התנגדות לחסידות

התנגדות לחסידות הייתה קיימת מתחילת התייסדות תנועת החסידות. כבר אז קמו לה מתנגדים שרדפו את החסידות והחסידים עד חורמה. ההתנגדות לא הייתה דווקא לחסידות חב"ד, אך בזמן אדמו"ר הזקן, היה הוא מנהיג החסידות היחיד שנשאר בליטא, וממילא ספג את מלוא החיצים מהמתנגדים, שברובם התגוררו אז בליטא ורוסיא הלבנה.

ההתנגדות בתחילתה

בתחילת תקופת החסידות, היה קיים וועד ארבע הארצות שריכז אז חלק גדול מהפעולות הקהילתיות, שיצא בחרם נגד החסידים.

גם הגר"א יצא נגד החסידות והחסידים. מסופר שמתנגדים נשבעו לגר"א שהחסידים אכלו ושתו בתשעה באב ורקדו בנים ובנות יחדיו. האמת הייתה שתשעה באב חל באותה השנה בשבת (וממילא האכילה והשתיה מותרים) ואחד החסידים רקד כשילדתו התינוקת היתה על ידיו.

מניע ההתנגדות

תנועת החסידות קמה תקופת זמן לאחר תקופת שבתאי צבי ימ"ש. לכן, כשהגיעה תנועת החסידות היו שחששו כי תנועה זו הינה עוד תנועה בדוגמת תנועת השבתאיות.

דבר נוסף שעזר להתנגדות להתפתח היה שמועות רבות שהחסידים אינם יראי שמיים ומקיימי מצוות כפי שצריך.

החסידות גם הביאה איתה עליה בערך פשוטי העם שעד אז היו חסרי ערך לעומת תלמידי חכמים, שחלקם גם טענו שעל ידי קירוב היהודים הפשוטים נעשה זלזול בתורה.

פעולות ההתנגדות

ההתנגדות החריפה עד כדי כך שיצא כרוז נגד החסידים שיינם הוא יין נסך ופיתם פת עכו"ם ואסור להתחתן איתם.

מההתנגדות לחסידות נפצעו חסידים. אחד מהסיפורים הידועים הוא סיפורו של הרשב"צ מהעיר שווינציאן, שקיבל מכות איומות על היותו חסיד.

כחלק מההתתגדות גם הלשינו המתנגדים על אדמו"ר הזקן ובכך גרמו למאסרו על ידי הרוסים בעוון בגידה, סיפור שהגיע לסיומו ביי"ט כסלו.

תגובת החסידים

בזמן המגיד ממזריטש רצו תלמידיו להטיל חרם על המתנגדים אך לאחר התערבות אדמו"ר הזקן הדבר נמנע.

אדמו"ר הזקן כתב מיד לאחר מאסרו לא לעשות למתנגדים דבר.

ההתנגדות בדורנו

בתחילת דרכה של החסידות היה מקום לחשש שהתנועה תביא לירידה בקיום התורה והמצוות. אך לאחר כל השנים שעברו מאז, ובפועל החסידות הביאה איתה הוספה בקיום התורה והמצוות, אין להתנגדות סיבה אמיתית.