תענית בכורות: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אין תקציר עריכה
אין תקציר עריכה
שורה 2: שורה 2:
'''תענית בכורות''' הוא מנהג מימי ה[[גאונים]] שיצומו הבכורות בערב [[חג הפסח]], כזכר ל[[נס]] שנעשה להם באותו הלילה כאשר ניצלו בכורות עם ישראל, מתוך כל בכורי [[מצרים]] שנהרגו באותו לילה.
'''תענית בכורות''' הוא מנהג מימי ה[[גאונים]] שיצומו הבכורות בערב [[חג הפסח]], כזכר ל[[נס]] שנעשה להם באותו הלילה כאשר ניצלו בכורות עם ישראל, מתוך כל בכורי [[מצרים]] שנהרגו באותו לילה.


מנהג ישראל לסיים מסכת ב[[ערב פסח]], על מנת לקיים [[סעודת מצוה]], ובכך להפטר מהתענית. יש המחמירים {{הערה|עיין בשו"ע אדה"ז סימן תע סעיף ח.}} להתענות בערב פסח גם כאשר עורכים סיום, וכן נהג [[אדמו"ר הריי"צ]]{{הערה|שיחת י"ט כסלו תשט"ז.}} אף שהיה ספק בכור{{הערה|שמועות וסיפורים ח"א.}}. [[אדמו"ר הרש"ב]] נהג לסיים מסכת בערב פסח, אף על פי שלא היה בכור. לגבי מנהגו של [[הרבי]] קיימים חילוקי דיעות{{הבהרה|מהי הדיעות?}}.
==החייבים בתענית==
היות שטעם המנהג להתענות הוא על שניצלו ממכת בכורות, בה מתו כל הבכורות במצרים, גם מי שהיה בכור רק לאביו או רק לאמו{{הערה|כדרשת חז"ל שהובאה ברשעל הפסוק "כי אין בית אשר אין שם מת", שהמצריות היו מזנות תחת בעליהן.}}, כך גם נקבע המנהג לדורות שלא רק בכור על פי הלכה מתענה, אלא כל מי שיש לו צד בכורה, גם אם היה לפניו נפל, או שהוא בכור רק רק לאביו או רק לאמו.


==ביטול התענית==
מנהג ישראל לסיים מסכת ב[[ערב פסח]], על מנת לקיים [[סעודת מצוה]], ובכך להפטר מהתענית.
יש הנוהגים שלא להסתפק בסיום מסכת ששומעים בבית הכנסת ולהחמיר לסיים בעצמם מסכת בערב פסח.
יש המחמירים {{הערה|עיין בשו"ע אדה"ז סימן תע סעיף ח.}} להשלים את התענית בערב פסח גם כאשר עורכים סיום.
===אצל רבותינו נשיאינו===
[[אדמו"ר הריי"צ]] נהג להשלים את התענית ולא לצאת ידי חובה בשמיעת סיום מסכת{{הערה|שיחת י"ט כסלו תשט"ז.}} אף שהיה ספק בכור{{הערה|שמועות וסיפורים ח"א.}}.
[[אדמו"ר הרש"ב]] נהג לסיים מסכת בערב פסח, אף על פי שלא היה בכור.
לגבי מנהגו של [[הרבי]] קיימים חילוקי דיעות{{הבהרה|מהן הדעות?}}.
==שינוי זמנה של התענית==
אם חל ערב פסח בשבת, נדחית תענית הבכורות ליום חמישי שלפניו{{הערה|שו"ע אדמו"ר הזקן תע, ז.}}, כשבו נקבע זמנה של התענית. לפיכך עורכים סיום מסכת רק ביום חמישי (ולא גם ביום שישי או בשבת), ומי שלא התענה ביום חמישי אין לו להתענות ביום שישי{{הערה|על-פי לקוטי שיחות חי"ז, עמ' 70-66.}}.
אם חל ערב פסח בשבת, נדחית תענית הבכורות ליום חמישי שלפניו{{הערה|שו"ע אדמו"ר הזקן תע, ז.}}, כשבו נקבע זמנה של התענית. לפיכך עורכים סיום מסכת רק ביום חמישי (ולא גם ביום שישי או בשבת), ומי שלא התענה ביום חמישי אין לו להתענות ביום שישי{{הערה|על-פי לקוטי שיחות חי"ז, עמ' 70-66.}}.



גרסה מ־20:14, 28 במרץ 2021

ערך זה נמצא בעיצומה של עבודה ממושכת. הערך פתוח לעריכה.
אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, ויקיזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך.

תענית בכורות הוא מנהג מימי הגאונים שיצומו הבכורות בערב חג הפסח, כזכר לנס שנעשה להם באותו הלילה כאשר ניצלו בכורות עם ישראל, מתוך כל בכורי מצרים שנהרגו באותו לילה.

החייבים בתענית

היות שטעם המנהג להתענות הוא על שניצלו ממכת בכורות, בה מתו כל הבכורות במצרים, גם מי שהיה בכור רק לאביו או רק לאמו[1], כך גם נקבע המנהג לדורות שלא רק בכור על פי הלכה מתענה, אלא כל מי שיש לו צד בכורה, גם אם היה לפניו נפל, או שהוא בכור רק רק לאביו או רק לאמו.

ביטול התענית

מנהג ישראל לסיים מסכת בערב פסח, על מנת לקיים סעודת מצוה, ובכך להפטר מהתענית.

יש הנוהגים שלא להסתפק בסיום מסכת ששומעים בבית הכנסת ולהחמיר לסיים בעצמם מסכת בערב פסח.

יש המחמירים [2] להשלים את התענית בערב פסח גם כאשר עורכים סיום.

אצל רבותינו נשיאינו

אדמו"ר הריי"צ נהג להשלים את התענית ולא לצאת ידי חובה בשמיעת סיום מסכת[3] אף שהיה ספק בכור[4].

אדמו"ר הרש"ב נהג לסיים מסכת בערב פסח, אף על פי שלא היה בכור.

לגבי מנהגו של הרבי קיימים חילוקי דיעות[דרושה הבהרה].

שינוי זמנה של התענית

אם חל ערב פסח בשבת, נדחית תענית הבכורות ליום חמישי שלפניו[5], כשבו נקבע זמנה של התענית. לפיכך עורכים סיום מסכת רק ביום חמישי (ולא גם ביום שישי או בשבת), ומי שלא התענה ביום חמישי אין לו להתענות ביום שישי[6].

בקביעות שנה שבה יום א' של חג הפסח חל בשבת, תענית הבכורות היא ביום שישי, למרות שבדרך כלל אין מתענים בערב שבת.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. כדרשת חז"ל שהובאה ברש"י על הפסוק "כי אין בית אשר אין שם מת", שהמצריות היו מזנות תחת בעליהן.
  2. עיין בשו"ע אדה"ז סימן תע סעיף ח.
  3. שיחת י"ט כסלו תשט"ז.
  4. שמועות וסיפורים ח"א.
  5. שו"ע אדמו"ר הזקן תע, ז.
  6. על-פי לקוטי שיחות חי"ז, עמ' 70-66.