ישעיהו הנביא

מקטע מספר ישעיהו במגילות הגנוזות שנמצאו במערות קומראן שבמדבר יהודה

מקטע מספר ישעיהו במגילות הגנוזות

המערות שבהם התגלו כתבי יד של מגילות ישעיהו (ומגילות נוספות)

ישעיהו בן אמוץ היה מגדולי הנביאים, שנודע במיוחד עקב השגותיו הנוראות בהשי"ת, והיה מהיחידים שראו בנבואה את המרכבה. נבואותיו מרוכזות בספר ישעיהו. על פי ברייתא המובאת בתלמוד הבבלי במסכת בבא בתרא, הועלה הספר על גבי הכתב על ידי חזקיה מלך יהודה וסיעתו.

דרגתו הרוחנית

לנביא ישעיה היתה השגה בנהי"ם של בריאה, ולכן בניגוד ליחזקאל שהבנתו היתה בעולם היצירה ונקרא בן כפר, הוא נקרא בן כרך.

הבעל שם טוב פירש את הפסוק "סור מרע ועשה טוב", שבניגוד לירמיה הנביא נענש מה שהושלך לבור וכיוצא לפי שלא התפלל על ישראל כששמע הנבואה לרעה על ישראל, אך ישעיה הוא לשון ישועה, שכן הוא התפלל על ישראל.

נבואותיו

ישעיה היה מעורר את האמונה בה' על ידי ההתבוננות בצבא השמים, הכוכבים המסודרים בסדר מסוים שניכר כי יש בורא שבכראם, ואמר: שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה.

החילוק בין פרשת האזינו לנבואת ישעיהו

פרשת האזינו פותחת במלים: "האזינו השמים ואדרבה, ותשמע הארץ אמרי פי"". לשתי המלים "האזינו" ו"תשמע" יש משמעות של שמיעה (וציות), ברם, קיים הבדל ביניהן ביחס לאופן השמיעה: המובן של "האזינו" הוא להקשיב לדברים הנאמרים מקרוב ("האזינו" מלשון אזניים - כלומר, בהתייחסות לדברים הנלחשים לאוזן), ואילו הביטוי "תשמע" מתייחס לדברים הנשמעים מרחוק.

הרבי מקשה, כי על פי המשמעות של שתי מלים אלה היה מתאים יותר להשתמש בהן בסדר הפוך: בקשר לשמים, הנמצאים מרחוק, היה צריך להיאמר הביטוי "שמעו שמים", ואילו בקשר לארץ, שהיא קרובה - "האזיני ארץ", כפי שאכן אנו מוצאים אצל ישעיהו הנביא את הלשון: "שמעו שמים והאזיני ארץ".

הרבי מסביר, כי כשיהודי עובד את הקב"ה בכל חלקי נשמתו עד שמתגלית אצלו בשלימות הקדושה של "חלק אלוקה ממעל ממש" שבו, אזי ענייני הקדושה הרוחניים שמימיים קרובים אצלו ואילו הענינים הארציים - רחוקיים: "האזינו" - "השמים", ו"תשמע" - "הארץ".

משום כך אמר ישעיהו הנביא את הלשון: "שמעו שמים והאזיני ארץ", כי בזמנו כבר לא היה מצב של "כל יושביה עליה" - עשרה שבטים כבר גלו מארץ ישראל, וממילא כבר נחסר בהקדושה המלאה של ישראל וארץ ישראל, ולכן אמר בדברי נבואתו לבני ישראל: "שמעו שמים", שכן הקדושה השמימית אינה קרובה כל כך.

אודך ה' כי אנפת בי

בנבואתו של נביא הנחמה - ישעיהו נאמר: "ואמרת ביום ההוא אודך ה' כי אנפת בי ישב אפך ותנחמני".

זאת אומרת, שלעתיד לבא יודו בני ישראל לקב"ה על שכביכול כעס עלינו ושילח אותנו לגלות. כי מלבד שעל-ידי הגלות כופר עוננו וטהרנו לפני ה', הנה עוד זאת, על-ידי הירידה לגלות והפיכת הגולה לגאולה, נעשית העליה שלא בערך כלל לעבודת האדם.

והיינו, שהגאולה לא תהיה רק יציאה מהגלות והשעבוד, והעתקה אל החירות, אלא שהגלות עצמה והחומר הגשמי יתהפך לגאולה. ודוקא באופן זה נזכה ליעוד "ונגלה כבוד הוי'" - גילוי עצמותו ית' - האל"ף שב"גאולה".

ומכל מקום הודאה זאת תהיה רק לעתיד לבא - ובדיעבד, וכמ"ש שם: "ואמרת ביום ההוא אודך וגו'", אבל בזמן הזה אין אנו מבינים שתתכן הודאה כזאת, ומלכתחילה - אין אנו רוצים כלל את הגלות.

שהרי הקב"ה הוא כל-יכול, ובודאי שביכולתו להביא את הגאולה עם העליה הנפלאה שבה - גם בלי הצורך לרדת לגלות באופן של גבורות קשות כאלה - הן בגשמיות והן ברוחניות.

ובמיוחד שהקב"ה הוא "תכלית הטוב" ורוצה רק בטובתם של ישראל שהם בניו, עמו ונחלתו, ולא רק שרוצה את טובתם הרוחנית, אלא גם את טובתם בגשמיות עד הענינים הנמוכים ביותר.

ואם כן, אין שום הגיון והסבר שכלי בצורך להחזיק את ישראל בגלות, ואין בזה שום טעם - אפילו לא בשכל דקדושה.

זו אם-כן משמעות הביטוי "אודך ה' כי אנפת בי", בחינת הודאה דוקא, כי הודאה היא הסכמה לדבר המנוגד לסברתו של אדם, ושייך רק לדבר פלא שלמעלה משכל האדם, על דרך מה שכתוב: "אודה שמך כי עשית פלא", והכונה בזה לאריכות הגלות שהוא דבר פלא ו"אינו מושג בשכל כלל, זהו מכלל במופלא ממך אל תדרוש"

לפיכך מקבלים אנו זאת רק באמונה פשוטה בלבד ש"טוב וישר הוי'" אבל ביחד עם זה אנו זועקים ומתחננים לקב"ה ש"ישב אפך ותנחמני" - שישוב ה' מכעסו ויגאלנו מהגלות הנוראה הזאת, וכל העליות שבגאולה השלימה תהיינה ב"חסד וברחמים", ולא על ידי יסורים וחלאים רעים.

ואף על פי שהאמונה בטוב האלקי, ולעומתה - הזעקה נגד הגלות שהגלנו ה', הרי זה דבר והיפוכו - כנ"ל, מכל מקום מכיון שזה נדרש מכל יהודי, הרי זו עצמה הוכחה שזה אפשרי, ואדרבה ככל שהאמונה גדולה יותר - גם הזעקה גדולה יותר.