אגרת הקודש - סימן ה'

ספר התניא
דף השער וההקדמה
דף השער · הסכמה א' · הסכמה ב' · הסכמה ג' · הקדמת המלקט
ליקוטי אמרים
א' · ב' · ג' · ד' · ה' · ו' · ז' · ח' · ט' · י' · י"א · י"ב · י"ג · י"ד · ט"ו · ט"ז · י"ז · י"ח · י"ט · כ' · כ"א · כ"ב · כ"ג · כ"ד · כ"ה · כ"ו · כ"ז · כ"ח · כ"ט · ל' · ל"א · ל"ב · ל"ג · ל"ד · ל"ה · ל"ו · ל"ז · ל"ח · ל"ט · מ' · מ"א · מ"ב · מ"ג · מ"ד · מ"ה · מ"ו · מ"ז · מ"ח · מ"ט · נ' · נ"א · נ"ב · נ"ג
שער היחוד והאמונה
הקדמה - חינוך קטן
א' · ב' · ג' · ד' · ה' · ו' · ז' · ח' · ט' · י' · י"א · י"ב
אגרת התשובה
א' · ב' · ג' · ד' · ה' · ו' · ז' · ח' · ט' · י' · י"א · י"ב
אגרת הקודש
א' · ב' · ג' · ד' · ה' · ו' · ז' · ח' · ט' · י' · י"א · י"ב · י"ג · י"ד · ט"ו · ט"ז · י"ז · י"ח · י"ט · כ' · כ"א · כ"ב · כ"ג · כ"ד · כ"ה · כ"ו · כ"ז · כ"ח · כ"ט · ל' · ל"א · ל"ב
קונטרס אחרון
א' · ב' · ג' · ד' · ה' · ו' · ז' · ח' · ט'

פרק ה' של אגרת הקודש מסביר הענין של הדיבור והאותיות עם נקודותיהן שהוא למעלה מהשכל.

גוף הפרק

אגרת ה'

ה ויעש דוד שם. ופירש בזוהר הקדוש משום שנאמר ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו כו', בכה רבי שמעון ואמר מאן עביד שמא קדישא בכל יומא, מאן דיהיב צדקה למסכני כו'. ויובן בהקדים מאמר רז"ל על פסוק כי ביה ה' צור עולמים, בה' נברא עולם הזה ביו"ד נברא עולם הבא. פירוש, שהתענוג שמתענגים נשמות הצדיקים ונהנין מזיו השכינה המאיר בגן עדן עליון ותחתון הוא, שמתענגים בהשגתם והשכלתם, שמשכילים ויודעים ומשיגים איזה השגה באור וחיות השופע שם מא"ס ברוך הוא בבחינת גילוי לנשמתם ורוח בינתם, להבין ולהשיג איזה השגה כל אחד ואחד לפי מדרגתו ולפי מעשיו, ולכן נקרא עולם הבא בשם בינה בזוה"ק. והשפעה זו נמשכת מבחינת חכמה עליונה, שהוא מקור ההשכלה וההשגה הנקרא בשם בינה, והוא קדמות השכל קודם שבא לכלל גילוי השגה והבנה, רק עדיין הוא בבחינת העלם והסתר, רק שמעט מזעיר שם זעיר שם שופע ונמשך משם לבחינת בינה להבין ולהשיג שכל הנעלם ולכן נקרא בשם נקודה בהיכלא בזוה"ק וזו היא תמונת יו"ד של שם הויה ברוך הוא ונקרא עדן, אשר עליו נאמר עין לא ראתה כו' ונקרא אבא יסד ברתא. פירוש כי הנה התהוות אותיות הדבור היוצאות מה' מוצאות הפה אינן דבר מושכל ולא מוטבע בטבע מוצאות הללו להוציא מבטא האותיות על ידי ההבל והקול המכה בהן על פי דרך הטבע ולא על פי דרך השכל, כגון השפתים על דרך משל שאותיות בומ"פ יוצאות מהן אין הטבע ולא השכל נותן ליציאת מבטא ארבע חלקי שינויי ביטוי אותיות אלו על פי שינויי תנועת השפתים שמתנוענעות בהבל אחד וקול אחד הפוגע בהן בשוה ואדרבה שינוי התנועות שבשפתים הוא לפי שינוי ביטוי האותיות שברצון הנפש לבטא בשפתים כרצונה לומר אות ב' או ו' או מ' או פ' ולא להיפך שיהיה רצון הנפש וכונתה לעשות שינוי תנועות השפתים כמו שהן מתנענעות עתה בביטויי ד' אותיות אלו. וכנראה בחוש שאין הנפש מתכוונת ויודעת לכוין כלל שינוי תנועות השפתים בשינויים אלו ויותר נראה כן בביטוי הנקודות שכשהנפש רצונה להוציא מפיה נקודת קמץ אזי ממילא נקמצים השפתים ובפתח נפתחים השפתים ולא שרצון הנפש לקמוץ ולא לפתוח כלל וכלל, ואין להאריך בדבר הפשוט ומובן ומושכל לכל משכיל, שמבטא האותיות והנקודות הוא למעלה מהשכל המושג ומובן, אלא משכל הנעלם וקדמות השכל שבנפש המדברת, ולכן אין התינוק יכול לדבר אף שמבין הכל: אך האותיות הן בבחינת חומר וצורה הנקרא פנימית וחיצונית, כי הגם שמקורן הוא מקדמות השכל ורצון הנפש, זו היא בחינת צורת שינוי המבטא שבכ"ב אותיות אבל בחינת החומר וגוף התהוותן והוא בחינת חיצוניותן הוא ההבל היוצא מהלב שממנו מתהוה קול פשוט היוצא מהגרון ואחר כך נחלק לכ"ב הברות וביטוי כ"ב אותיות בה' מוצאות הידועות אחה"ע מהגרון גיכ"ק מהחיך כו', ומבטא ההבל הוא אות ה' אתא קלילא כו' והוא מקור החומר וגוף האותיות טרם התחלקותן לכ"ב ולכן אמרו רבותינו ז"ל שעולם הזה נברא בה': והנה הגם שהיא ה' תתאה ה' אחרונה שבשם הויה ורז"ל דרשו זה על פסוק כי ביה, היינו לפי שמקורה וראשיתה לבא לבחינת גילוי מהעלם היו"ד הוא מושפע ונמשך מבחינת ה' עילאה שיש לה התפשטות אורך ורוחב להורות על בחינת בינה שהיא התפשטות השכל הנעלם בבחינת גילוי והשגה בהרחבת הדעת והשפעתה מסתיימת בלב וכמו שאיתא בתיקונים דבינה לבא, ובה הלב מבין, ומשם יוצא ההבל מקור גילוי גוף האותיות הדבור המתגלות בה' מוצאות, מהעלם היו"ד ותמונת ה' תתאה בכתיבתה גם כן בהתפשטות אורך ורוחב מורה על התפשטות בחינת מלכותו יתברך מלכות כל עולמים, למעלה ולמטה ולד' סטרין המתפשטות ונמשכות מאותיות דבר ה' כמו שכתוב בקהלת באשר דבר מלך שלטון, כמו שפירשתי במקום אחר. [ולהבין מעט מזעיר ענין ומהות אותיות הדבור באלהות שאין לו דמות הגוף ולא הנפש ח"ו כבר נתבאר בדרך ארוכה וקצרה (בלקוטי אמרים ח"ב פי"א וי"ב עיין שם)]: אך ביאור הענין למה אמרו רז"ל שעולם הזה דוקא נברא בה'. הנה ידוע לכל חכמי לב כי ריבוי העולמות וההיכלות אשר אין להם מספר כמו שאיתא היש מספר לגדודיו ובכל היכל וגדוד אלף אלפין ורבוא רבבן מלאכים וכן נרנח"י מדרגות לאין קץ ובכל עולם והיכלות מריבוי היכלות שבאצילות בריאה יצירה, הנה כל ריבויים אלו ריבוי אחר ריבוי עד אין קץ ממש הכל נמשך ונשפע מריבוי צירופי כ"ב אותיות דבר ה' המתחלקות גם כן לצירופים רבים עד אין קץ ותכלית ממש, כמו שאיתא בספר יצירה שבעה אבנים בונות חמשת אלפים וארבעים בתים, מכאן ואילך צא וחשוב מה שאין הפה יכול לדבר כו', והגם שיש במעלות ומדריגות המלאכים ונשמות כמה וכמה מיני מעלות ומדריגות חלוקות לאין קץ גבוה על גבוה הנה הכל נמשך לפי חילופי הצירופים והתמורות בא"ת בית שמאי כו' (וכמו שכתב בפי"ב), אך דרך כלל הנה כולם בעלי חכמה ודעת ויודעים את בוראם, מפני היות חיותם מפנימיות האותיות הנמשכות מבחינת חכמה עליונה וכנ"ל. אך העולם הזה השפל עם החיות שבתוכו קטן מהכיל ולסבול אור וחיות מבחינת צורת האותיות ופנימיותן להאיר ולהשפיע בו בלי לבוש והסתר כמו שמאירות ומשפיעות לנשמות ומלאכים רק ההארה וההשפעה באה ונשפע לעולם הזה מבחינת חומר וגוף האותיות וחיצוניותם שהוא בחינת ההבל המתחלק לז' הבלים שבקוהלת שעליהם העולם עומד כמו שאיתא בזוה"ק והוא מוצא פי ה' המתלבש בעולם הזה וכל צבאיו להחיותם ובתוכו מלובשת בחינת צורת אותיות הדבור והמחשבה ממדותיו הקדושות ורצונו וחכמתו וכו' המיוחדות באין סוף ברוך הוא בתכלית (וזהו שאיתא האר"י ז"ל שבחינת חיצוניות הכלים דמל' דאצילות המרומזות בה' של שם הויה ברוך הוא הם ירדו ונעשו נשמה לעולם העשייה) וכן כתב בתקונים שהיו"ד הוא באצילות כו' וה' תתאה מקננת בעשיה: והנה באדם התחתון למשל מי שהוא חכם גדול להשכיל נפלאות חכמה, ומצמצם שכלו ומחשבתו באות אחד מדבורו, הנה זה הוא צמצום עצום וירידה גדולה לחכמתו הנפלאה, ככה ממש על דרך משל ויתר מזה לאין קץ היה צמצום גדול עצום ורב כאשר בדבר ה' שמים נעשו בששת ימי בראשית וברוח פיו כל צבאם היא אות ה' של שם הויה ברוך הוא אתא קלילא כמו שכתוב בהבראם בה' בראם היא מקור הט' מאמרות שנמשכו ממאמר ראשון בראשית דנמי מאמר הוא היא בחינת חכמה הנקראת ראשית אך אז היתה המשכה וירידה זו בלי אתערותא דלעילא כלל כי אדם אין לעבוד כו', רק כי חפץ חסד הוא ועולם חסד יבנה, וזהו בהבראם באברהם כי חסד לאברהם כו'. אך אחר בריאת האדם לעבדה כו', אזי כל אתערותא דלעילא לעורר מדת חכמה עליונה הוא באתדערותא דלעילא בצדקה וחסד שישראל עושין בעולם הזה לכן אמרו רז"ל כל האומר אין לו אלא תורה, בלי גמילות חסדים, אפילו תורה אין לו, אלא לעסוק בתורה ובגמילות חסדים, כי הנה הגם דאורייתא מחכמה נפקת, ובאורייתא מתקיים עלמא ובאינון דלעאן בה, כי בדבורם ממשיכים הארות והשפעות (נ"א והשראות) חסד עליון מקור התורה לבחינת אותיות הדבור שבהן נברא העולם כמאמר רז"ל אל תקרי בניך אלא בוניך הרי המשכה זו היא בחינת ירידה גדולה ולזה צריך לעורר חכמה עליונה הנמשך כמים ממקום גבוה למקום נמוך באתערותא דלתתא בצדקה וחסד תתאה שממשיכים חיים וחסד להחיות רוח שפלים ונדכאים. וזהו שאמר אל יתהלל חכם בחכמתו כו' כי אם בזאת יתהלל כו' כי אני ה' עושה חסד כו' כי החסד הוא הממשיך חיי החכמה למטה, ואם לא הרי נקראת חכמתו לבדו בלי המשכת חיים ממנה ח"ו. ובזה יובן מה שאמר האריז"ל שיש ב' מיני נשמות בישראל נשמות תלמידי חכמים העוסקים בתורה כל ימיהם ונשמות בעלי מצות העוסקים בצדקה ומילות חסדים. דלכאורה הרי גם תלמידי חכמים צריכים לעסוק בגמ"ח כמארז"ל שאפילו תורה אין לו אלא שהתלמידי חכמים שתורתן עיקר ורוב ימיהם בה ומיעוט ימיהם בגמילות חסדים, הנה פעולת אתערותא דלתתא לעורר חכמה עליונה להמשיך ולהוריד אור אין סוף המלובש בחכמה עילאה מקור תורת ה' שבפיהם הוא רק לעולם הנשמות שבבריאה על ידי עסק התלמוד ולמלאכים שביצירה על ידי לימוד המשנה, יען היות חיות הנשמות והמלאכים נשפעות מצירופי אותיות הדיבור היא תורה שבעל פה ומקור האותיות הוא מחסד עליון כנ"ל, אך להמשיך ולהוריד הארה וחיות מבחינת הבל העליון ה' תתאה לעולם הזה השפל שהוא צמצום גדול ביתר עז לא די באתערותא דלעילא של תלמידי חכמים העוסקים מיעוט ימיהם בצדקה וגמילות חסדים אלא על ידי אתערותא דבעלי מצות העוסקים רוב ימיהם בצדקה וגמילות חסדים (וכמו שכתבתי בלק"א בח"א פל"ד) ולכן נקראו תמכי אורייתא והן בחינות ומדרגות נו"ה להיותן ממשיכין אור התורה למטה לעולם העשייה. ובזה יובן למה נקרא הצדקה בשם מעשה, כמו שכתוב והיה מעשה הצדקה שלום, על שם שפעולתה להמשיך אור ה' לעולם העשייה. וזהו דקדוק לשון זוהר הקדוש מאן דעביד שמא קדישא, דעביד דייקא, כי באתערותא דלתתא בצדקה וחסד תתאה מעורר חסד עליון להמשיך אור אין סוף מבחינת חכמה עילאה יו"ד של שם לה', של שם בחינת הדבור ורוח פיו יתברך כדי להשפיע לעולם העשייה, ועל דרך משל להבדיל הבדלות אין קץ כמו שאדם אינו מדבר אלא לאחרים (ולא כשהוא בינו לבין עצמו) ואז מצמצם שכלו ומחשבתו בדבורו אליהם והמשכילים יבינו:

מושגים יסודיים בפרק

הקודם: פרק ד'

פרקי אגרת הקודש

הבא: פרק ו'