ועד הנחות התמימים

הגהות הרבי על שיחת שבת פרשת וישב תשנ"ב

בשנת תשכ"ו התאגדו כמה מבחירי התמימים, והחליטו למסד את רשימת ה'הנחות' מהשיחות שאמר הרבי תחת השם "ועד הנחות התמימים".

ה'חוזר' הראשי מהשנים הראשונות היה הרב יואל כהן שעמד בראש צוות ה'חוזרים', כשלצידו כמה בחורים מוכשרים שסייעו בכל התחומים - החל מהתחום הרוחני, שכלל השתתפות ב'חזרה' והשוואת מקורות וכדומה, וכלה בתחום הגשמי שכלל הדפסת השיחות והפצה פנימית בין אנ"ש.

רקע כללי

בשנים הראשונות לנשיאות לא היה קיים מוסד מסודר שכל עיסוקו היה רשימת ה"הנחות" מהתועדויות הרבי. היו "חוזרים" ו"מניחים" שהתמסרו לעניין במשך שנים ארוכות, אך בהעדר מסגרת ניהולית נאותה - היה קושי ליצור קביעות שאינה תלויה במעגל אנשים מצומצם, ובתחילת שנות הכ"פים הייתה 'נפילה' רצינית והרבה שיחות לא הונחו כלל.

בתשכ"ה, לאחר הסתלקות הרבנית חנה, החל הרבי להגיה חלק גדול מהשיחות, וכך הייתה תחייה של השיחות המודפסות והפצתן, אך שנה אחר כך זה פסק.

תשכ"ו-תשל"ד

בתשכ"ו התאגדו כמה מבחירי התמימים, והחליטו למסד את רשימת ה'הנחות' תחת השם "ועד הנחות התמימים". ה'חוזר' הראשי מהשנים הראשונות, הרב יואל כהן, עמד בראש צוות ה'חוזרים' כשלצידו כמה בחורים מוכשרים. חברי הוועד בשנים הראשונות להקמתו:

• אפרים פיקרסקי
• יהודה לייב שפירא
• שלום בער לויטין
• אברהם יצחק ברוך גרליצקי
• שלמה זרחי
• נתן וואלף

חברי הוועד בשנים המאוחרות יותר

• נחמן שפירא
• יעקב לייב אולטיין
• יוסף העכט
• אהרן גולדשטיין

חברי הוועד סייעו בכל התחומים - החל מהתחום הרוחני, שכלל השתתפות ב'חזרה' והשוואת מקורות וכדומה, וכלה בתחום הגשמי, שכלל הדפסת השיחות והפצה פנימית בין אנ"ש.

באופן כללי, מאז הקמת הוועד היו 'הנחות' מכל התוועדות של הרבי. אבל, העובדה שהוועד מורכב מבחורים הביאה לכך שכל שנה או שנתיים היה נוצר 'חור' במערכת בעקבות נישואיו של אחד מחברי הוועד. משום כך, גם לאחר הקמת הוועד, היו שנים טובות יותר וטובות פחות.

תשל"ד ואילך

בשלהי תשל"ד, הצטרפו לוועד התמימים: דוד פלדמן, דוד פישר, דוד אולידורט, צבי גרינבלט, יעקב משה וולברג, שלום חריטונוב, צבי הירש נוטיק.

הצטרפות תמימים אלו לוועד - העלתה את עבודת ה'הנחות' על דרך המלך, ומשנת תשל"ה יצאו לאור השיחות כל שבוע באופן קבוע.

עבודת הועד

כל אחד מהחוזרים היה מקשיב לכל ההתוועדות. ה'חזרה' האמיתית התחילה באמצע ההתוועדות: בין שיחה לשיחה, בשעה שהקהל ניגן ניגונים, היה ה'חוזר' מסכם בראש את תוכן השיחה, את הנקודות העיקריות, מבנה השיחה והחידושים של הרבי.

מיד לאחר ההתוועדות, עוד לפני צאת השבת, היו נפגשים כמה מה'חוזרים' והיו חוזרים על כל ההתוועדות. גם ר' יואל כהן היה הולך לביתו מיד לאחר ההתוועדות ועורך 'חזרה' על ההתוועדות.

במוצאי שבת התקיימה ה'חזרה' הרשמית, ב770. ר' יואל וקבוצת החוזרים, ומסביבם עשרות התמימים ישבו ב‏770 וחזרו על השיחה, כאשר במהלך ה'חזרה' היו כותבים את הנקודות העיקריות של השיחה.

ר' סימון ג'ייקובסון

בסוף שנות הל"מדים, נכנס לוועד הרב סימון ג'יקובסון. תוך שנים ספורות היה סימון לאחד מראשי ה'חוזרים', ומתחילת שנות המ"מים, לאחר שהרה"ת ר' דוד פלדמן נסע לארץ הקודש, החל לנהל את "ועד הנחות התמימים".

מאז החל לנהל ר' סימון את הוועד, התנהלה פעילותו בערך כך:

לאחר החזרה במוצאי שבת, ביום ראשון בבוקר היה ר' סימון מתחיל בעבודת הקודש הגדולה של כתיבת השיחה: יום ראשון כולו הוקדש ללימוד הנקודות שהרבי דיבר עליהם בשיחה, והבנתם. במשך היום היה ר' סימון מעין בספרי נגלה וחסידות עליהם היו מיוסדים דברי הרבי (חלקם ציטט הרבי בעצמו). כן היה מתקשר להרבה אנשים כדי לברר נקודות מסויימות בשיחה. את הכתיבה בפועל היה מתחיל רק בשעות הערב המאוחרות של יום ראשון.

מסירת השיחה לרבי להגהה

הוראות מיוחדות מהרבי בנוגע לעריכה
באופן כללי הוראות רבות שולבו בתוך הגהותיו של הרבי על השיחה. מדובר במאות הוראות. הייחודיות שבהם היו כמובן אלו שלימדו את המניחים פרק בעריכת שיחות. אחת הדוגמאות לזה היא שיחת שבת ח"י אלול תשמ"ז: באותה שנה מלאו חמישים שנה לח"י אלול תרצ"ז, היום בו גילה אדמו"ר הריי"צ את הסיפור על שבע ה'תורות' ששמע אדמו"ר הרש"ב מהבעל שם טוב בשבת פרשת כי תבוא תרנ"ב בגן עדן. הרבי התחיל את ההתוועדות בשאלה - כידוע בחב"ד לא הדגישו כל כך את עניין המופתים וההנהגה שלמעלה מדרך הטבע, ומדוע שינה הרבי הריי"צ מהנהוג וגילה עניין כזה שהוא מופת נפלא?! הרבי ענה על כך בביאור נפלא, שגילוי התורות וביאורם על ידי הרבי הרש"ב הוא חיבור תורת החסידות הכללית עם תורת חב"ד. הרבי הסביר שחב"ד איננה שוללת את המופתים, אלא מלבישה את האלוקות בכלים, חיבור האלוקות שלמעלה מהעולם עם העולם. לאחר הביאור באריכות גדולה, קישר הרבי את העניין לח"י אלול וחודש תשרי. כשהגישו את השיחה להגהה, כתבו את ההתוועדות באותו סדר שהרבי עצמו אמר את הדברים - פתחו בשאלה, המשיכו בביאור וסיימו בקשר לחודש תשרי. הרבי החזיר את השיחה עם הגהה ארוכה מאוד, שהתפרסה על כל צדדי העמוד הראשון, והמשיכה אל מעבר לדף. נקודת הדברים הייתה: השיחות נועדו להפיץ את המעיינות חוצה, ומה תהיה התגובה של אנשים מחוץ לחב"ד על סיפור כזה של מופתים? איך יכולים להתחיל את השיחה בסיפור כל כך מבהיל את הרעיון? הרבי כתב להתחיל עם עניינו של חודש אלול, שהוא חשבון נפש על השנה החולפת והכנה לשנה הבאה. להמשיך עם חמשת ראשי התיבות של חודש אלול, שהמפורסם שבהם הוא "אני לדודי ודודי לי", עניין אתערותא דלתתא ודלעילא ואת זה לקשר לח"י אלול, בו נולדו שני המאורות הגדולים - הבעל שם טוב, שעניינו דודי לי, ואדמו"ר הזקן, שעניינו אני לדודי - ולפי כל זה יש לבאר סיפור נפלא שגילה הרבי הריי"צ. מהערות הרבי לאותה שיחה למדו המניחים הרבה כללים בכתיבה, ובעיקר - איך לבנות שיחה. הנקודה היא, שלא לוותר אפילו על מילה אחת מתוכן השיחה, אך יחד עם זאת לחשוב על כל הדרכים האפשריות לגרום לכל קורא פוטנציאלי להמשיך ללמוד את השיחה.

עד תחילת שנות המ"מים - הרבי כמעט ולא הגיה את השיחות. כשהיו שאלות על השיחה, הכניסו אותם לרבי, וזכו לקבל תשובות, חלקן קצרות, וחלקן ארוכות, לפעמים קטעים שלמים. את הקטעים הללו הכניסו בשולי הגיליון של ה'הנחה'.

מזמן לזמן הרבי בחר להגיה חלקים מהשיחות. בתחלת חורף תשל"ח, הרבי הגיה את כל השיחות.

ההנהגה הזאת קיבלה תאוצה בשנות המ"מים, במקביל לריבוי השיחות.

בשנת תשמ"א, שנת הקהל, זכינו לריבוי עצום של שיחות, והרבי החל להתוועד כמעט כל שבת - דבר שלא היה רגיל בשנים קודמות. באותה שנה החלו גם השיחות בכל לילות חג הסוכות.

כמובן שכאשר הרבי היה בוחר להגיה חלק משיחה, או שיחה שלימה, העבודה הייתה כפולה ומכופלת - היו צריכים להכין במקביל גם את ה'הנחה' של החלקים הבלתי מוגהים, וגם את השיחה להגהה.

באופן כללי כאשר היו הוראות מיוחדות מהרבי, כמו מבצע חדש - הרבי רצה שיכינו את השיחה להגהה. במקרים כאלה היו מוציאים את הקטע הרלוונטי מתוך ה'הנחה' ומכינים אותו להגהה. קטעי השיחות המוגהות הללו נדפסו אחר-כך בהוספות ללקוטי שיחות.

תשמ"ג-תשמ"ח

בתשמ"ג-תשמ"ד התחלו להכניס אל הרבי שיחות שלימות להגהה. מזמן לזמן זכו והרבי הגיה את השיחות, אבל לא באופן קבוע. היו פעמים שהרבי החזיר את השיחה וכתב "הרי זה רשימה מילולית"... אבל פה ושם הצליחו לכתוב שיחות לשביעות רצונו של הרבי, וזכינו שהרבי יגיה את השיחות.

לצד העובדה שהגהת השיחות מסמלת שלב רוחני חדש בהפצת המעיינות, יש גם את הפן הפשוט יותר - הרבי עצמו אמר פעם, שיש לו זמן מוגבל להגהה, ולכן, כאשר מסרו שיחות לא מלוטשות, שהרבי היה צריך להגיה אותם זמן רב כדי שיהיו ראויות לדפוס - הרבי לא התחיל להגיה אותם. לעומת זאת, כאשר מסרו דבר מלוטש ומעובד היטב, הגיה הרבי את השיחה בפרק זמן קצר, ומסר להדפסה כשיחה מוגהת.

עם השנים קיבלו חברי הוועד הוראות מהרבי, כיצד לכתוב את השיחות, עד שבשנת תשמ"ז כמעט כל שיחה עברה את הגהתו של הרבי.

בשנת תשמ"ח החל הרבי להתוועד בכל שבת- ובמקביל להגיה את השיחה של אותה השבת, בעקבות כך נוצרה מתיחות בין "ועד הנחות התמימים" שהכניסו מטעמם הנחה שנכתבה בשפת האידיש על מנת שהרבי יגיה אותה (כדי לפרסמה בעיתון "דער אלגעמיינער ז'ורנאל") לבין ועד הנחות בלה"ק שהכניסו להגהה הנחה שנכתבה בלה"ק (על מנת לפרסמה בעיתון "כפר חב"ד"),וכך נוצר מצב שהיו שבתות שבהם הגיה הרבי את שתי ההנחות, לאחר זמן התבטא הרבי כי אינו מרוצה מאופן ההתנהלות וביקש משני הצדדים שיגיעו להסדר כדי שלא יצטרך בכל שבוע להגיה את שתי ההנחות, לאחר שהתדיינו הארגונים הנ"ל בבית דין פסק בית הדין פשרה שלפיה בשבת אחת תוכנס הנחה באידיש ובשבוע שלאחריו בלה"ק וכן הלאה, וכך נמשך הסדר עד לכ"ז אדר תשנ"ב.

הסדר בדרך כלל היה, שביום ראשון בלילה התחיל ר' סימון לכתוב את השיחה. וביום שלישי בערב היה מסיים את כתיבת השיחה, לערך בשעה 10, לפני שהרבי היה הולך לביתו היו מוסרים את השיחה באמצעות המזכיר שהכניסה לחדרו של הרבי. את השיחה לקח הרבי לביתו, שם היה עובד עליה, ובבוקר קיבל ר' סימון את ההגהות.

תשמ"ט והלאה

מתשמ"ט והלאה, כאשר הרבי קבע את מקומו ב-‏770, הרבי עצמו היה מוציא את השיחה לאחר הגהה, ומניח אותה על השולחן שהיה בגן עדן התחתון. אחד המשמשים היה מתקשר להודיע שההגהות מוכנות, ומיד הוכנסו התיקונים, והשיחה נשלחה לכל העולם. התיקונים היו צריכים להיכנס מיידית, כי השיחות היו נדפסות בעיתונים "אלגמיינר ז'ורנאל" ו"כפר חב"ד", שנסגרו ביום רביעי. ביום רביעי בבוקר ירדו השיחות לדפוס, ומשם נשלחו לכל רחבי תבל.

העידן הממוחשב

בשנים הראשונות להקמת הוועד, טרום העידן הממוחשב - נדפסו השיחות עדיין בפורמט הישן, הגדול, על דפי שכפול. בשנת תשל"ה למשל, היו בערך חמש מאות מנויים, שקיבלו בדואר את השיחות של הרבי בצורת שכפול זו.

כשהחל עידן המחשבים רכשו חברי הועד מחשבים וכך החלו השיחות לצאת מהר יותר. עד אז השיחות היו מוכנות רק ביום שישי, ובעידן הממוחשב הן היו מוכנות ביום רביעי. היומיים האלה שחסכנו אפשרו לנו לשלוח את השיחות למנויים ביום רביעי, ולראשונה הגיעו שיחותיו של הרבי לכל העולם לפני שבת! עד אז, שלוחים שרצו להתעדכן בשיחותיו של הרבי, היו יכולים להאזין ל'חזרה' בטלפון, אבל את השיחות עצמן קיבלו רק שבועיים לאחר אמירתן.

באותה תקופה נרשם הועד כמוסד מוכר מטעם הממשלה, ו"ועד הנחות התמימים" החל להיות מוסד מאורגן היטב.

בשנת תשמ"ו-תשמ"ז נכנס הפאקס לשימוש. בהשגחה פרטית בדיוק באותה שנה החל הרבי להגיה כמעט את כל השיחות. אז גם השתנה סדר עריכת השיחות. הפסקו לערוך 'הנחות', כי כמעט הכל היה כתוב בשיחה המוגהת. רק את החלקים הבודדים שלא נכנסו לשיחה המוגהת, כתבו בתור 'הוספות'.

תוכן קצר

שבת פרשת ויקהל-פקודי תשמ"ז הייתה שבת של מפנה. ביום ראשון אותו שבוע התקיימה חתונתו של ר' זאב קדנר, אחד מחברי הוועד באותן שנים, והוצאנו "תוכן קצר" מההתוועדות לחתונה. הרעיון החדש התקבל בהתלהבות רבה, והרבה שלוחים רצו לקבל את התוכן קצר במהירות האפשרית. חברי הועד רכשו מכשיר פקס, שהיה יקר המציאות באותן שנים, והתחלו לשלוח למנויים תוכן קצר. בתחילה המכשיר עבד עם קו טלפון אחד, והוא התחיל לשלוח ביום ראשון בבוקר וסיים למחרת בבוקר. מאוחר יותר קיבלו שני קווי טלפון, וזה היה קצת יותר מהר.

חברי הועד הבינו שלרבי יש נחת רוח מיוחדת מהתוכן קצר, והשתדלו לתרגם אותו לכמה שיותר שפות, כדי שדבריו של הרבי יגיעו לכל מקום בעולם, בשפת המדינה. בתקופות הטובות היו מתרגמים ל-‏12 שפות! ר' יוסף יצחק ג'יקובסון ור' חיים אברהמס היו יושבים כל מוצאי שבת עד הבוקר, וכותבים את התוכן-קצר בלשון הקודש, ומיד מוסרים את זה לתרגום. תוך כמה שעות הגיעו דבריו של הרבי לכל העולם, ב-‏12 שפות!

במוצאי שבת פרשת ויקהל תשנ"ב הוכנס הדף (כבכל שבוע) אל הרבי ובאופן מפתיע הוציא הרבי בהמשך הערב את הדף עם כמה תיקונים. כך זכינו לפחות לר"ד מוגה מההתוועדות האחרונה שזכינו לשמוע לעת עתה.

בתשמ"ח התחלו להוציא גם דף מיוחד עם הוראות ונקודות מההתוועדות. במקביל, התחלו להפיק את העלון "וויק אין ריוויו" [= מבט שבועי] שהביא נקודות מהשיחה בשפה האנגלית. זה היה אחד ההפקות המוצלחות ביותר של הוועד, והיו זמנים שהגעו לתפוצה של 20.000 עותקים.

כללים

בשיחת שבת פרשת וישב תשנ"ב, בה דיבר הרבי על המהפכה הצרפתית, ציטטו באחת ההערות את דברי הרבנית לאחת השליחות מצרפת: "אנחנו חרשנו וזרענו ואתם צריכים לקצור". הרבי לא אמר זאת בהתוועדות, אבל הוסיפו אותה תוך ציון שזו הערת המו"ל.

כלל נוסף: היו לפעמים עניינים שהרבי לא אמר, ולא היו ממסגרת השיחה, אבל נדרשו להשלמת התמונה. גם במקרה כזה היו מציינים שזאת הערה של חברי הועד. גם לכך אפשר לקחת דוגמא משיחת וישב תשנ"ב, בה דיבר הרבי על השינוי בהמנון הצרפתי. להשלמת התמונה הוסיפו את ההערה הבאה: "כמה חודשים לאחרי שהתחילו לנגן "האדרת והאמונה כו'" בשנת תשל"ד -שינו את קצב הניגון וריככו את תנועותיו (מפני הכבוד), על פי הצעת מנהיגה של צרפת דאז. ובשנת תשמ"א שינה אותו מנהיגה החדש (והנוכחי) חזרה לקצבו הקודם". גם את הדברים הללו הרבי לא אמר בפירוש בהתוועדות, והוסיפו את זה כי זה היה נחוץ להשלמת התמונה.

לפעמים היו הוראות מפורשות מהרבי להשמיט קטעים מהשיחה, מסיבות שונות.

קרו כמה פעמים שהרבי הביע מורת-רוח מדברים שנוספו לשיחה על דעת המניחים, ופעם אחת אף קיבלו נזיפה בנוסח: "לציין המקור או להשמיט".

מקרה מיוחד היה בשנת תשל"ח, כאשר הרבי דיבר הרבה על שלימות הארץ - קיבלו הוראה, שהיות והשיחות הללו אינן בסגנון של לומדי השיחות, לכן יש להדפיס את השיחות הללו בנפרד מה'הנחה'.

הרבי כתב כמה פעמים, שלא כל מה שאומרים בשבת נוגע לדפוס ברבים, ובכוונה תחילה נאמרו הדברים בשבת.

הוראות להשמטות היו מקבלים רק מהרבי. לא מאף אחד אחר. אם היה ספק, היו שואלים את הרבי.