גוף: הבדלים בין גרסאות בדף
מ (החלפת טקסט – "<REF>" ב־"{{הערה|1=") |
מ (החלפת טקסט – "הגוף " ב־"הגוף ") |
||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
'''גוף''' הוא החלק הגשמי של האדם, שבו שוכנת ה[[נשמה]] בהיותה בעולם הזה ה[[גשמי]]. | '''גוף''' הוא החלק הגשמי של האדם, שבו שוכנת ה[[נשמה]] בהיותה בעולם הזה ה[[גשמי]]. | ||
הבחירה ב[[יהודי]] היא דוקא מצד הגוף, שהרי על הנשמה לא נופל לשון בחירה, שהרי [[אין ערוך]] בין נשמתו של היהודי לנשמתו של ה[[גוי]]. ודווקא מצד | הבחירה ב[[יהודי]] היא דוקא מצד הגוף, שהרי על הנשמה לא נופל לשון בחירה, שהרי [[אין ערוך]] בין נשמתו של היהודי לנשמתו של ה[[גוי]]. ודווקא מצד ה[[גוף]] שבו אין חילוק בין יהודי לגוי הוא בחירת העצמות. | ||
בניגוד לתורת המוסר שדוגלת בשבירת | בניגוד לתורת המוסר שדוגלת בשבירת ה[[גוף]] על ידי סיגופים ותעניות, הרי [[תורת החסידות]] מסבירה שיש לרתום את ה[[גוף]] לצרכי עבודת ה', וכלשון [[הרמב"ם]] "היות ה[[גוף]] בריא ושלם מדרכי ד' הוא"{{הערה|1=הל' דעות ד, א.}}. וכביאור [[הבעש"ט]] על הפסוק "כי תראה חמור שנאך רבץ תחת משאו וחדלת מעזב לו עזב תעזב עמו" {{הערה|1=שמות כג, ה.}}, שפירושו: כי תראה את חומריות ה[[גוף]] - שהוא שונא שלך, ותחשוב שצריך אתה לשוברו, עליך לדעת שצריך לעזב עימו, דווקא עם הגוף. | ||
אמנם, בתורת החסידות מבואר היטב | אמנם, בתורת החסידות מבואר היטב שה[[גוף]] הוא [[משכא דחויא]], וחיותו היא מ[[נפש הבהמית]] שבגוף (אצל ה[[בינוני]], מה שאין כן אצל הצדיקים, שאצלם ה[[גוף]] הוא בבחינת זר אצלו, וכמאמר הלל כשהיה הולך לבית המרחץ היה נוהג לומר שהוא הולך לגמול חסד עם העלובה), ויתרה מזו שהוא מפריע בעבודת ה' מצד גסותו וחומריותו. אולם דרכי שבירת ה[[גוף]] בדרך חסידות חב"ד, היא דוקא בהתבוננות רוחנית בשפלות האדם ורוע מעשיו ולא בשבירה גשמית של הגוף. | ||
ה[[גוף]] שורשו באלוקות מבחינת פני [[אדם]] שב[[מרכבה]]. | |||
{{הערות שוליים}} | {{הערות שוליים}} | ||
[[קטגוריה:ערכים במבט החסידות]] | [[קטגוריה:ערכים במבט החסידות]] | ||
גרסה מ־07:01, 17 ביוני 2016
גוף הוא החלק הגשמי של האדם, שבו שוכנת הנשמה בהיותה בעולם הזה הגשמי.
הבחירה ביהודי היא דוקא מצד הגוף, שהרי על הנשמה לא נופל לשון בחירה, שהרי אין ערוך בין נשמתו של היהודי לנשמתו של הגוי. ודווקא מצד הגוף שבו אין חילוק בין יהודי לגוי הוא בחירת העצמות.
בניגוד לתורת המוסר שדוגלת בשבירת הגוף על ידי סיגופים ותעניות, הרי תורת החסידות מסבירה שיש לרתום את הגוף לצרכי עבודת ה', וכלשון הרמב"ם "היות הגוף בריא ושלם מדרכי ד' הוא"[1]. וכביאור הבעש"ט על הפסוק "כי תראה חמור שנאך רבץ תחת משאו וחדלת מעזב לו עזב תעזב עמו" [2], שפירושו: כי תראה את חומריות הגוף - שהוא שונא שלך, ותחשוב שצריך אתה לשוברו, עליך לדעת שצריך לעזב עימו, דווקא עם הגוף.
אמנם, בתורת החסידות מבואר היטב שהגוף הוא משכא דחויא, וחיותו היא מנפש הבהמית שבגוף (אצל הבינוני, מה שאין כן אצל הצדיקים, שאצלם הגוף הוא בבחינת זר אצלו, וכמאמר הלל כשהיה הולך לבית המרחץ היה נוהג לומר שהוא הולך לגמול חסד עם העלובה), ויתרה מזו שהוא מפריע בעבודת ה' מצד גסותו וחומריותו. אולם דרכי שבירת הגוף בדרך חסידות חב"ד, היא דוקא בהתבוננות רוחנית בשפלות האדם ורוע מעשיו ולא בשבירה גשמית של הגוף.
הגוף שורשו באלוקות מבחינת פני אדם שבמרכבה.