סיום מסכת

		ערך זה נמצא בעיצומה של עבודה ממושכת. הערך פתוח לעריכה.
		אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, ויקיזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך.

סיום מסכת (נקרא בקיצור סיום) הוא אירוע חגיגי שמנהג ישראל לקיימו בעת סיום לימודה של מסכת בגמרא. נהוג לערוך סעודה גדולה לכבוד המאורע.

מנהג הסיום

נוהגים בעת סיום מסכת בגמרא להשאיר מעט מסיום המסכת, ולסיים אותה ברבים. נהוג לקיים חגיגה לכבוד הסיום, כשם שבעת סיום התורה שבכתב והתחלתה מידי שנה שמחים ביום שמחת תורה.

אביי ראש ישיבת פומפדיתא מעיד על עצמו בגמרא "תיתי לי דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתיה עבידנא יומא טבא לרבנן." [=אשרי חלקי, שכאשר רואה אני תלמיד שסיים מסכת, עושה אני סעודת יום טוב לכל התלמידים].

ההלכה היא שבעת סיום מסכת, "מצווה לשמוח ולעשות סעודה" וגם אלו שלא נטלו חלק בלימוד המסכת משתתפים בשמחה.

נוסף על סיום לימוד המסכת בציבור יש להזכיר קודם גם את הנאמר בתחילת המסכת.

בסיום המסכת אומרים את נוסח ה"הדרן" המופיע בסוף המסכתות הנדפסות, ולאחר מכן אומרים קדיש דרבנן.

כאשר מסיימים ספר בתורה יש להתחיל מיד ספר נוסף, כפי שנוהגים בשמחת תורה, שמסיימים את התורה ומיד מתחילים מ"בראשית".

הרבי מסביר שיום השבת הוא יום המסוגל לערוך סיום מסכת, כיון שיום השבת הוא יום של שמחה, וה'סיום' הוא עניין של שמחה.

סיום כל הש"ס

בעת סיום כל הש"ס נוהגים לערוך חגיגה גדולה ביותר, כיוון שמדובר בסיום לימוד התורה שבעל פה, והדבר דומה ביותר לסיום התורה שבכתב.

בעת הסיום "
שגיאות פרמטריות בתבנית:מונחון
לא נמצא templatedata תקין מתכיפין התחלה להשלמה", ומתחילים שוב ללמוד את הש"ס מתחילת מסכת ברכות. הסיבה לכך היא, כיוון שהתורה היא בלי גבול ואין לה סוף, וכאשר מסיימים בלימוד התורה, באים לתוספת הכרה שצריכים להתחילה מחדש.

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לחב"דפדיה והשלימו אותו. יתכן שיש על כך פירוט בדף השיחה.

הדרן

לאחר אמירת סיום המסכת, נאמר טקסט קצר, המכונה בשם "הדרן" ('חזרנו' או 'נחזור', בארמית) על שם תחילתו. הטקסט כולל כעין התחייבות לחזור על המסכת הנלמדת, אמירת ההדרן היא גם סגולה לזיכרון, אומרים בה דברי שבח והודאה העוסקים בלימוד התורה, וחותם באמירת נוסח מיוחד של קדיש, אותו אין נהוג לומר בחב"ד כי אם קדיש דרבנן.

נוסח ההדרן השתנה עם השנים, אך כיום הנוסח המופיע בסופם של רוב הגמרות הוא כדלהלן (בתור דוגמא נכתב מסכת ברכות):

"הֲדַרַן עַלָךְ מַסֶּכֶת ברכות וְהֲדַרַך עֲלָן, דַּעְתָּן עֲלָךְ מַסֶּכֶת ברכות וְדַעְתָּךְ עֲלָן. לָא נִתֽנַשֵׁי מִינָךְ מַסֶּכֶת ברכות וְלֹא תִּתֽנַשִׁי מִינַן, לָא בְּעָלְמָא הָדֵין וְלֹא בְּעָלְמָא דְאַָתֵי". (אומרים זאת ג' פעמים).

תרגום מילולי: חזרנו עלייך מסכת ברכות וחזרת עלינו. דעתנו עלייך מסכת ברכות ודעתך עלינו. לא נשכח ממך מסכת ברכות ולא תשכחי מאיתנו, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא.

פירוש נוסף נתן רבי חיים בן בצלאל מפרידברג, שפירש את הקטע בהסתמך על דו-המשמעותיות של חלק מהמילים, ובעיקר ההבדל בין השורש ה-ד-ר בארמית שמשמעותו חזרה ובין אותו השורש בלשון הקדש:

נחזור עלייך מסכת ברכות, והדרך יהיה שרוי עלינו. דעתינו תהיה נתונה לך מסכת ברכות, והשגחתך תהא שרויה עלינו. לא נשכח אותך מסכת ברכות, ולא תשכחי אותנו.

קטע זה, שיחד עם שמות בני רב פפא הוא כנראה החלק הקדום ביותר מתוך טקסט ה"הדרן", מוזכר לראשונה בדבריו של רב האי גאון בשינויים קלים מהנוסח הנהוג כיום, כאשר השינוי העיקרי הוא שבזמנו של רב האי גאון, החלק הראשון לא היה נאמר על ידי המסיים עצמו, אלא היה נאמר למסיים על ידי הקהל.

"יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ אלוקינו ואלוקי אַבוֹתֵינוּ שֶׁתְהֵא תּוֹרַתְךָ אוּמוּנִתֵנוּ בָּעוֹלָם הַזֶה ותְהֵא עִמָנוּ לעוֹלָם הַבָּא. חַנִינָא בַּר פַּפָּא, רַמִי בַּר פַּפָּא, נַחְמָן בַּר פַּפָּא, אַחַאי בַּר פַּפָּא, אַבָּא בַּר פַּפָּא, רַפֽרַם בַּר פַּפָּא, רָכִיש בַּר פַּפָּא, סוֹרְחָב בַּר פַּפָּא, אַדָא בַּר פַּפָּא, דָרוֹ בַּר פַּפָּא."

מקור אמירת עשרה שמות אלו לוט בערפל, ואף זהותם של נושאי השמות אינה ברורה. רב האי גאון נשאל לגביהם, וענה כי אינם כולם בניו של רב פפא המפורסם, והזכיר כי על פי המסורת, יש באמירת שמותיהם סגולה לזכרון. הרמ"א, פירש שרב פפא, שהיה עשיר, היה עורך סעודות סיום מסכת לעשרת בניו, וזכה ועשרת בניו היו תלמידי חכמים, ואף קישר בדרך הדרוש בין שמות עשרת הבנים ובין עשרת הדיברות ועשרת המאמרות שעמם נברא העולם.

"הַעֲרֵב נָא ה' אֱלֹקינוּ, אֶת דִּבְרֵי תּוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיפִיּוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ כּוּלָנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כּוּלָנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תּוֹרָתְךָ. "מֵאֹיְבַי, תְּחַכְּמֵנִי מִצְו‍ֹתֶךָ: כִּי לְעוֹלָם הִיא-לִי." "יְהִי-לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ-- לְמַעַן, לֹא אֵבוֹשׁ." לְעוֹלָם, לֹא-אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ: כִּי בָם, חִיִּיתָנִי. בָּרוּךְ אַתָּה ה' לַמֽדֵנִי חֻקֶּיךָ. אמן אמן סלה ועד."

נוסח חלק זה נלקח מברכות התורה, בצירוף פסוקים ממזמור קי"ט בספר תהלים העוסקים בלימוד התורה.

"מוֹדִים אֲנַחְנוּ לְּפָנֶיךָ ה' אלוקינו ואלוקי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ, וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת. שֶׁאָנוּ מַשְׁכִּימִים וְהֵם מַשְׁכִּימִים אָנוּ מַשְׁכִּימִים לְדִבְרֵי תּוֹרָה וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים. אָנוּ עֲמֵלִים וְהֵם עֲמֵלִים. אָנו עֲמֵלִים וּמְקַבְּלִים שָׂכָר וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר. אָנוּ רָצִים וְהֵם רָצִים. אָנוּ רָצִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שַׁחַת. שֶׁנֱאמַר: 'וְאַתָּה אֱלֹקים, תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת--אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה, לֹא-יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם; וַאֲנִי, אֶבְטַח-בָּךְ.'".

חלק זה זהה לתפילת בית המדרש המובא בגמרא , אלא שתפילת בית המדרש נאמרת בלשון יחיד, וכאן שונתה ללשון רבים, עם פסוק נוסף מתהלים כפי מנהג האריז"ל. הנוסח חותם בבקשה לעתיד, המבטאת את הרעיון שסיום המסכת אינה בעצם סיום, אלא התחלה של החלק הבא שבלימוד: "יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אלקי, כְּשֵׁם שֶׁעֲזַרֽתַּנִי לְסַיֵים מַסֶּכֶת ברכות, כֵּן תּֽעַזְרֵנִי לְהַתְחִיל מְסֶכְתוֹת וּסֽפָרִים אַחֵרים וּלְסַיֵימָם, לִלְמֹד וּלְלַמֵּד, לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתְךָ בְּאַהֲבָה, וּזְכוּת כֹֹּל הַתְנָאִים וְאָמוֹרָאִים וּתַּלְמִידֵי חֲכָמִים יַעֲמוֹד לִי וּלְזַרְעִי שֶׁלֹא תָּמוּש הַתּוֹרָה מִפֽי וּמִפִי זַרְעִי עד עוֹלָם. וַיִתְקַיֵים בִּי: בְּהִתְהַלֶּכְךָ, תַּנְחֶה אֹתָךְ, בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ; וַהֲקִיצוֹתָ, הִיא תְשִׂיחֶךָ. כִּי-בִי, יִרְבּוּ יָמֶיךָ; וְיוֹסִיפוּ לְּךָ, שְׁנוֹת חַיִּים אֹרֶךְ יָמִים, בִּימִינָהּ; בִּשְׂמֹאולָהּ, עֹשֶׁר וְכָבוֹד. 'ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן; ה', יְבָרֵךְ אֶת-עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם." יש הנוהגים לשנות את נוסח הבקשה מלשון יחיד ללשון רבים, על מנת לשתף את כל הציבור בבקשה.

סיום המסכתות בדבר טוב

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לחב"דפדיה והשלימו אותו. יתכן שיש על כך פירוט בדף השיחה.

עריכת סיום בזמנים שונים

הבכורים נוהגים לערוך סיום מסכת בערב פסח כדי להפטר מתענית בכורות המוטל על כל בכור. הרבי מעיר שכיון שענין הסיום הוא על מנת להפטר מן התענית, מתאים לערוך סיום על מסכת תענית דווקא.

סיומים בתשעת הימים

ערך מורחב – סיומי מסכת בתשעת הימים

נהגו בקרב חסידים, וכן נהגו בקרב חסידי חב"ד, לערוך סיומי מסכתות בתשעת הימים כדי לבטל את הענין של היפך השמחה על ידי "פקודי ה' ישרים משמחי לב".

הרבי הורה שמוטב לערוך סיומים על מסכתות קלות שאפשר להסביר לכל אחד ואחת, כגון מסכת מדות וכדומה. כמו כן הורה הרבי לערוך סיומים עד חמשה עשר באב.

הרבי נוהג לערוך סיום בימי הילולא. באחת ההזדמנויות הסביר הרבי, שביום יארצייט נפעלת עליה מיוחדת בנשמה באופן של
שגיאות פרמטריות בתבנית:מונחון
לא נמצא templatedata תקין אין ערוך למצב הקודם, ולכן מקשרים עליה זו לעליה שבאין ערוך בידיעת התורה, כמו בסיום מסכת.

סיום מסכת משניות

האחרונים^{[דרוש מקור]} דנים בשאלה האם סיום מסכת במשניות לבד נחשב לסיום מסכת כמו סיום מסכת בגמרא, שמותר לומר אחריו קדיש ולערוך סעודה עם בשר גם בתשעת הימים כמו סעודת מצווה, ופוטר מתענית בכורות בערב פסח.

ישנם המביאים ראיה מדבריו של אביי (הובאו לעיל) שערך סיום מסכת, וכיון שבימיו לא היתה עדיין הגמרא כנראה ערך סיום על מסכת משנה. אך הרבי דוחה ראיה זו, מכיון שבימי אביי לימוד המשנה לא היה באופן שטחי כבימינו, אלא הלימוד היה מתוך פלפול בדברי המשנה באופן אותו אנו רואים בגמרא, וכנראה שבישיבתו ערך סיום על לימוד המסכת דווקא בצורה זו.

הרבי מכריע, כי גם לפי הדיעות שאי אפשר לערוך סיום על משניות, נהגו ישראל לערוך סיום על לימוד של כל שישה סדרי משנה.

סיום על מסכת בירושלמי

לשאלה אם אפשר לערוך סיום על מסכת בירושלמי, שיש שהסתפקו בכך, מכיון שחסרות בה מסכתות, ופעמים שאין גמרא על כל המסכת (כגון מסכת נידה), הורה הרבי שמאין להמנע מכך כלל, שהרי אפילו על מסכתות משניות לבד יש שהקילו לערוך סיום, ויש שהקילו לערוך סיום אפילו על פרק אחד, וקל וחומר על מסכת שלימה בירושלמי.

ראו גם

• סיומי מסכת בתשעת הימים
• סיום הרמב"ם

לקריאה נוספת

• סיום בתשעת הימים: שערי המועדים מנחם אב עמ' רנ (עמ' 45)