ישראל לוין

הרב ישראל לוין

החסיד הרב ישראל לוין (ט"ו מנחם אב תרמ"ה - ט' אייר תש"ח) (כונה גם ישראל נעוולער על שם עיירת הולדתו נעוול) היה חסיד של אדמו"ר הרש"ב ולאחריו של אדמו"ר הריי"צ, בתוקפה הקומוניסטית היה מפעילי המחתרת הבולטים להפצת יהדות ואף נאסר בשל כך.

תולדות חיים

נולד בט"ו מנחם אב תרמ"ה בעיירה החסידית נעוועל להרב דוד אבא לוין ומרת חנה-עלקא ונקרא שמו ישראל. לאביו ר' דוד אבא נולדו חמישה ילדים, מתוכם שלושה בנים - שלושתם מדמויותיה החסידיות הבולטות של נעוול: ר' שרגא פייטל לוין, ר' ישראל, ור' גרשון בער לוין. היו אומרים עליהם כי הם מהווים התממשות הברכה חסיד, ירא שמים ולמדן. הלמדן - ר' שרגא פייטל; החסיד - ר' ישראל; הירא שמים - ר' גרשון בער.

איש אשכולות

הוא היה "איש אשכולות" נדיר - גם למדן בנגלה, גם משכיל בחסידות, גם "עובד ומאריך בתפילה" מלמד בר-פועל ששום רדיפות, חקירות ועינויי מאסר של הג.פ.או. לא יכלו להניאו מנחישותו להמשיך ולהקים בכל עיר ועיירה שהגיע אליהן עוד 'חדר' מחתרתי, עוד מקדש נסתר ליהדות.

אנשים סביבו חשו תמיד באהבתו אליהם - גם כשהשתמש בחריפתו ובשנינותו הקשות כדי לנזוף בהם ולהצליף בהם בשבט-לשונו.

נולדו לו אחד-עשר ילדים אך רק שלושה מהם נשארו בחיים.

בט' אייר תש"ח השיב את נשמתו לבוראו.

בישיבה בליובאוויטש

ר' ישראל ליד ר' משה זליבנסקי

בהתאם לחינוך החסידי שספג בבית ההורים, ערגה נפשו מצעירותו לנסוע לרבי. כשהגיע לגיל בר-מצוה ושמע שהרבי יסד ישיבה בליובאוויטש, ביקש מיד לעזוב את הבית ולנסוע ללמוד ב"תומכי-תמימים". הוריו חששו לשלוח אותו מהבית בגיל כה צעיר, אך ישראל התמיד בהתעקשותו לנסוע, וזמן-מה לאחר-מכן הגשים את שאיפתו, הגיע לליובאוויטש והיה בין צעירי התמימים שלמדו בישיבה.

כעשר שנים למד בתומכי-תמימים, הוגה בה יומם וליל פשוטו כמשמעו. כשלמד את שיעורי הנגלה, היה מעמיק לדעת סברתו של כל אחד ואחד - הן בדבריהם של התנאים והאמוראים - כל סוגיא בסברא, קושיה ופירוק - והן בדברי רש"י, תוספות ומפרשים - מה ביקשו לפרש ולהקשות ומה להשיב. גם בלימודי הדא"ח ביקש תמיד לרדת לשורשי הדברים כדי להעלות מתוכם דברים ברורים ובהירים. הוא צלל בענייני ההשכלה העמוקים ביותר שבדא"ח ובירר וליבן כל עניין וכל נושא עד שיצא מליבונו כמרגלית זכה וצלולה. בכל אלה, לא הסתפק בידע והבנה. הוא הפנים כל מה שלמד בהתבוננות מתאימה ואחר-כך היה מתפלל באריכות ומשלב בתפילתו אותם עניינים שקלט והגה.

עד כאן שקידתו והתמדתו, אך לא פחות מאלה היו גדולות חריפותו ושנינותו - מצד אחד התמדה עצומה ועבודת תפילה ומאידך חריפות הגובלת בשובבנות.

נישואיו

בשלהי שנות ה"סמך" הגיע לליובאוויטש הרב מרדכי פבזנר מקלימוביץ, מצאצאי הרב מרדכי פעבזנר, אחיו של אדמו"ר הזקן, לבקש מאדמו"ר הרש"ב הצעת שידוכין לבתו חנה-מיכלא שהגיעה לפרקה. אמר לו הרבי: לומד כאן בנו של דוד-אבא'לע מנעוועל, סבורני שזה שידוך מתאים. ואכן, כעבור זמן-מה סוכמו הדברים והשידוך יצא לפועל.

עוד לפני כן, החל ר' ישראל ללמוד יורה-דעה לפי הוראת הרבי, וקיבל "סמיכה" לרבנות וכן "קבלה" לשחיטה והסמכה להיות מוהל.

א חסידישער מלמד

לאחר נישואיו עבר לגור בקלימוביץ, להיות סמוך על שולחן חותנו, שם המשיך לשקוד על התורה ועל העבודה. בקלימוביץ גר אז הרב הנגיד ר' שמואל גוראריה. באחת מנסיעותיו לליובאוויטש נכנס אל אדמו"ר הרש"ב ודיבר עמו בין השאר גם על מלמד לבניו. אמר לו הרבי בערך כך: שמואל, כדאי שתיקח את ישראל נעוועלער בתור מלמד לבניך, ואז הם ידעו מה זה "א חסידישער מלמד" (מלמד חסידי).

ר' ישראל נעשה אפוא מלמד לבניו של ר' שמואל, וכשזה האחרון עקר מקלימוביץ, לקח עמו את המלמד. אשתו של ר' ישראל נשארה בבית הוריה, ור' ישראל היה חוזר הביתה אחת לכמה חודשים - וכך נמשך הדבר מספר שנים.

בינתיים נולדו להם שלושה ילדים, וכשר' שמואל עבר לגור לעיר קרמנצ'וג באוקראינה הצטרפו אליו ר' ישראל וכל משפחתו. בין תלמידיו של ר' ישראל באותה תקופה היה גם הנער שמריהו, בנו של הרב מנחם מענדל גוראריה, שלימים לקחו אדמו"ר הריי"צ חתן לבתו, הלא הוא הרש"ג.

דרך הוראתו היתה לשם-דבר. התייחסותו של ר' ישראל לכל שאלה של כל תלמיד ואורך-רוחו ביחסו לתלמידיו היו מן המפורסמות, ורבים ביקשו לשלוח אליו את ילדיהם. הוא היה מלמד בר-פועל. כל קטע בגמרא, כל נושא שלימד, כל תשובה שהשיב לתלמיד, היה מסביר במשלים ודוגמהות עד שהיה מובן לכל תלמיד ותלמיד.

ברוסטוב, ליד אדמו"ר הרש"ב

כארבע שנים התגורר ר' ישראל בקרמנצ'וג, משנת תרע"ג עד תרע"ח. בשלהי תרע"ח עזבו ר' ישראל ובני-ביתו את קרמנצ'וג ועברו בעקבות הרבי לרוסטוב.

עם הזמן נהפך ביתו של ר' ישראל ברוסטוב למוסד בפני עצמו. כל מי שהגיע לשהות במחיצת הרבי בחגי תשרי, ביומא-דפגרא או בסתם יום-חול, ידע שבין אם יבוא בשעות יום ובין באחת משעות הלילה, תמיד יתקבל בביתו של ר' ישראל נעוולער בסבר פנים יפות, ובני-הבית ידאגו לו הן למזון והן ללינה. אם הגיע האורח כאשר ר' ישראל שהה בביתו, היה בעל-הבית מתיישב לידו, מתעניין במצבו ובמצב בני-ביתו, בפרנסתו, בבריאותו וכו', ממש כאילו היה אחיו בפועל ממש.

אחרי חג הפורים תר"פ, כשמצב בריאותו של אדמו"ר הרש"ב הלך והתערער, שהה ר' ישראל רוב הזמן בבית רבנו, וכמעט שלא חזר לביתו.

לאחר ההסתלקות במוצאי שבת ב' ניסן תר"פ אחר חצות, חיפשו בין התמימים וזקני החסידים שנכחו במקום את אלה שטבלו באותו יום ונשארו בבית הרבי כל הזמן, כדי להוריד את גופו הקדוש מהמיטה לארץ. בין אלה שנמצאו היה גם ר' ישראל. גם למחרת, ביום ראשון, כשאנשי החברא-קדישא ביקשו למנות אנשים שילכו לבית-החיים לבחור מקום וכו', היה ר' ישראל בין חברי המשלחת.

אכן, כבר בגיל 34 היה לר' ישראל מעמד נכבד ומיוחד בין אנ"ש, גדולי וזקני החסידים, רבנים ומשפיעים וכו', אך יותר מכל בלטה התקשרותו לבית רבנו, והסתלקות רבנו פגעה בו אישית פגיעה אנושה.

התקשרותו לאדמו"ר הריי"צ

לאחר ההסתלקות נשאר בבית רבנו תקופה ממושכת ימים ולילות, ולא חזר כלל לביתו. כאבו, אבלו וצערו היו עמוקים עד כדי כך, שר' ישראל לא היה יכול לחזור אל עולם החולין והמעשה. עד היום מהלך הסיפור הבא על חזרתו הביתה: כאשר לחצו עליו לחזור הביתה והוא סוף-סוף הסכים, ניגש לאדמו"ר הריי"צ להודיע לו על כך. נאנח האדמו"ר ואמר: "ישראל, אויף וועמען לאזסטו מיר?" [=ישראל, על מי אתה משאיר אותי].

כשחזר הביתה, לא היה זה אותו ר' ישראל עם חיוכו ושובבותו. תקופה ארוכה לא הופיע חיוך על פניו, וזמן ממושך התבודד בחדרו ומי שעבר בסמוך שמע את בכייתו.

אולם, בד-בבד עם כאבו העמוק, התקשר ר' ישראל תוך זמן קצר אל אדמו"ר הריי"צ והיה לבן-בית בבית הרבי כפי שהיה בבית אביו הרבי הרש"ב, ואף בנותיו היו לחברותיהן של בנות אדמו"ר הריי"צ והרבו לבקרן בביתן.

משפחתו

אחד-עשר ילדים נולדו לר' ישראל, אך רק שלושה מהם נשארו בחיים.

שלושה מילדיו שנולדו בעת היותו ברוסטוב - תאומים וילדה - נפטרו בגיל צעיר: תאום אחד נפטר שבועות אחדים לאחר הלידה (הרפואה הרוסית באותם ימים היתה נחשלת והמצב התברואי ירוד) והתאום השני החזיק מעמד רק מספר חודשים אחרי הראשון ואז נפטר. ילדה נוספת נפטרה בגיל שנה ומחצה.

כשהיו בקלימוביץ ועסקו בייצור שרוכים, יצאה בשנת תרצ"ג אחת הבנות, אסתר-הדסה, להעביר שרוכים לעיירה הסמוכה - דבר שבני הבית עשו בתורנות - אולם הפעם הלכה ולא חזרה. כל החיפושים אחריה וכל המאמצים לאתרה העלו חרס. עד היום לא יודעים מה עלה בגורלה.

בהיותם ביגרובסק - לפני פרוץ המלחמה - חלתה הבת הבכורה רישא בדלקת קרום-המוח ונפטרה כעבור שבועיים, משאירה אחריה בעל ושלושה ילדים קטנים.

כשהמלחמה פרצה, גייסה רוסיה את כל הגברים מגיל 17 עד 45 לשדה הקרב ואת המבוגרים יותר לעבודה בעורף. בין המגויסים הצעירים היה גם דוד אבא, בנו בן ה-‏27 של ר' ישראל שגויס ולא חזר. לא שמעו עליו. השאיר אחריו שני ילדים ואשה בהריון.

בת נוספת, רבקה, עברה לאחר נישואיה לר' יצחק מרדכי פבזנר לגור ליד הורי בעלה ר' שמואל פבזנר, בעיירה פוצעפ. הבעל גויס למלחמה והבת ניסתה להגיע עם בתה ליגרובסק אל ההורים, אך בטרם הספיקה לצאת את העיירה, כבשו הנאצים את כל האיזור. כל יהודי העיירה רוכזו במקום אחד והנאצים ימ"ש הרגו את כולם - ביניהם את רבקה עם תינוקת קטנה בזרועותיה וכל בני משפחת בעלה. במכתב ששלחה לפני הרצח ההמוני מפוצעפ שהגיע לבסוף אל ההורים ביגרובסק, היא כותבת: "מאוד רוצה אני להצטרף אליכם, להיות כולנו יחד, אך הכל מסביב כבר בוער..."

המלחמה פרצה והמשפחה, כאמור, עברה לטשקנט. בעיר שרר אז רעב כבד מחמת המלחמה, ואז נפטרה פנינת המשפחה, הבת איטה-הניה. בת זו שהיתה מופת לכל בני הבית בהנהגתה, במידותיה וביראת-השמים שלה, לא יכלה לשאת את מראה אביה הסובל מרעב ממש (מנות המזון חולקו בתלושים ולא הספיקו לאיש) והחלה להביא את מנת-הלחם שלה לאביה, כשהיא מספרת לו שהצליחה לקנות את הלחם בשוק השחור. מחוסר מזון חלתה בדיזנטריה. הרופאים לא הצליחו להצילה ובכ"ו בשבט תש"ב נפטרה. בת 20 היתה במותה.

חזרה לנעוועל

מצב היהדות באותם זמנים החמיר יותר ויותר, ונציגי השלטון החלו להתחקות אחרי מלמדי תינוקות וכו' ולהצר את צעדיהם. ר' ישראל שחש את טבעת החנק נסגרת סביבו, נאלץ לעזוב את רוסטוב ובשנת תרפ"ב עבר עם בני ביתו לעיר הולדתו, נעוועל. זמן-מה לאחר-מכן עברה גם ישיבת תומכי תמימים" לנעוועל. לצד הישיבה הוקם בנעוועל גם בית-המדרש לרבנים, ועטרת נעוועל חזרה לקדמותה.

כשש שנים חי ר' ישראל בנעוועל וכל אותו זמן לימד תורה במחתרת לבני-ישראל. כשהיה מדובר בבני 18 ומעלה, היה אפשר לטעון שהם לומדים בעצמם, דבר שלא נאסר על-פי חוק, אבל הקטנים היו חייבים על-פי חוק ללכת לבית-ספר ממלכתי, ואילו תפסו את ר' ישראל מלמדם היה מתחייב בנפשו ממש. הסכנה סכנה, אך ר' ישראל לא ויתר. הוא פשוט החליף את מקום ה'חדר' המחתרתי אחת לכמה שבועות והמשיך ללמד בחירוף-נפש.

מבצע בריתות

לאחר מאסרו של אדמו"ר הריי"צ בקיץ תרפ"ז, החמיר מצב היהודים בכל רחבי רוסיה, וממילא גם בנעוועל. כשהרגיש ר' ישראל שהמעקב היומי אחריו הולך ומתהדק והבין שלא יהיה מנוס ממאסר, קם וברח לעיירה טארופיץ הסמוכה ללנינגרד, והביא לשם את בני ביתו. הדבר היה בשנת תרפ"ח.

כשהגיע לטארופיץ מצא שם עזובה מסוימת בכל הנוגע ליהדות וקיום מצוות. במקום לא היו שוחט ומוהל, וילדים רבים בגילים שונים לא נימולו. ר' ישראל לא חשב הרבה, הפעיל את כל כוח השכנוע שלו, קרא להורים ודיבר גם עם הילדים, יזם וארגן והביא את הילדים במבצע מתוכנן היטב, בבריתו של אברהם אבינו - והכל בסתר, במחתרת, כשהוא-עצמו משמש המוהל ולפעמים גם הסנדק.

עתה, משנימולו, אסף את הילדים בחדר מחתרתי חדש והחל ללמדם תורה, אולם אירועי התקופה מנעו בעדו המשך תקין.

במאסר

באחד מערבי הקיץ בשנת תרצ"ב הגיעה חוליה של אנשי הג.פ.או. וערכו חיפוש מדוקדק בבית ר' ישראל.

הבלשים לא העלו בחיפוש שום ממצא מפליל כי ר' ישראל החביא עוד קודם-לכן את החלפים וסכין המילה, אך הסוכנים בכל-זאת ביקשו ממנו "להילוות אליהם" לבירור, ובני-הבית הבינו נכונה שמדובר בעצם במעצר ממש. ואכן, ר' ישראל נלקח לעיר המחוז וויליקי-לוקי והוחזק שם מספר שבועות במעצר ובחקירות.

ר' ישראל אמנם שוחרר, אך חש שסוכני הג.פ.או. עוקבים אחריו ללא הפסק. הוא הבין שמיצה במקום את כל האפשרויות ועתה עליו לחזור וליטול את מקל-הנדודים. שוב לקח עמו את משפחתו, עזב את טארופיץ וחזר לקלימוביץ.

המאסר השני

באלול תרצ"ז, חשפה הבולשת החשאית הרוסית את ה'חדר' הסודי שניהל ר' ישראל נעוולער, והוא נלקח לחקירה במוסקווה. במסירת השיעורים החליפו ר' משה זלמן קמינצקי.

13 חודשים נמצא ר' ישראל בבתי-הכלא - מאלול תרצ"ז עד תשרי תרצ"ט. לאחר יום הכיפורים תרצ"ט הגיע מברק מאחד מבניו שהתגורר במוסקווה: "אבא הגיע בריא ושלם".

מלחמת העולם השניה

עם פרוץ מלחמת העולם השניה ברחו ר' ישראל ובני-ביתו מיגורבסק ופנו כרוב היהודים הנמלטים - מזרחה, ולאחר תלאות רבות הגיעו גם הם לטשקנט.

בטשקנט המשיך ר' ישראל להיות מלמד לנערים והפעם בצורה די גלויה. אהבתו את תלמידיו היתה מן המפורסמות, והם החזירו לו אהבה, גם אם הענישם פה ושם.

בפוקינג - גרמניה

בתש"ו הצליח ר' ישראל לעזוב את רוסיה במסגרת 'הבריחה הגדולה' והגיע לפוקינג שבגרמניה.

עתה חי במדינה חופשית והיה יכול לשבת וללמד תורה בגלוי, אך גם כאן - כברוסטוב של ימי בחרותו - לא הסתפק בלימוד תורה אלא פתח את ביתו לכל קשה-יום והתערב מאוד בחיי הקהילה. הוא עשה רבות למשל להחזרת "שלום בית" ונהג 'לבזבז' שעות רבות בשמיעת טענות הצדדים, משקיע את כל כוחו, מרותו וכושרו הדיבורי עד שהיה מצליח לגשר על הפערים ולהשכין שלום. כל פעם שהצליח ב"שלום בית" - פניו היו קורנות מאושר.

ההתעסקות בבעיות הזולת מילאה חלק גדול מזמנו וכוחו. עשרות מאנ"ש ולא מאנ"ש היו באים אליו לשטוח לפניו מרי לבם ור' ישראל הראה לכולם פנים מאירות, השתדל לעזור לכל אחד ומעולם לא השיב פני איש ריקם.

ר' ישראל הלך ונחלש, כשבני משפחתו (פרט לזוגתו) עזבו בשנת תש"ח את פוקינג לצרפת ומשם לארץ ישראל, נשאר ר' ישראל בפוקינג מחמת חלישותו, כשהוא מקווה להתחזק ולהצטרף אליהם מאוחר יותר.

אך תקוותו לא התגשמה. חולשתו גברה והלכה ובט' באייר תש"ח השיב נשמתו לבוראו, כשזוגתו נשארת לידו כל הזמן.

משפחתו וצאצאיו

לר 'ישראל נעוולער היו 11 ילדים. מתוכם נפטרו בחייו שמונה.

בין ילדיו שנפטרו בחייו היו:

• בנו ר' דוד אבא (חתנו של ר' יהושע זעליג ריבקין)
• בתו אשת ר' יצחק מרדכי פבזנר (בזיוו"ר)
• בתו אשת ר' דובער פלטיאל (בזיוו"ר)

ילדיו שהאריכו ימים אחריו היו:

• בנו - ר' מרדכי (מוט'ל) לוין.
• בתו שיינא בתיה, אשת ר' שמריהו פלדמן (ובזיווג ראשון אשת ר' דוד פייסין).
• בתו מוסיא, אשת ר' זאב וולף זלמנוב.

נכדיו (רשימה חלקית):

• הרב שלום פלדמן משפיע בכפר חב"ד,.
• הרב דוד אבא זלמנוב, משפיע בכפר חב"ד, ומשפיע הראשי בישיבת תות"ל אור יהודה.
• הרב יוסף יצחק זלמנוב, מורה צדק בקהילת חב"ד צפת תובב"א, ולשעבר רב בית הכלא חרמון.
• הרב משה לוין, ראש ישיבת 'אור שמחה' בכפר חב"ד.
• הרב אבא פלטיאל - משפיע ועסקן בקראון הייטס
• אשת הרב שלום דובער מוצ'קין - שליח הרבי למונטריאול
• משפחת הרב פייטל לוין, מחבר הספר 'המפתח הגדול', וראש מכון הסמיכה "מכון חיים" במלבורן אוסטרליה.
• משפחת הרב משולם זושא אלפרוביץ' משלוחי הרבי לארץ הקודש ומשפיע ראשי בישיבת תומכי תמימים קריית גת (גדולה).

לקריאה נוספת

• אליעזר יהושע זליקובסקי, ר' ישראל נעוולער - רשמים ביוגרפים, תש"ס.
• יוסף אשכנזי, אוצר החסידים - אישיותם ומשנתם החסידית של משפיעי חב"ד ברחבי תבל, בהוצאת חזק, תשע"ד