה או שנתיים לאחר מכן אף המיר את דתו לנצרות. את המידע המרעיש העביר בנדרובסקי לחברו ויסליאב בסוף בתקצ"ה (חודשים רבים לפני המעשה של גילוי גופתו של פרוטאגין דלהלן).
עלילת הרצח
ביום טוב ראשון של חג השבועות ו' בסיון תקצ"ה (3 ביוני 1835)[3] שמש בית הכנסת "חייטים" בסלאויטא פתח את בית הכנסת לתפלת מנחה כשנכנס לבית הכנסת ראה את אליעזר (לייזר) פרוטוגאין שעבד בדפוס של האחים שפירא ככורך ספרים תלוי על קורת התקרה.
השמש יצא החוצה והרים קול צעקה, המשטרה המקומית הגיע וקבעה כי היה כאן מקרה של התאבדות וכי לא נמצאו בגופה הוכחות למעשי אלימות, אשתו ומכריו אישרו שלעיתים היה לייזר שקוע במרה שחורה. ואפשר שבמצב זה היה נתון כשהחליט לאבד עצמו לדעת.
התיק היה נסגר והמשטרה הייתה עוברת עליו לסדר היום אלמלא הרימו ראש שונאי ישראל והכומר בנדרובסקי בראשם הם העלילה שכאילו ביצעו האחים שפירא את המעשה הזה כיון שלפי עלילתם חרה להם להאחים שפירא על שכביכול מסר לייזר למשטרה דף מתוך "יורה דעה" של דפוס סלאויטה שבו מוקעים כביכול כל אלה שאינם יהודים ומותר ליהודי לעשות בהם כטוב בעיניו, והיות בעקבות "ההדלפה" הזאת השלטונות הרוסיים נלחמו נגד דפוס סלאוויטא, אזי לטענתם המעללים האחים שפירא החליטו לנקום בלייזר והרגו אותו.
בנדרובסקי שינה את גרסתו, התעלם מקיומו של ד"ר גרינברג וטען שהיה זה פרוטאגין שהעביר לידיו את דפי השולחן ערוך. פרוטאגין היה לכורך בבית הדפוס ובקלות רבה יכול היה להשיג את הדפים. ויסליאב התעלם משינוי גרסאותיו של הכומר ועד מהרה הודיע למפקדו הרוזן בנקנדורף שהיהודים חשודים ברצח.
הכומר מצא עזר בשני יהודים מומרים גרינברג ולפיסקי שהחזיקו גם הם בעלילה זו הם טענו כי המדפיסים הדפיסו את ספריהם בלי רישיון הצנזור, וכיון שלייזר ביקש להלשין עליהם באזני השלטון מיהרו לסלקו.
עם המידע הנ"ל נפתחה חקירה חדשה בעניין על ידי קצין חקירות שהחרים 12 ספרים מבית הדפוס והעביר את המידע לפטרסבורג. הפעם היו שלטונות הצאר נחושים להאשים את היהודים בין שביצעו את הרצח ובין שלא. הצאר גילה עניין רב בסיפור ומינה את הרוזן אילריון וואסילצ'יקוב להמשיך את החקירה באופן מעמיק ויסודי.
עלילה חסרת שחר זו הוכחשה בזמן החקירה הוכח שללייזר לא היה כל קשר עם דף זה והמעלילים עצמם הודו שלא קיבלו את הדף מלייזר.
מכתביהם הוצעו בשנת תקצ"ה לפני הגראף בענקעדאר, הגרף התרשם מכתב האישום והחליט למסור את הענינים לטיפולו של הצאר ניקולאי הראשון. אשר עקב אישית כבר זמן רב בתשומת לב מיוחדת אחר ההלשנות מצד המשכילים נגד בתי הדפוס העבריים וביחוד נגד בית הדפוס הגדול בסלאוויטא.
עתה החליט הצאר לסגור כל בתי דפוס העבריים בוואהלין וליטא וציווה לכלוא את האחים לבית שפירא בבית הכלא של קיוב עד לברור משפטם[4].
כתוצאות העלילה הנבזה נאסרו האחים שפירא ועמם עוד שנים עשר יהודים מסלאוויטא שהיו קשורים לדעת השלטונות במעשה זה, היחס עליהם מתחילה היה אכזרי, אחרי כן הועברו לקיוב והוטל למאסר אימה האסירים נכלאו בבידוד גמור, בלי שיאופשר להם לבוא במגע אפילו עם חיילי המשמר השומרים עליהם, ישבו כל אחד מן האסירים בתא נפרד במשך שלוש שנים ויותר עד שהתסיימה החקירה.
רק אמונתם העמוקה בבורא עולם, שופט צדק שאתו באו בקשר בלי שיפרדו המחיצות ביניהם לבין בוראם היא שקיימה אותם בתנאים לא אנושיים.
החקירה ופסק דין המזעזע
ב-ד' ניסן תקצ"ח (30 במרץ 1838) הוציא ועד החקירה המיוחדת את פסק דינה לפיה נדונו האחים שפירא למות "מיתה מדינית", שפירושה: שלילת כל הזכיות האזרחיות ושילוח לסיביר ולמעשה: מוות בטוח.
במהלך חודש ניסן תקצ"ח הוגש הדו"ח של ועדת החקירה לחוות דעת של שר הפלך הראשי בקיוב, גוי שונא ישראל שמעטים דוגמתו, ושמו :ביביקוב. גוי מתועב זה מצא כי העונש שהוטל על האחים שפירא, הוא קל מידי ויש לחמיר בו ולהענישם בעונש ש"ישמש דוגמה לכל היהודים". וכן הציע להוסיף על העונש גם "שבט נוגשים". כשהוגש הדו"ח בצירוף חוות דעתו לאישור בית המשפט העליון בפטרבורג קבע בית המשפט: "שמואל אבא ופינחס שפירא: ביחס לרצח לייזר פרוטוגאין, כיון שאין הוכחות חוקיות, נשארים הם בחשד חזק. אך, על שהדפיסו בדפוס ספרים המיכלים הוראות המנוגדות לחוק, המכוונים להגדיל את ההשפעה של כת החסידים המזיקה, ועל הוצאת דיבה על הנסיך ואסילטשיקוב, שערך את החקירה באופן לא חוקי וכו' - יש להעניש את כל אחד מהם במלקות, אלף וחמש מאות "שבטי נוגשים" לשלול מהם כל זכויותיהם ולשלחם לסיביר".
בג' תמוז תקצ"ט (15 ביוני 1839) חתם הקיסר העריץ ניקולאי הראשון את שמו על פסק הדין, בהוסיפו את המלים: "כך יהיה!".
ביום י"ז (או"י) באב תקצ"ט כינסו את כל הנדונים וקראו בפניהם את פסק דינם אחרי כן יצאו האחים שפירא לרחבה שבחצר המבצר בקיוב.
לפניהם היו ערוכים חמש מאות חיילים בשתי שורות כמו שדרה. כל חייל החזיק בידו שבט נוגשים: מקל ארוך, כפיף, שקטרו (עוביו) היה שנים וחצי סנטימטר בערך. היו פושטים את בגדיו של הנענש עד החגורה היו קושרים לצדו הימני והשמאלי רובה לכל צד ושני סגני קצינים היו אוחזים ברובים ומוליכים אותו עקב בצד אגודל דרך ה"שדרה החיה".
עונש המלקות והמסירות נפש
שני האחים החלו עוברים בין השורות ובהיותם נדונים ל"אלף וחמש מאות שבט נוגגשים", עברו שלוש פעמים בין שרוות החיילם. באמצע "המצעד" נפלה כיפתו של רבי פינחס. הוא לא זז ממקומו והמשיך לספוג מכות, עד שמישהו הרים לו את כיפתו ואז המשיך במצעדו.. פלא הוא איך שני האחים שהיו כבר קשישים בגילם, החזיקו מעמד וגילו אבירות וגבורה שאין להם דוגמה. רק כוחם המסורי הכביר, הוא שעבד להם לשאת איסורי המוות ולא לכבור תחתהים. אחרי המעשה הועברו לבית החולים וכשהחלימו מעט מפציעיהם היצאו לדרך הנודנים לסביר האיומה.
באותה שעה ניגנו האחים שפירא את הניגון מסלאוויטא שמביע התרוממות הנפש, תוקף גאון יעקב וביטחון בהשם.
ניגון זה הוא ניגון מ"א בספר הניגונים.
| ערך מורחב – ניגון מסלביטה |
המאסר במוסקבה והשחרור
בדרכם לסיביר הגעיו האחים למוסקבה ובהשתדלות שעלתה בדמים מורבים, הורשו זמנית להשאר שם. קשיחות הלב של שליטי מוסקבה בפגה למראה האישיות של האחים שפירא. הם השתדלו להקל על מכאובם ונתנו להם את כל ההקלות הדרושות במקום. אלום כל מאמץ שעשו להחזרת האחים שפירא לבתיהם, נתקבל באוזנו האטומה והקשוחה של העריץ רוסיא הצאר ניקולאי.
ורק כאשר עלה על כסא הקיסרות אלכסדנר השני ורוחות חדשות החלו מנשבות ברוסיה הורה לשחררם ממאסרם ובכ"ז אייר תרט"ז (1 ביוני 1856) חתם אלכסנדר השני על פקדת השחרור.
הדפסת אור החיים
כפי המובא בספה"ק הרה"ק רבי פנחס מקאריץ התבטא פעם ואמר כי לימוד בספר אור החיים מסוגל הוא לנשמה כמו לימוד הזוהר הקדוש כי רשב"י היה נשמת משיח בדורו וכן האור החיים היה נשמת משיח בדורו אי לכך פקד הרה"ק רבי פנחס על בניו שידפיסו בכל שנה את הספר הקדוש אור החיים ואז ינצלו מכל פגע רע ואכן הם קיימו את פקודתו אך אחר שנתרבו כל כך ספרי אור החיים עד שלא נמצא להם קונים חדלו בניו להדפיסם ובאותה שנה שהפסיקו להדפיס את ספרי האור החיים העלילו עליהם את העלילה ונאסרו במאסר[5].
ואכן ידועות היום מהדורות רבות של חומש עם אור החיים דפוס סלאוויטא הראשונה נדפסה בשנת תקנ"א שהיא שנת יסוד הדפוס בסלאוויטא משערים כי הוא הספר הראשון שהדפיסו בסלאוויטא.
הספר תורה המיוחד
|
| ערך מורחב – ספר התורה של הרבי |
כשהיו האחים שפירא חבושים בבית הכלא במוסקבה נשאו כאמור חן וחסד בעיני השלטונות המקומיים, שהשתדלו להקל עליהם את סאת המכאובים והירוסרים. יחס מיוחד גילה כלפיהם הנסיך טשרבטוב שהרשה להחסידים שיביאו לאסירי המלכות כוס לקידוש והבדלה וכן ספרי תורה.
כיון שתא הכלא היה מטונף וקשה היה לשמור על נקיונו, לא העיזו האחים למרות תשוקתם להגות בספר תורה, להכניסו לתאם. הם מצאו עצה והכניסו לתא רק ירעות של הספר, כדי שלא יהא הספר שלם ולא יקראו עליו שם: ספר תורה. ספר תורה זה היה כליל תפארת וכולו מלאכת מחשבת של סופר סת"ם קדוש ופרוש, ששיקע עצמו במלאכה זו ונתן לה את ימיו ולילותיו את הדיו שהבריק בברק מיוחד שלחו הבנים של הצדיק רבי שמואל מניקלשבורג.
רק כאשר יצאו האחים ממאסרם נטלו עמהם את הירעות ואיגדו אותם לחטיבה אחת ועשהו לספר תורה.
העצי חיים
ספר התורה חסר היה "עצי חיים" והנה זימנה ההשגחה ע"עצי חיים" בעלי יחס, כאשר הצדיק רבי מיכלא מזלוטשוב עמד לכתוב ספר תורה, שלח לו המגיד מקוזניץ "עצי חיים" עשויים וחטובים מעץ. ברם, עד שהגיעו ה"עצי חיים" למחוז חפצם, נודע הדבר לחסידים והם קנו "עצי חיים" עשויים מכסף.
רב מיכאלה השתמש באלו של כסף משום "זה אלי ואנוהו" אולם הבטיח כי יבוא יום וה"עצי חיים" של עץ יגיעו לידיהם של צדיקים גדולים. והנה בא היום ו"בעצי חיים" אלו נכרכו יריעות ספר התורה המיוחד.
הספר בשביה בידי הקומונסטים
ספר תורה זה עבר ביורשה מבן לבן הבן הבכור למשפחת שפירא היה מקבל את ספר התורה לידיו למשמרת.
כאשר עלה השלטון הקומוניסטי נמצא ספר התורה בבית הכנסת של העשיר היהודי ברוצקי בקיוב. השלטון הקומוניסטי החרים את ספר התורה במסגרת פעולותיו להשלטת הקומוניזם בברית המועצות.
בעקבות הסכם הדדי שנחתם בין רוסיה ופולין בדבר החזרת עתיקות שיש להם חשיבות מיוחדת לשתי הארצות ביקש ר' שמואל אבא שפירא[6] מהנסיך רדזביל שאתו היה בקשרי מסחר שיעשה עמו טובה וידרוש את ספר התורה שהיה כל כך יקר וחשוב למשפחתו. וכאשר אביו ברח משלטונות הקומנסטי וויתר על רכושו ורק את הספר לקח אתו.
הנסיך מרדזיביל מילא את מבוקשו וכך הגיע הספר התורה לר' שמואל אבא שפירא שמסרו לכ"ק אדמו"ר שליט"א (ראה בערך הס"ת על השתלשלות הדברים).
הדפוס עובר לזטומיר
|
| ערך מורחב – דפוס זטומיר |
בני משפחת שפירא הרב חנניה ליפא והרב יהושע השל שפירא העתיקו את דפוסם לעיר המחוז זיטאמיר, ומעתה הייתה חשיבות בעיני החסידים גם לדפוסי זיטאמיר, באשר המדפיסים המה בני הקדושים, ועל ספריהם קפצו הקונים אף בדמים מרובים. זאת ועוד: בימים ההם הורגשו רדיפות המתנגדים, ועל כן עודדו החסידים הנרדפים זה את זה והחזיקו איש ביד רעהו.
דפוס זיטאמיר נפגע אף על ידי מהרסים ומחריבים, הלא הם שניים מסופרי המשכילים שכתבו שטנה עליהם אל שרי בית הביקורת בפעטערבורג, שהם: "יושבי חושך, ומחשיכים על התחום של מושב בני ישראל, בספרי חסידות אשר יפיצו ביניהם להגן בפני האור אשר יפוץ בישראל, מרבים הבל בעם ומונעים כל שביב אור מבקוע אל חלונותיו".
המשומדים שהשפעתם הייתה מרובה בחוגי השלטונות, אף החזיקו בידי המלשינים, ועל פיהם שלח שר ההשכלה את שוטריו "לבער הרעה מקרב הארץ". לפתע פתאום התנפלו על הדפוס, וסגרו דלתותיו בחותמות הממשלה, בתוספת איסור על בעליו שלא לעסוק בהדפסה ברוסיה לעולם.
ספרים מפורסמים שנדפסו
- חומש עם פירוש האור החיים
- ש"ס סליווטא
- תניא
- סידור אדמו"ר הזקן דפוס ראשון
ראו גם
לקריאה נוספת
- עלילת סלוויטא - נתפרסמה בעיתון הצופה נתפרסם בהמשך ובהרחבה תרגום מכתובתיו של שאול גינבורג מתוך הארכיון של ממשלת רוסיה.
- האחים מסלוויטה, באנגלית מאת הרב שלום דובער אבצן
קישורים חיצוניים
- ספר תורה של ירושה, סיפורו ההיסטורי של ספר התורה המיוחד, בתוך 'יחידי סגולה', איסר פרנקל
- נתגלה סידור סלאוויטא תקצ"ו
- ר' מענדל דייטש הי"ד מלמד את ניגון האחים מסאלוויטא
- תורה מסלאוויטא, סיפורו של בית הדפוס מעלותיו וסגולותיו, בתוך 'המבשר תורני' פרשת בלק תשפ"ב עמוד 6
הערות שוליים
- ↑ על דרך שרבי עקיבא האמין בבן כוזיבא, אמרו הם שבן כוזיבא (=הבן המכזב, ר' שלמה איגר) היטה את דעתו של רבי עקיבא (איגר, אביו).
- ↑ ומובאת בשו"ת צמח צדק חיו"ד סי' קצה (טו, סע"ג). שארית יהודה שו"ת יורה דעה סימן לט
- ↑ סיפור עלילת הס"ת עד בואו לרבי מתוך הספר "יחדי סגולה" מאמר "ס"ת של ירושה" נכתב על ידי הרב שמואל אבא שפירא שמסר את הס"ת לרבי.
- ↑ ליקוטי אמרי פנחס
- ↑ מגדל עז עמ' רסח.
- ↑ היה נשוי עם מרת מוסיא לבית דוליצקא, נכדתו של האדמו"ר רבי יוסף יצחק שניאורסון מאוורוטש ובת דודתו של אדמו"ר הריי"צ (אמה מרת שיינא ברכה, הייתה אחות אמו של אדמו"ר הריי"צ, הרבנית שטערנא שרה שניאורסון.