צמצום הראשון

סדר השתלשלות
לפני הצמצום
עצמות ומהות · מאור · אור אין סוף · עשר ספירות הגנוזות · יחיד · אחד ויחיד · קדמון · טהירו עילאה
הצמצום והקו
צמצום הראשון · טהירו תתאה · מקום פנוי · רשימו · נקודה קו שטח · קו וחוט · עגולים ויושר · אור מקיף · אור פנימי · ראש תוך סוף
בי"ע דכללות
אבי"ע (השתלשלות כללית) אדם קדמון · עולם העקודים · עולם התוהו · אור ישר · אור חוזר · שם ע"ב · שם ס"ג · שם מ"ה · שם ב"ן
אבי"ע דפרטות
עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה עולם האצילות · עולם הבריאה · עולם היצירה · עולם העשייה · בי"ע · פרסא
סוגי השתלשלות
יש מאין · עילה ועלול · קפיצה ודילוג · אין ערוך

הצמצום הראשון מכונה גם צמצום בדרך סילוק הוא המקור הראשון להתהוות של העולמות, שהקב"ה כביכול צמצם באור אין סוף והותיר מקום פנוי שבו יוכלו להתהוות העולמות. מבואר כי אם היה נברא העולם בבחינת עילה ועלול, לא היה יכול להיות התהוות עולמות בעלי גבול, ולכן הוצרך להיות צמצום באור אין סוף שלאחר יוכלו לההוות בחינת עולמות נפרדים ומוגבלים.

בפרטי ענין הצמצום מבואר שאור אין סוף הוכלל במאור, להיות רק בכח ולא בפועל. במקום הפנוי שלאחר הצמצום נותר רשימו של מלכות דאור אין סוף, ומן רשימו זה נמשכו הקו וחוט, ומשם שורש האור מקיף והאור פנימי.

מקורו

ענין הצמצום מוזכר לראשונה בכתבי האריז"ל, ותיאורו מביא בקצרה הרב חיים ויטאל בספרו אוצרות חיים בתחילתו, וזה לשונו:

דע כי תחילת הכל היה כל המציאות אור פשוט ונקרא אי׳ן סוף, ולא היה שם שום חלל ושום אויר פנוי. אלא הכל היה אור האין סוף, וכשעלה ברצונו הפשוט להאציל הנאצלים לסיבה נודעת.... ואז צמצם עצמו באמצע האור שלו בנקודת המרכז אמצעית שבו, ושם צמצם עצמו אל הצדדין והסביבות, ונשאר חלל בנתיים. וזה היה צמצום הראשון של המאציל העליון, וזה מקום החלל הוא עגול בהשואה א' מכל צדדיו, עד שנמצא עולם האצילות וכל העולמות נתונים תוך החלל הזה. ואור הא״ס מקיפו בשוה מכל צדדיו.

— אוצרות חיים בתחילתו.

לאחר מכן ממשיך בתיאור המשכת אור הקו בתוך חלל זה:

והנה כאשר צמצם עצמו אז דרך צד אחר מן החלל העגול הזה המשיך אור דרך קו אחר ישר דק כעין צנור אחד אור הנמשך מהאין סוף אל תוך החלל הזה וממלא אותו. אבל נשאר מקום פנוי בין האור שבתוך חלל זה ובין אור האין סוף המקיף את זה החלל כנזכר שנתצמצם אל צדדיו. וסיום הקו הזה למטה אינו נוגע גם כן באור האין סוף עצמו שאם לא כן יחזור הדבר לכמות שהיה ויחזור ויתחבר האור הזה שבתוך החלל עם אור האין סוף יחד כבראשונה.

באריכות גדולה ביאר זאת בספרו מבוא שערים בתחילתו (שער ראשון חלק א פרק א) ובדורות הקודמים נחלקו בשאלה האם יש להבין אותו כפשוט או לא כפשוטו. בתורת החסידות מוסבר כי ענין הצמצום הוא שלא כפשוטו, שאין צמצום מוחלט באור אין סוף, וגם בדרגות הנסתרות והנמוכות ביותר יש הארת אלוקות.

הצורך בצמצום

מבואר כי לפני הצמצום היה בבחינת "הוא ושמו לבדו", שהיה אור אין סוף מאוחד באין סוף. וכדי שיוכל להיות התהוות של עולמות בעלי גבול, הוצרך להיום צמצום באור אין סוף. שאם היו העולמות נמשכות בבחינת עילה ועלול, היו הם בבחינת אין סוף והיו בטלים במציאות ממש, ולכן הוצרך להיות צמצום באופן של אין ערוך, על מנת שיכול להיות מקום פנוי ליצירת העולמות.

בחסידות ניתנו כמה משלים על מנת להסביר את הצורך בצמצום. אחד המשלים הוא כמשל אור ושכל עמוק שבעצמות המשפיע, שכדי שיומשך ממנו למקבל הבלתי ערך אליו הוצרך המשפיע להעלים בעצמו כל עומק השגתו, ולא ישאר ממנו רק בחינת רושם כנקודה אחת מכל העומק והרוחב.

ענין הצמצום

ענין הצמצום שהיה באור אין סוף, הוא שאור אין סוף נכלל במאור להיות בכח ולא בפועל. כלומר, אור אין סוף נצטמצם להיות מאיר רק במאור, ולא להיות מתפשט בבחינת זיו ואור.

בחסידות הובאו כמה משלים להבנת ענין זה. המשל הראשון הוא מן כח החכמה, שכאשר איש חכם מסביר ענין של חכמה לזולתו, או אפילו לעצמו, אזי מתפשט כח החכמה בגילוי. אבל בזמן שאינו עוסק בחכמה, הרי חכמתו היא רק בכח בנפש, שיש בכוחו להשכיל אם יעסוק בהשכלה, אבל אין היא באה לידי גילוי. וכך הוא גם משל בכח הראיה שבעין, שאף אם יסתום את העין יש לו כח הראיה בשלמות אינה באה לידי גילוי להיות העין רואה עד שיפקח את עיניו. וכך הוא בשאר החושים שבשאר האיברים.

ובזה נחלק הצמצום הראשון מן הצמצומים שלאחר מכן, כגון הפרסא שבין עולם האצילות לעולמות בי"ע. שענין הפרסא הוא כענין המשל, שהאור העובר דרך הפרסא אינו בערך לאור שלפני הפרסא, והוא כמשל החכם המלביש את דברי חכמתו בדברים אחרים. אבל מובן שאף שהאור שאחר הפרסה הוא בבחינת צמצום, ולכן נקרא אור של תולדה, הרי יש שייכות לאור שלפני הפרסא. מה שאין כן בצמצום הראשון, שהוא העלם גמור, שנכלל האור במאור, ורק לאחר מכן נמשך על ידי קו וחוט וכו'.

צמצום באור ולא במאור

בדרגתו של צמצום ישנם כמה דעות. יש מן המקובלים שלמדו שהצמצום הוא במאור עצמו. אולם רבינו הזקן לפי מה שקיבל מרבותיו^{[דרוש מקור: יש לציין מקור שכתוב שם שדבר זה למד מרבותיו]} כתב שהצמצום הוא באור ולא במאור, שאילו "במאור שהוא אין סוף עצמו לא שייך צמצום חס ושלום ולא העלם, ואדרבה המאור הוא בהתגלות, ולכן אפילו תינוקות יודעים שיש שם אלוק מצוי כו', אף שאין בהם השגה ותפיסה איך ומה".

פרטי ענין הצמצום

אור אין סוף שלפני הצמצום היה בבחינת "הוא ושמו לבדו" שהיה לפני בריאת העולם, שאור אין סוף היה מאוחד עם המאור.

לאחר הצמצום של אור אין סוף נוצר הרשימו וממנו נמשך הקו. אור הקו מאיר בכל עולם לפי ערכו אך הרשימו היא בחינה כוללת לכל העולמות.

אור העיגול ואור הקו הם שורשם של אור הסובב ואור הממלא.

צמצום כפשוטו או לא כפשוטו

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לחב"דפדיה והשלימו אותו. יתכן שיש על כך פירוט בדף השיחה.

בין המקובלים ישנו וויכוח בפרשנות הצמצום יש קובעים כי הצמצום אכן "צמצום כפשוטו" (שיטה שמייצגה העיקרי הוא המקובל רבי עמנואל חי ריקי) אמנם רבים הם החולקים וטוענים כי "צמצום לא כפשוטו".

לאבי שיטה של צמצום אינו כפשוטו נחשב רבי יוסף אירגאס (תלמידו של רבי עמנואל חי ריקי) אשר בספרו "שומר אמונים" (הקדמון) מתפלמס המפרשים את הצמצום כפשוטו, ומכריע "כי כל הרוצה להבין ענין הצמצום בפשוטו ממש הרי הוא נופל בכמה שבושים וסתירות של רוב עיקרי האמונה". הוא מונה עשר הוכחות לכך. גם רבי אברהם אירירא (תלמיד רבי ישראל סרוג תלמיד האר"י) כותב כך.שיטת החסידות וביתר שאת חסידות חב"ד דגלה בשיטה הנ"ל אשר הצמצום אינו כפשוטו, וגם הוא רק באור אין סוף בדרגה האחרונה שלפני הצמצום.

האדמו"ר הזקן שלל בתכלית את ההבנה שהצמצום כפשוטו, המקור הראשון לכך היא בספרו תניא בו כותב:

..והנה מכאן יש להבין שגגת מקצת חכמים בעיניהם ה' יכפר בעדם, ששגו וטעו בעיונם בכתבי האריז"ל והבינו ענין הצמצום המוזכר שם כפשוטו, שהקב"ה סילק עצמו ומהותו ח"ו מעוה"ז רק שמשגיח מלמעלה בהשגחה פרטית על כל היצורים כולם אשר בשמים ממעל ועל הארץ מתחת. והנה מלבד שא"א [שאי אפשר] כלל לומר ענין הצמצום כפשוטו, שהוא ממקרי הגוף על הקב"ה הנבדל מהם ריבוא רבבות הבדלות עד אין קץ... וז"ש [וזה שכתוב] בתקונים תיקון נ"ז דלית אתר פנוי מיניה לא בעילאין ולא בתתאין ובר"מ [[[וברעיא מהימנא]]] פ' פנחס איהו תפיס בכולא ולית מאן דתפיס ביה כו' איהו סוכ"ע כו' ולית מאן דנפיק מרשותי' לבר, איהו ממכ"ע כו' איהו מקשר ומיחד זינא לזיניה עילא ותתא ולית קורבא בד' יסודין אלא בקב"ה כד איהו בינייהו עכ"ל..

— שער היחוד והאמונה - פרק ז'.

הסברת מבט ניגודי זה של צמצום מחד גיסא תוך שלילת ההבנה כי תוצאתו הוא העדר האור מאידך גיסא התבאר באריכות בהרבה דרושים בתורת החסידות. ומכללות הביאורים עולה כי שני עניינים עיקריים בזה:

א. גם לאחרי הצמצום נמצא האור בכל מקום גם במקום הצמצום, ועניין הצמצום לאמיתתו הוא העלם ולא סילוק.

ב. גם לאחרי הצמצום האור נמצא בגילוי בכל מקום, אלא שגילוי זה הוא רק מצד האור ואינו מגיע ומורגש אצל המקבלים.

העלם ולא סילוק

את העניין הראשון מסביר האדמו"ר הזקן באריכות בספרו לקוטי תורה במאמר דיבור המתחיל "להבין מה שכתוב אוצרות חיים". שעניין הצמצום אינו סילוק ממקום למקום שנאמר שבמקום החלל הסתלק האור, רק שהאור כפי שהוא במקום החלל הסתלק מלהיות בתנועה של גילוי, ונכלל במאור - ששם נמצא כפי שהוא בעצמותו ואינו בגלוי. להמחשת העניין מביא משל מתלמיד חכם המכיר מסכת על בורייה לעומקה ולרחבה, בשעה שחושב ומשכיל בהשכלותיה נמצאת המסכת בהתגלות במחשבתו, אמנם כשעוסק בדברים אחרים אם כי המסכת אינה גלויה בשכלו, היא לא הסתלקה למקום אחר אלא נמצאת בשכלו בכח הזכרון, ובין מצבה בעת שחושב בה לזמן שאינו חושב בה, היא שבעת שאינו חושב בה מתעלת ההשכלה להיות כפי שהיא בעצמותה למעלה מהתלבשות באותיות השכל, המחשבה והדיבור.

משל נוסף מביא אדמו"ר הרש"ב במאמריו מכח התנועה שביד, לעתים רואים אנו כי אין בכח האדם להניע את ידו (מצד הקור או ששכב עליו וכדומה) ועם זאת במעט זמן יצליח שוב להניעו. והנה חסרון יכולת האדם הנעה ודאי נובעת מהעדר התגלות כח התנועה שביד שמצד סיבות הסתלקה ואין בכוחה לפעול פעולתה, אולם מכך שכעבור זמן מה שוב יצליח האדם להניע את ידו מוכח כי התעלמות הכח אינה מוחלטת אלא שרק חיצוניותה והתגלותה התעלם, ועצם כח התנועה (המופשט והנעלם (היולי)) נמצא ביד כבראשונה. וכמו כן הוא בעניין הצמצום שרק האור והזיו הצטמצם ועצם האור (- המאור, שלמעלה מגילוי) נשאר במקום הצמצום.

אין עצם מסתיר על עצם

העניין השני, שאור אין סוף נמצא בגלוי גם לאחרי הצמצום ובמקום החלל, מבאר האדמו"ר הזקן בהמשך המאמר בלקוטי תורה שם. ותוכן דבריו: העלם שפעל הצמצום הוא רק לגבי הנבראים משאין כן לגביו. וכשאומר לגביו הכוונה לא רק לעצמותו אלא גם לאורו, כלומר, מצד האור הוא נמצא בגלוי גם לאחרי הצמצום ובמקום החלל. וסיבת הדבר הוא, היות והצמצום אינו מוחלט אלא הוא בשביל הגילוי שיהי אחריו, וגם בצמצום נשאר רשימו מהאור. לכן, למרות שלגבי הנבראים האור נעלם ונשאר רק רשימו לגביו האור גלוי ונרגש במילאו ברשימו. כמשל לכך מביא אדמו"ר הזקן את משל מאדם שלמד מסכת ואינו טרוד בעיון במסכת אלא לומד את אותיותיו בשטחיות. במקרה זה, על אף שאדם השומע את קריאתו אינו חש בה עמקות כלל, כלפי הקורא עצמו אין כלל העלם ובשעה שקורא את האותיות מאירים בהם כל ההשכלות העמוקים אותם הוא למד בעת עיונו.

עניין זה התבאר באריכות במאמריהם של רבותינו נשיאנו, במאמריו של האדמו"ר הזקן^{[דרוש מקור: כמדומה תקס"ד צריך לחפש]} מובאת הטענה המגדירה ומחייבת את הרעיון האמור, והוא הכלל כי "אין עצם מסתיר על עצם".