ראש חודש כסלו – הבדלי גרסאות

ביום [[הושענא רבה]], נהג הרבי כרגיל{{הערת שוליים|מלבד כך שכאשר הוציאו את הספר תורה התחילו לנגן את הניגון [[אנא עבדא]] והרבי עודד בצורה מיוחדת ובמשך זמן ארוך מהרגיל}}, ואף חילק כמנהגו פרוסת [[לעקאח]] לכל אחד ואחד.

בליל שמיני עצרת נקראו הפסוקים שלפני ההקפות במהירות גדולה{{הערת שוליים|י"א שזה היה על פי הוראת [[הרבי]].}}.

את ההקפה השישית ערכו בשקט. כדי לא לאלץ את [[הרבי]] לטרוח ולקום - לא [[שירה|שרו]] ולא [[ריקוד|רקדו]]{{הערת שוליים|לפי נוסחא אחרת נערכה גם ההקפה החמישית במהירות, ללא שירה וריקודים; ולאחרי ההקפה השישית שוב לא הרגיש הרבי בטוב והתיישב, אך התרומם מיד להקפה האחרונה}}.

לאחרי שנכנס התחילו פניו הק' שוב להחוויר כסיד, כנראה מהתאמצות היתרה בעת שעודד את השירה בידיו הק' בחוץ. בינתיים, כשהרבי ישב בסוכה, הכניסו לחדר מיטה שהורידו מבית [[אדמו"ר מוהריי"צ]]. [לא הייתה זו מיטת אדמו"ר הריי"צ{{הערת שוליים|אך בשם ר' משה דיקשטיין שהי' אז מה[[וועד המסדר]] ובעצמו הביא את המיטה מסופר שאדרבא היתה זו דווקא כן מיטתו של כ"ק אדמו"ר מהוריי"ץ.}}, כי הרבי לא הסכים לכך].  

באמצע פתח הרבי את דלת חדרו וביקש להודיע לקהל: "מ'זאל זיך האלטן רואיג און מ'זאל גיין פראווען שמחת יום טוב" [= שיישארו רגועים וילכו לשמוח בשמחת יום-טוב]. כמו כן הודיע שהלילה לא ילך הביתה{{הערת שוליים|יש אומרים, כי הרבי אף רצה ללכת הביתה, אך הרבנית סברה שעליו להשאר ב[[770]].}} הרב לייבל גרונר יצא אל הקהל ומסר את דברי הרבי. אחר כך פרסמה המזכירות הודעה בשם הרבי כי "אלו שעשו כבר הקפות - ילכו לביתם לסעוד סעודת יום טוב, ואלו שעדיין לא עשו "הקפות" - יכנסו לבית הכנסת לערוך הקפות" בשמחה. הציבור הממושמע נכנס לבית הכנסת. ואכן מחלל [[בית הכנסת]] בקעה ועלתה שירה, אבל כמובן שהמצב היה מתוח.

בינתיים התייעצו הרופאים ביניהם ומסקנתם היתה חד משמעית: על הרבי לעבור מיד למחלקה לטיפול נמרץ שם יש ציוד המתאים ולהשגחה צמודה. אך הרבי סירב בתוקף, ואמר: מה היה עושה אדם שנמצא במקום שאין בו בית רופאים? וביקש לתת לו הלילה לנוח ולמחרת יהיה בסדר (כרגיל).{{הערת שוליים|רופא אחר שאל את הרבי, מה היה עונה לחסיד במצב זהה - שהיה שואל האם ללכת לבית רפואה. תשובת הרבי היתה שאיננו מחוייב לענות על 'אילו יצוייר'...}}

כעבור שעה קלה נהפך חדרו של הרבי לחדר טיפול נמרץ משוכלל וגדוש ציוד. אותו רופא חיבר את הרבי למיכשור המעקב. הרופאים שנכחו על אתר החליטו להזריק שוב לרבי, אבל הפעם במינון גבוהה יותר ("מורפין"), ולאחריה אכן נח הרבי למשך ארבע שעות לערך.{{הערת שוליים|1=מאוחר יותר התבטאה [[הרבנית חיה מושקא שניאורסון|הרבנית]], בהקשר לכך, שמעולם לא זכור לה שהרבי אי פעם יישן למשך ארבע שעות ברצף!...}} בשעה חמש וחצי לפנות בוקר הבחין הרופא מהמרכז, לתדהמתו, שהרבי עבר עכשיו התקף קשה, שני; וקשה בהרבה מהראשון.

המזכירים היו בבהלה, ברור היה להם כי הרבי זקוק לטיפול רפואי מקצועי. הנוכחים, הרופאים והרבנים, התלבטו קשות אם לקחת את הרבי לבית הרפואה{{הערת שוליים|תוך כדי מנוחה שלאחרי זריקה.}} או לא, הרבנית היא שהכריעה לשלילה באמרה כי חלילה לעשות משהו לרבי נגד רצונו. ואז בשעה שש לפנות בוקר, עלה בדעתו של הרב [[יהודה קרינסקי]] לקרוא לד"ר וייס משיקאגו{{הערת שוליים|ד"ר וייס היה רופא לב ממקורבי חב"ד, ואף ביקר פעם בחצר הרבי. הוא היה אמנם צעיר - אך שמו הלך לפניו כרופא מוכשר ומבטיח.}} בלא לאבד שנייה התקשר קרינסקי אל ד"ר וייס. הרופא, שנחרד מעט מצלצול הטלפון שהעיר אותו משנתו בשעת בוקר מוקדמת זו של יום טוב, קפץ ואמר: "אני עולה על המטוס הראשון ל[[ניו יורק]]", והניח את השפורפרת.

בינתיים, יצא מישהו מבפנים והודיע לקהל להתחיל לומר [[תהילים]]. בשעה שש בבוקר יצאה ברגל קבוצה של אברכים ותמימים{{הערת שוליים|1=ביניהם הרב [[יואל כהן]], הרב [[שלום דובער שם טוב]] והת' [[דוד פלדמן]], ועוד כמה מחשובי ה[[תמימים]] ו[[אנ"ש]].}} אל [[האוהל]] להתפלל ולומר שם [[תהילים]]. מאוחר יותר, בשעה 11 בבוקר, יצאה קבוצה השניה לדרכה, דרך של שש שעות הליכה; וכך במשך כל שעות יממות החג.

מאוחר יותר שוב ביקשו הרבנים למסור לרבי, כי לדעתם, עליו להסכים ללכת לבית הרפואה. הרבי התנגד לכך בצורה חד משמעית והוסיף: "צריך לשקול את אי הנעימות שתהיה לי ב[[בית רפואה|בית הרפואה]] מול המעלות שבדבר, ולהכריע שטוב יותר עבורי להישאר כאן".{{הערת שוליים|אשה אחת, משרתת בבית [[אדמו"ר הריי"צ]] - אמרה לרבי, שרצונה לשאול אותו משהו; וענה לה הרבי בחיוב - שיכולה לשאול. היא שאלה: אם אותו מצב היה אצל מישהו אחר והוא היה שואל האם לנסוע לביהי רצון מה הרבי היה מייעץ לו? והרבי ענה בשאלה: האם הוא היה שומע בקולי? - "כן" היא ענתה. "ממילא", המשיך הרבי, גם כעת יש לשמוע בקולי.}}

כל הרופאים היו המומים מכך שלפי כל הסימנים עבר הרבי את ההתקף הקשה בעת ה[[הקפות]], ולמרות זאת צעד הרבי להקפה השביעית, חזר לבימה לסיום התפילה, ועלה מ[[בית הכנסת]] לחדרו למעלה - במדריגות. הרופאים התבטאו פה אחד שאלו היו כוחות על אנושיים. "אי אפשר להאמין שאחר התקפת לב כזו יוכל אדם לעלות במדריגות וללכת לאכול ב[[סוכה]]!" אמרו.{{הערת שוליים|אחד הרופאים הסביר זאת על פי הידוע, ש[[מלך]] אף פעם לא נופל לפני בני עמו, מכיוון שאין זה לכבוד, וכמו כן, הרבי לא נפל על בימתו בבית הכנסת בשעת ההתקפה; כי הרבי דומה למלך...}}

אחר התפילה וההקפות אצל הרבי, יצא הרב י. ל. גרונר מהחדר וסיפר שהרבי אמר לו שיתוועדו גם למחרת כרגיל, ושכולם יטלו ידיים לסעודה; וכי את ה[[משקה]] שהכניסו אליו לפני יום טוב יחלקו בעת ההתוועדות. ושוב אמר הרבי: "ברצוני שהשמחה שהיתה ביום שמיני עצרת - תיהיה ביום שמחת תורה בכפליים{{הערת שוליים|1=וויפיל מען האט זיך געפילט היינט; אפילו א מיליאן מאל בעסער ווי נעכטן - איז דעם צוויטן טאג (מארגן) קען מען נאך אלץ פילן בעסער!" [= כמה שהרגישו (טוב) היום; אפילו מיליון פעם טוב יותר מאתמול - הנה ביום השני (מחר) יכולים {עדיין} להרגיש טוב יותר!].}}.  

זקני החסידים התוועדו וניגנו במשך זמן רב.{{הערת שוליים|1=הרב [[מרדכי מענטליק]] אמר, שכאשר שמים לב לשיחת י"ג [[תשרי]] (השנה), רואים שהרבי "האט שוין אלעס דעמאלט באווארנט" [= ביאר והבטיח כבר אז את הכל] וצפה הכל מראש. ראה [[שיחות קודש]] תשל"ח חלק א' עמוד 133, על דבר מצב בריאותו של אדמו"ר מוהריי"צ, ועוד.}}

מאוחר יותר נודע כי הרופאים התירו לרבי לדבר חמש דקות בלבד, ושיחת הק' נמשכה קרוב לעשרים וחמש דקות! אחרי השיחה הודה הרבי לרופא על שלא עצרו באמצע, ונתן לו לדבר הרבה יותר מכפי המתוכנן, ואמר, שאחרי שאמר את מה שרצה הוטב לו בהרבה.{{הערת שוליים|ואכן גם הרופאים העידו שהכול עבר בטוב, ולא היתה לאמירת השיחה כל השפעה על הלב.}}. שאלו הרופא, האם הספיק לומר בשעה קלה את כל מה שרצה; וענה: "אם זה תלוי במה שאני רוצה - הרי אין כל שיעור לזמן הדיבור"...