ישעיהו הנביא: הבדלים בין גרסאות בדף
מ (החלפת טקסט – "תתכן([^א-ת])" ב־"תיתכן$1") |
מ (החלפת טקסט – "על[-־]ידי" ב־"על ידי") |
||
| שורה 23: | שורה 23: | ||
בנבואתו של נביא הנחמה - ישעיהו נאמר: "'''ואמרת ביום ההוא אודך ה' כי אנפת בי ישב אפך ותנחמני'''". | בנבואתו של נביא הנחמה - ישעיהו נאמר: "'''ואמרת ביום ההוא אודך ה' כי אנפת בי ישב אפך ותנחמני'''". | ||
זאת אומרת, שלעתיד לבא יודו בני ישראל לקב"ה על שכביכול [[כעס]] עלינו ושילח אותנו ל[[גלות]]. כי מלבד שעל | זאת אומרת, שלעתיד לבא יודו בני ישראל לקב"ה על שכביכול [[כעס]] עלינו ושילח אותנו ל[[גלות]]. כי מלבד שעל ידי הגלות כופר עוננו וטהרנו לפני ה', הנה עוד זאת, על ידי הירידה לגלות והפיכת הגולה ל[[גאולה]], נעשית העלייה שלא בערך כלל לעבודת האדם. | ||
והיינו, שהגאולה לא תהיה רק יציאה מהגלות והשעבוד, והעתקה אל החירות, אלא שהגלות עצמה והחומר הגשמי יתהפך לגאולה. ודוקא באופן זה נזכה ליעוד "ונגלה כבוד הוי'" - גילוי [[עצמותו]] יתברך - האל"ף שב"גאולה". | והיינו, שהגאולה לא תהיה רק יציאה מהגלות והשעבוד, והעתקה אל החירות, אלא שהגלות עצמה והחומר הגשמי יתהפך לגאולה. ודוקא באופן זה נזכה ליעוד "ונגלה כבוד הוי'" - גילוי [[עצמותו]] יתברך - האל"ף שב"גאולה". | ||
גרסה מ־08:43, 6 בספטמבר 2020
ישעיהו בן אמוץ היה מגדולי הנביאים עם השגות בלתי רגילות בהקב"ה, והיה מהיחידים שראו בנבואה את המרכבה. נבואותיו מרוכזות בספר ישעיהו. על פי ברייתא המובאת בתלמוד הבבלי במסכת בבא בתרא, הועלה הספר על גבי הכתב על ידי חזקיה מלך יהודה וסיעתו.
תולדות חיים
נולד בשנת ג' אלפים ק"מ[1] לאביו אמוץ היה אחיינו של אמציה מלך יהודה.[2] את תורתו קיבל מאת עמוס הנביא. ניבא נבואות במשך מלכותם של המלכים: עיזיהו בן אמציה, יותם, אחז ויחזקיה.[3]
דרגתו הרוחנית
לנביא ישעיה היתה השגה בנהי"ם של בריאה[4], ולכן בניגוד ליחזקאל שהבנתו היתה בעולם היצירה ונקרא בן כפר, הוא נקרא בן כרך.
הבעל שם טוב[5] פירש את הפסוק "סור מרע ועשה טוב", שבניגוד לירמיה הנביא שנענש מה שהושלך לבור וכיוצא לפי שלא התפלל על ישראל כששמע הנבואה לרעה על ישראל, אך ישעיה הוא לשון ישועה, שכן הוא התפלל על ישראל.
נבואותיו
ישעיה היה מעורר את האמונה בה' על ידי ההתבוננות בצבא השמים, הכוכבים המסודרים בסדר מסוים שניכר כי יש בורא שבכראם, ואמר: שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה.[6]
החילוק בין פרשת האזינו לנבואת ישעיהו
פרשת האזינו פותחת במלים: "האזינו השמים ואדרבה, ותשמע הארץ אמרי פי"". לשתי המלים "האזינו" ו"תשמע" יש משמעות של שמיעה (וציות), ברם, קיים הבדל ביניהן ביחס לאופן השמיעה: המובן של "האזינו" הוא להקשיב לדברים הנאמרים מקרוב ("האזינו" מלשון אזניים - כלומר, בהתייחסות לדברים הנלחשים לאוזן), ואילו הביטוי "תשמע" מתייחס לדברים הנשמעים מרחוק.
הרבי מקשה, כי על פי המשמעות של שתי מלים אלה היה מתאים יותר להשתמש בהן בסדר הפוך: בקשר לשמים, הנמצאים מרחוק, היה צריך להיאמר הביטוי "שמעו שמים", ואילו בקשר לארץ, שהיא קרובה - "האזיני ארץ", כפי שאכן אנו מוצאים אצל ישעיהו הנביא את הלשון[7]: "שמעו שמים והאזיני ארץ".
הרבי[8] מסביר, כי כשיהודי עובד את הקב"ה בכל חלקי נשמתו[9] עד שמתגלית אצלו בשלימות הקדושה של "חלק אלוקה ממעל ממש" שבו, אזי ענייני הקדושה הרוחניים שמימיים קרובים אצלו ואילו הענינים הארציים - רחוקיים: "האזינו" - "השמים", ו"תשמע" - "הארץ".
משום כך אמר ישעיהו הנביא את הלשון: "שמעו שמים והאזיני ארץ", כי בזמנו כבר לא היה מצב של "כל יושביה עליה" - עשרה שבטים כבר גלו מארץ ישראל, וממילא כבר נחסר בהקדושה המלאה של ישראל וארץ ישראל, ולכן אמר בדברי נבואתו לבני ישראל: "שמעו שמים", שכן הקדושה השמימית אינה קרובה כל כך.
אודך ה' כי אנפת בי
בנבואתו של נביא הנחמה - ישעיהו נאמר: "ואמרת ביום ההוא אודך ה' כי אנפת בי ישב אפך ותנחמני".
זאת אומרת, שלעתיד לבא יודו בני ישראל לקב"ה על שכביכול כעס עלינו ושילח אותנו לגלות. כי מלבד שעל ידי הגלות כופר עוננו וטהרנו לפני ה', הנה עוד זאת, על ידי הירידה לגלות והפיכת הגולה לגאולה, נעשית העלייה שלא בערך כלל לעבודת האדם.
והיינו, שהגאולה לא תהיה רק יציאה מהגלות והשעבוד, והעתקה אל החירות, אלא שהגלות עצמה והחומר הגשמי יתהפך לגאולה. ודוקא באופן זה נזכה ליעוד "ונגלה כבוד הוי'" - גילוי עצמותו יתברך - האל"ף שב"גאולה".
ומכל מקום הודאה זאת תהיה רק לעתיד לבא - ובדיעבד, וכמו שאיתא שם: "ואמרת ביום ההוא אודך וגו'", אבל בזמן הזה אין אנו מבינים שתיתכן הודאה כזאת, ומלכתחילה - אין אנו רוצים כלל את הגלות.
שהרי הקב"ה הוא כל-יכול, ובודאי שביכולתו להביא את הגאולה עם העלייה הנפלאה שבה - גם בלי הצורך לרדת לגלות באופן של גבורות קשות כאלה - הן בגשמיות והן ברוחניות.
ובמיוחד שהקב"ה הוא "תכלית הטוב" ורוצה רק בטובתם של ישראל שהם בניו, עמו ונחלתו, ולא רק שרוצה את טובתם הרוחנית, אלא גם את טובתם בגשמיות עד הענינים הנמוכים ביותר.
ואם כן, אין שום הגיון והסבר שכלי בצורך להחזיק את ישראל בגלות, ואין בזה שום טעם - אפילו לא בשכל דקדושה.
זו אם-כן משמעות הביטוי "אודך ה' כי אנפת בי", בחינת הודאה דוקא, כי הודאה היא הסכמה לדבר המנוגד לסברתו של אדם, ושייך רק לדבר פלא שלמעלה משכל האדם, על דרך מה שכתוב: "אודה שמך כי עשית פלא", והכונה בזה לאריכות הגלות שהוא דבר פלא ו"אינו מושג בשכל כלל, זהו מכלל במופלא ממך אל תדרוש"
לפיכך מקבלים אנו זאת רק באמונה פשוטה בלבד ש"טוב וישר הוי'" אבל ביחד עם זה אנו זועקים ומתחננים לקב"ה ש"ישב אפך ותנחמני" - שישוב ה' מכעסו ויגאלנו מהגלות הנוראה הזאת, וכל העליות שבגאולה השלימה תהיינה ב"חסד וברחמים", ולא על ידי יסורים וחלאים רעים.
ואף על פי שהאמונה בטוב האלקי, ולעומתה - הזעקה נגד הגלות שהגלנו ה', הרי זה דבר והיפוכו - כנ"ל, מכל מקום מכיון שזה נדרש מכל יהודי, הרי זו עצמה הוכחה שזה אפשרי, ואדרבה ככל שהאמונה גדולה יותר - גם הזעקה גדולה יותר[10].
הערות שוליים
- ↑ סדר הדורות חלק א עמוד 117.
- ↑ "אמר ר' לוי דבר זה מסורת בידינו מאבותינו אמוץ ואמציה אחים" - תלמוד בבלי מגילה י עמוד ב.
- ↑ ספר ישעיהו פרק א פסוק א.
- ↑ אדמו"ר הצמח צדק, דרך מצוותיך, מצוות חמץ ומצה.
- ↑ הבעל שם טוב, כתר שם טוב חלק ראשון מא.
- ↑ אדמו"ר הצמח צדק ספר החקירה דרך אמונה חקירה ל' רס"ג כ"א פרקים יד, א.
- ↑ ישעיה א, ב.
- ↑ לקוטי שיחות כרך לט מכתב כללי.
- ↑ באופן של "כל יושביה עליה".
- ↑ שיחת ליל הושענא רבה תשד"מ.ספר השיחות ה'תנש"א עמ' 526.