החכמה מאין תמצא

איוב אמר (כח, יב): "וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא". בפשוטו של מקרא זו שאלה רטורית שבאה בהמשך למשל בתחילת הפרק "כִּי יֵשׁ לַכֶּסֶף מוֹצָא וּמָקוֹם לַזָּהָב יָזֹקּוּ". כלומר, בניגוד לכסף וזהב ושאר הדברים הגשמיים שיש להם מקור ממנו הם באים, הרי החכמה מאין תמצא?! אין לה מקור ממנה ניתן לדלות אותה.

בתקוני זהר מפרש את הפסוק לא בסימן שאלה אלא באתנחתא. כלומר שמקורה של החכמה הוא מן האין. והטעם, כי ספירת החכמה היא הספירה הראשונה מעשרת הספירות שנאצלו מהאור אין סוף ובהם ברא העולם. כיון שכך הופעתה היא בדרך חידוש.

דהיינו, החכמה נבראה בדרך של יש מאין, היש הוא עולם האצילות ותחילתו בחכמה. והאין הוא הכתר שנעלה ממנו ובו נמצא כח הבריאה.

וכך מפרשת החסידות פסוק זה: והחכמה, מאין דכתר תמצא.

דרגת האין היא אחת משלושת הראשים שבאריך אנפין.

דרגת משה רבינו ובעבודה

הגמרא במסכת סוטה אומרת שכאשר הסתלק משה רבינו הספידו הקב"ה "והחכמה מאין תמצא".

כלומר, החכמה היא התורה, והיא נמצאת דווקא במשה רבינו כיון שהוא היה "עניו מכל האדם אשר על פני האדמה".

כך זה גם בעבודת ה', שחכמת התורה נמצאת דווקא במי שבטל, ולכן ההלכה הייתה בכל פעם עם דוד המלך, כמו שכתוב בגמרא על הפסוק "והוי' עמו" - שהלכה כמותו בכל מקום. וזה היה מפני שדוד היה בטל לאלוקות.

בעולמות

בעולם האצילות מקננת ספירת החכמה. וכיון שכך, הוא בטל לאלקות. ולכן דווקא הוא יכול להיות כלי למציאות האלוקית שמתגלה בו באופן גלוי, ולא כבעולמות בי"ע ששם הוא אור של תולדה.

בכל עולם ספירת החכמה נקראת היכל קודש הקדשים של עולם זה, כיון שבה מתלבשת האלוקות של העולם הנמשכת מהעולם שלפניו. וזאת (כנ"ל) מפני שהחכמה בטילה לעולם שלפניה.