זלמן קליימן – הבדלי גרסאות

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה

→ העריכה הקודמת העריכה הבאה ←

חזותיקוד ויקי

@@ שורה 14: / שורה 14: @@
 באחד הימים פרסמו השלטונות הודעת חירום על פינוי כל ילדי לנינגרד למקום רחוק ובטוח, וזאת כדי להצילם, וגם כדי שהוריהם יוכלו להתמסר במנוחת הדעת לעבודות הגנה על העיר.
-בשלב הראשון התבקשו הילדים הנמצאים במסגרות מאורגנות, כמו בתי-ספר, גני-ילדים ופנימיות, להיות מוכנים בתאריך מסוים. להודעה הזאת צורף דף המפרט, מה על הילד להביא אתו כמו [[בגד|בגדים]], מצעים וכדומה. בדאגה ובכאב גדול נאלצים ר' יעקב קליינמן ורעייתו להוציא מהבית את בתם רחל, ולמסור אותה לידיים נוכריות, בדרכה אל מקום לא ידוע. רכבות-רכבות עמוסות ילדים נוסעות ומתרחקות מעיר מגוריהם ומהוריהם.
+בלית ברירה, לאור המצב נאלצו ר' יעקב קליינמן ורעייתו להוציא מהבית את בתם רחל, ולמסור אותה לידיים נוכריות.
-בבית נשארו פאניא וזלמן הצעירים, שהצליחו להימלט מן גזירת הפרידה. אולם לא ארכו הימים, וכאשר החזית הלכה וקרבה, והמצור על לנינגרד הלך והתהדק, הודיעו השלטונות כי גם הילדים שלא לומדים במוסדות הממשלתיים מסיבות שונות, צריכים לעזוב את העיר במהירות. השלטונות אפילו לא התמהמהו לחקור מדוע הילדים האלה לא למדו במסגרות. בחיפזון רב אורגנו רכבות רבות ובהן ילדים, נשים, אימהות עם ילדיהן, וכן - רכבות של אנשי צבא היוצאים לחזיתות. כולם יוצאים את העיר בבהלה.
-באחת מאותן רכבות היו שני הילדים הנותרים למשפחת קליינמן, פאניא בת השלוש-עשרה עם אחיה הקטן בן השמונה. ברגע האחרון פנו ההורים אל בתם הבכירה וביקשו ממנה בקול נרגש שתעשה ככל יכולתה כדי לשמור על האח הקטן.
-ההורים נאלצו להשאר בעיר. חודשיים לאחר מכן כבר העיר הייתה נצורה, אין יוצא ואין בא. התושבים סובלים מהפצצות, מרעב ומקור. אין חימום. המים בברזים קפואים. האנשים מתחילים לגווע לאלפיהם ולרבבותיהם.
-זמן קצר לפני המצור הספיק ר' יעקב קליינמן להיפגש עם אחותו, מרת איטה ששונקין, בגבול העיר לנינגרד. הפגישה היתה מרגשת, והפרידה עוד יותר. קודם שנפרדו הבטיחו השניים זה לזה בתקיעת כף: "מי שנשאר בחיים, מקבל על עצמו לדאוג לילדי אחיו".
+לאחר שהמצור על לנינגרד הלך והתהדק, לאור דרישת המששלה על הוצאת אזרחים שאינם לומדים בבתי ספר ממשלתיים, נאלצו ר' זלמן ואחותו פאניא לעזוב את עירם, שהוריהם בלית ברירה נותרו בביתם.
 ==במוסד הילדים==