מדבר (מקום)

המִדְבָּר (בלשון רבים: מִדְבָּרִיּוֹת) הינם איזורים יבשים וצחיחים, שתנאי המחיה והאקלים שבהם לא מאפשרים קיום של מינים חיים, ואפילו צמחים לא יכולים לשרוד שם לאורך זמן.

החסידות משתמשת במדבר שנעדר חיות גשמית, כמשל למקום שנעדר גם מחיות רוחנית.

המדבר בראי החסידות

מקור התייחסותה של החסידות למדבר כמקום השמם מהתגלות אלוקית, הוא בנבואת ירמיה:

הַמּוֹלִיךְ אֹתָנוּ בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת בְּאֶרֶץ לֹא עָבַר בָּהּ אִישׁ וְלֹא יָשַׁב אָדָם שָׁם

— ירמיהו, פרק ב פסוק ו

החסידות מבארת שהיות והחיות של כל דבר מגיעה מהקדושה, מקום שחסר בו החיות האלוקית, מסמל את שיא הטומאה והסטרא אחרא, ומכיון שהמדבר הוא המקום השומם ביותר שאין בו חיות וחיוניות כלל, מסמל את מקור הכוח והחיות של הקליפות וכוחות הטומאה בעולם.

מסיבה זו נסעו בני ישראל במדבר במשך ארבעים שנה, על מנת להכניע את הקליפות, ולגלות אור אלוקי אפילו במדבר.

הרבי מדייק באחד ממאמרי החסידות שלו, שהסיבה לכך שאדמו"ר הזקן נוקט במשל של 'המלך בשדה' דוקא במושג 'שדה' ולא במושג 'מדבר', היות ונשמתו של היהודי לא יכולה לעולם להתיישב בקביעות במדבר, וגם אם ההיא חוטאת ונופלת למקום שומם מבחינה רוחנית, זה רק באופן זמני, והיא עוד עתידה לחזור לשדה, ו'לזרוע' תורה ומצוות.

למרות שהמדבר אינו מקומו של יהודי, הרי מוטל על היהודי לצאת ולברר את הניצוצות הרוחניים הפזורים בו.

לעומת זאת במקומות אחרים בחסידות מבואר שהקב"ה בחר את המקום של מתן תורה דוקא במדבר, היות והמדבר מסמל דרגה אלוקית נעלית כל כך, שהתגלותה אינה תלויה בהימצאותה של חיות רוחנית, ומבחינתה הכל שווה, ולכן דוקא שם יכל הקב"ה להתגלות בעצמו במתן תורה ולהתגלות לבני ישראל בצורה גלויה ומוחשית.