ספירת התפארת

תרשים עשר הספירות. ספירת התפארת מופיעה במרכז התרשים, בתחתית המשולש השני

ספירת תִּפְאֶרֶת היא הספירה השישית מבין עשר הספירות, והספירה השלישית מבין ספירות המידות. ספירה זו נקראת בשם "גופא". יעקב אבינו הוה מרכבה לספירת התפארת.

ספירת התפארת היא השלישית מבין שלושת הספירות החג"ת, שהם הספירות השייכות ללב שבאדם. ספירת התפארת שייכת לקו האמצעי והיא ממצעת בין ספירת החסד שהיא מקו הימין, לספירת הגבורה שהיא מקו השמאל. ענינה הוא השפעה במידת הרחמים, שאף על פי שאין ההשפעה מגיעה מצד מדת הדין, משפיעה הוא מצד החסד.

ענינה של ספירת התפארת בעבודה מכוון כנגד מידת ההתפארות: לפאר את שם ה' בכל מיני פאר ולדבקה בשבחיו של הבורא בכל הבחינות בנפש, בהתבוננות שכלו ומחשבתו וגם בדיבורו (מלכות בתפארת). וכן לעורר רחמים רבים על נפשו שירדה לעולם הזה.

ענינה

ספירת התפארת היא הספירה השישית מבין עשר הספירות, ספירת זו משתייכת לספירות המידות, והיא השלישית מבין ספירות אלו.

יעקב אבינו היה בבחינת מרכבה לספירת התפארת, שכל ימיו הייתה עבודתו במידה זו. שענין ספירת התפארת הוא איחוד ההפכים, ויעקב אבינו ניסה להמשיך אורות דתוהו בכלים דתיקון, שזהו על ידי ספירת התפארת. וכן יעקב אבינו היה הבחיר שבאבות, שהוא בריח התיכון המבריח מקצה אל הקצה, שספירת התפארת עולה עד פנימיות הכתר. מבואר כמו כן שמטתו הייתה שלימה, שמאברהם שהוא בבחינת חסד יצא ישמעאל שהוא בבחינת גבורה דקליפה, ומיצחק שהוא בבחינת גבורה יצא עשיו שהוא בבחינת חסד דקליפה, אך ביעקב שהוא בבחינת ספירת התפארת מטתו הייתה שלימה, שבספירת התפארת שייך פחות יניקה לחיצונים.

ביחס לשאר הספירות

ספירת התפארת שייכת לקו האמצעי, ומהווה המשך לספירת הדעת.

בעולמות

במערכת הספירות, ספירת התפארת היא הכללות של המידות, וכך גם בעולמות, ספירת התפארת בכל עולם היא הכללות של פרצוף זעיר אנפין של אותו עולם, שהוא הפרצוף הנוצר מההתכללות של המידות. ספירת התפארת של עולם האצילות היא כללות של זעיר אנפין של עולם האצילות, והיא נקראת בשם "קודשא בריך הוא" ביחס למלכות דאצילות הנקראת בשם "שכינתיה".

השם של הכלי של ספירת התפארת של עולם האצילות הוא שם הוי"ה. שבכל הספירות של עולם האצילות האורות הם בשם הוי"ה והכלים הם במידה פרטית, כגון שם א"ל בחסד ושם אלהי"ם בגבורה, אבל בתפארת שהיא מקו האמצעי מאיר גם בכלי שם הוי"ה.

בעבודה

ענינה של ספירת התפארת בעבודה הוא מידת ההתפארות, לפאר את ה' ואת תורתו בכל מיני פאר.

בפסוק נאמר "אל יתהלל חכם בחכמתו עשיר בעשרו כ"א בזאת וגו' השכל וידוע אותי". וביאר הבעל שם טוב כי היא מדה מגונה המתפאר את עצמו, וכשהוא רוצה להתפאר ולשבח את עצמו והיינו משום שנתפשט מדת התפארת בעולם, וכשמתפשט מדת התפארת ויורד עד אדם זה שהוא בקליפה אז רוצה לשבח ולפאר את עצמו, רק שהוא גנאי כנ"ל, ועושה תחבולה לפאר לאחרים שיצא מזה תפארת לעצמו, כגון פלוני חכם מאד שלא נצחו שום אדם כי אם אני, וכן גבור ועשיר. וזהו שאמר אל יתהלל חכם בחכמתו של אחר כדי שיצא מזה שבח לעצמו, כ"א בזאת יתהלל שיתן לב שנתפשט מדת הת"ת שבעולם עד מדריגה אחרונה הנקרא זאת, והחכם יבין שנתפשט מדה זו השכל וידוע אותי, מה שאין כן הטפש לוקח תפארת לעצמו

עוד ענינה בעבודה הוא לעורר רחמים רבים על נפשו שנחצבה מתחת כסא הכבוד, וירדה לעולם הזה מדור החיצונים והקליפות. ועל בחינה זו נאמר "ליעקב אשר פדה את אברהם", שמידת רחמים זו מעוררת את מידת האהבה.

כינוייה

• גופא (הגוף) - על היותה מרכז המידות ועיקרם והיא ממצעת בין שני הידים- "דרועא ימינא" שהוא ספירת החסד, ו"דרועא שמאלא" שהוא ספירת הגבורה וממנה יוצאת ההשפעה ל"תרין שוקין" שהם ספירות נצח והוד.