ישו הנוצרי

ישו הנוצרי, נולד בבית לחם בשנה השניה למלכות ינאי (שנת 3,671 לבריאת העולם). היה ממזר, כיון שנולד מגוי בשם פנדירא, שבא על אימו מרים שהיתה נשואה אותו זמן ליהודי בשם סטדא, שעל שמו נקרא "בן סטדא" על אף שלא היה אביו.

תולדות חייו

ישו, היה תלמידו של רבי יהושע בן פרחיה והתלווה אליו כשברח למצרים שם למד כשפים. כבר אז ראה רבי יהושע בן פרחיה שאינו תלמיד הגון, ולאחר המעשה בפונדק שם התבטא על אשת בעל הבית כי "עיניה עגולות", החרימו ונידהו עם ארבע מאות שופרות. כשניסה ישו להתקבל בחזרה נדחה פעם אחר פעם. בפעם האחרונה בא אליו ישו באמצע קריאת שמע, ויהושע בן פרחיה סימן לו בידו שימתין. ישו חשב כי הוא דוחה אותו שוב, יצא ועבד עבודה זרה. הוא הסית והדיח אחריו יהודים רבים. וכאשר בקש רבי יהושע להחזירו אמר לו: כך מקובלני ממך "כל החוטא ומחטיא את הרבים, אין מספיקים בידו לעשות תשובה".

מותו של ישו

ישו התפרסם כעושה כשפים ומדיח לעבוד עבודה זרה, אלא שנזהר מלהסית בפני שנים. כשהיה בלוד הטמינו לו חכמים שני תלמידים שישבו בחדר חשוך, משם יכלו לראות ולשמוע את הנעשה בחדר הסמוך. אדם אחר קרא לישו לחדר הסמוך שהיה מואר, ושם שאל אותו: "איך נעזוב את אלוקי השמים ונעבוד עבודת כוכבים?" ענה לו ישו "כך היא חובתנו וכך יפה לנו". כיון שכבר היו עדים למעשיו אלו, תפסו אותו, והביאו אותו לבית הדין, ושם בלוד נידון לסקילה. בי"ד בניסן (שנת 3,707 לבריאה) ערב חג הפסח שהיה גם ערב שבת, יצא ישו ליסקל בבית הסקילה שנמצא מחוץ לבית הדין. לאחר שניסקל, תלו אותו סמוך לשקיעת החמה, לזמן קצר. סדר תליתו היה כשאר הנסקלים על יתד שבולט מן הקורה השקועה באדמה באמצעות ידיו שנקשרו כשהן צמודות. לאחר מכן הושלכה גווייתו לאחת הגומות בשדה סמוך ובמוצאי שבת סלקו אותה הבעלים של השדה. למחרת הגיעו כמה נשים שמצאו את הקבר ריק.

הדעות חלוקות בשאלה מי הרגו בפועל, יש אומרים כי בית דין הרגו אותו, אך יש החולקים על כך כיון שמקובל^{[דרוש מקור]} כי הוא היה לאחר ביטול הסנהדרין בזמן שבית דין לא היו דנין דיני נפשות, וטוענים כי כנראה היו שני ישו, ובתלמוד לא מדובר בישו הנוצרי.

ישו בתלמוד

בנוסף לסוגיה שלנו מוזכר ישו מספר פעמים בתלמוד. כל האיזכורים של ישו נמחקו על ידי הצנזורה, או ששמו הושמט מהטקסט. במסכת סוטה (מז,א) מסופר שרבי יהושע בן פרחיה סילק לגמרי והחרים את תלמידו – "ישו הנוצרי". גירסת הצנזורה בסיפור זה הייתה "אחד מתלמידיו" במקום "ישו הנוצרי". למרות שהגמרא הזו מגנה מאוד את ישו, מובאים בה גם דברי ביקורת על רבי יהושע בן פרחיה שדחה את ישו ולא הסכים לקבל אתו כשרצה לחזור. סיפור זה מופיע בגירסה שונה גם במסכת סנהדרין (קז,ב), משם מחק הצנזור לגמרי את הסיפור. במסכת גיטין (נז,א) מסופר על אונקלוס שהעלה את ישו באוב. גירסת הצנזורה שם הייתה "פושעי ישראל", במקום 'ישו'. לפי הגמרא שם, מעיד ישו על עצמו שעונשו בגיהנום הוא שהייה בצואה רותחת. במסכת סנהדרין (סז,א), בקטע שהושמט לגמרי על ידי הצנזור, נכתב שהרגו את ישו בערב פסח. שם גם מובאים שם אביו ואמו של ישו. ושם בעלה של אמו. לפי גמרא זו ישו היה ממזר, שנולד מבעילה אסורה של אשת איש. אמו של ישו, מרים, מכונה בגמרא זו 'סוטה'. במסכת שבת (קד,ב – בקטע שנמחק בחלקו על ידי הצנזור) נאמר על ישו שהיה מכשף. יש לציין, שלא ייתכן שישו המוזכר כתלמידו של רבי יהושע בן פרחיה, הוא אותו אדם המוזכר במסכת סנהדרין ובמסכת שבת. ישו המוזכר במסכת שבת ובמסכת סנהדרין, היה בן אשתו של 'פפוס בן יהודה' שחי בתקופת רבי עקיבא, יותר ממאה שנה אחרי תקופת רבי יהושע בן פרחיה. תוספות במסכת שבת כבר עמדו על העובדה שמדובר בשני אנשים שונים.

מקורות

א תָּנוּ רַבָּנַן [שנו חכמים]: שְׁלֹשָׁה חֳלָאִין חָלָה אֱלִישָׁע: אֶחָד כעונש על שֶׁגֵּירָה דּוּבִּים בְּתִינוֹקוֹת, וְאֶחָד נענש על שֶׁדְּחָפוֹ לְגֵחֲזִי בִּשְׁתֵּי יָדַיִם ולא הניח לו דרך לחזור בו, וְאֶחָד שֶׁמֵּת בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר בו חולי שלוש פעמים: "וֶאֱלִישָׁע חָלָה אֶת חָלְיוֹ אֲשֶׁר יָמוּת בּוֹ" (מלכים ב יג, יד). תָּנוּ רַבָּנַן [שנו חכמים]: לְעוֹלָם תְּהֵא שְׂמאל דּוֹחָה וְיָמִין מְקָרֶבֶת שגם אם דוחים תלמיד, עדיין צריכים לתת לו פתח לחזור בו, לֹא כֶּאֱלִישָׁע שֶׁדְּחָפוֹ לְגֵחֲזִי בִּשְׁתֵּי יָדָיו, וְלֹא כִּיהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה שֶׁדְּחָפוֹ לְיֵשׁוּ הַנּוֹצְרִי בִּשְׁתֵּי יָדָיו...

יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה מַאי הִיא [מה היה] המעשה כְּדַהֲוָה קָא קָטֵיל יַנַּאי מַלְכָּא לְרַבָּנַן [כאשר היה הורג ינאי המלך את החכמים], שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח אַטְמִינְהוּ אַחְתֵּיהּ [הטמינה אותו אחותו] שהיתה אשתו של ינאי, ואילו ר' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה אֲזַל עֲרַק [הלך ברח] לְאַלֶכְּסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם. כִּי הֲוָה שְׁלָמָא [כאשר נעשה שלום] בין ינאי והחכמים, שָׁלַח לֵיהּ [לו] שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח לר' יהושע מכתב זה: מִנִּי (ממני) יְרוּשָׁלַיִם עִיר הַקּוֹדֶשׁ לָךְ אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם: אֲחוֹתִי! בַּעְלִי שָׁרוּי בְּתוֹכֵךְ וַאֲנִי יוֹשֶׁבֶת שׁוֹמֵמָה. אָמַר ר' יהושע בן פרחיה: שְׁמַע מִינָּהּ [למד מכאן] מרמז זה הֲוָה לֵיהּ שְׁלָמָא [יש לו שלום] ואפשר לחזור. כִּי אֲתָא [כאשר בא] ר' יהושע חזרה לארץ ישראל אִקְלַע לְהַהוּא אוּשְׁפִּיזָא [נזדמן לפונדק אחד] קָם קַמַּיְיהוּ בִּיקָרָא שַׁפִּיר, עָבְדִי לֵיהּ יְקָרָא טוּבָא [עמד לפניהם בכבוד יפה, ועשו לו כבוד הרבה], יָתֵיב וְקָא מִשְׁתַּבַּח [ישב ר' יהושע בן פרחיה והיה משתבח] בהם, ואומר: כַּמָּה נָאָה אַכְסַנְיָא זוֹ! אָמַר לֵיהּ [לו] יֵשׁוּ הַנּוֹצְרִי שהיה אחד מתלמידיו: רַבִּי, אבל עֵינֶיהָ של האשה טְרוּטוֹת (זולגות דמעות). אָמַר לֵיהּ [לו]: רָשָׁע, בְּכָךְ אַתָּה עוֹסֵק בהסתכלות בנשים? אַפֵּיק אַרְבַּע מֵאָה שִׁפּוּרֵי וְשַׁמְתֵּיהּ [הוציא ארבע מאות שופרות ונידה אותו]. כָּל יוֹמָא אֲתָא לְקַמֵיהּ וְלָא קַבְּלֵיהּ [כל יום היה בא ישו לפניו ולא קיבל אותו בחזרה]. יוֹמָא חַד הֲוָה קָרֵי [יום אחד היה קורא] ר' יהושע בן פרחיה קְרִיַּת (קריאת) שְׁמַע, אֲתָא לְקַמֵּיהּ [בא ישו לפניו]. הֲוָה בְּדַעְתֵּיהּ לְקַבּוּלֵיהּ [היה בדעתו לקבלו] בפעם זו, אַחֲוֵי לֵיהּ בִּידֵיהּ [הראה לו בידו] שימתין, ואילו ישו סָבַר מִדְחָא דָּחֵי לֵיהּ [חשב שהוא דוחה אותו] לגמרי, אֲזַל זָקַף לְבֵינְתָא פְּלָחָא [הלך העמיד לבינה ועבד אותה] כעבודה זרה. אָמַר לֵיהּ [לו] ר' יהושע בן פרחיה: חֲזוֹר בְּךָ! אָמַר לֵיהּ [לו]: כָּךְ מְקוּבְּלַנִּי מִמְּךָ, כָּל הַחוֹטֵא וּמַחְטִיא אֶת הָרַבִּים אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. שאָמַר מָר [החכם]: יֵשׁוּ הַנּוֹצְרִי כִּישֵּׁף וְהֵסִית וְהִדִּיחַ וְהֶחְטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל. (סוטה מז,א)

אֲזַל [הלך] אונקלוס אַסְּקֵיהּ בִּנְגִידָא [העלה באוב] את יֵשׁוּ הַנּוֹצְרִי, אָמַר לֵיהּ [לו] אונקלוס: מַאן חֲשִׁיב בְּהַהוּא עָלְמָא [מי חשוב באותו עולם]? אָמַר לֵיהּ [לו]: יִשְׂרָאֵל. שאל אותו מַהוּ לְאִידַּבּוּקֵי בְּהוּ [האם להידבק בהם]? אָמַר לֵיהּ [לו]: טוֹבָתָם דְּרוֹשׁ, רָעָתָם לֹא תִדְרוֹשׁ, כָּל הַנּוֹגֵעַ בָּהֶן כְּאִילוּ נוֹגֵעַ בְּבָבַת עֵינוֹ. אָמַר לֵיהּ [לו]: דִּינֵיהּ דְּהַהוּא גַּבְרָא בְּמַאי [דינו עונשו של אותו אדם, שלך, במה]? אָמַר לֵיהּ [לו]: בְּצוֹאָה רוֹתַחַת. דְּאָמַר מָר [החכם]: כָּל הַמַּלְעִיג עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים נִידּוֹן בְּצוֹאָה רוֹתַחַת וזה היה חטאו, שליגלג על דברי חכמים. (גיטין נז,א)

המסית מוּטָב, וְאִם אָמַר: "כָּךְ הִיא חוֹבָתֵנוּ וְכָךְ יָפֶה לָנוּ" הָעֵדִים שֶׁשּׁוֹמְעִין מִבַּחוּץ מְבִיאִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין, וְסוֹקְלִין אוֹתוֹ. וְכֵן עָשׂוּ לְמסית אחד ושמו בֶּן סְטָדָא מן העיר לוּד, וּתְלָאוּהוּ בְּעֶרֶב הַפֶּסַח. ושואלים: וכי אותו אדם היה בֶּן סְטָדָא? והלא ידוע כי בֶּן פַּנְדֵּירָא הוּא, שאביו היה קרוי פנדירא. אָמַר רַב חִסְדָּא: אפשר לומר כי שם בַּעַל אמו היה סְטָדָא ונקרא על שמו כפי שחשבו הכל שזהו אביו, ואילו בּוֹעֵל שבעל את אמו והוליד ממזר זה היה שמו פַּנְדֵּירָא, ואם כן הוא גם בן סטדא וגם בן פנדירא. את הסבר זה דוחים: איך יתכן הדבר? כי ידוע שבַּעַל אמו של אותו אדם פַּפּוֹס בֶּן יְהוּדָה הוּא! ומסכמים: אֶלָּא אִמּוֹ היא שהיתה קרויה סְטָדָא. ומקשים: והלא ידוע כי אִמּוֹ מִרְיָם מְגַדְּלָא נְשַׁיָא הֲוַאי [הקולעת שיער נשים היתה]! ומשיבים: "סטדא" אינו שם פרטי אלא כינוי, כִּדְאָמְרִי [כמו שאומרים הבריות] בּעיר פּוּמְבְּדִיתָא על אשה זונה: "סְטַת דָּא" ["סטתה זו"] מִבַּעְלָהּ ונתקצר ל"סטדא". (סנהדרין סז,א)

תַּנְיָא [שנויה ברייתא], אָמַר לָהֶן ר' אֱלִיעֶזֶר לַחֲכָמִים: וַהֲלֹא בֶּן סְטָדָא המפורסם הוֹצִיא כְּשָׁפִים מִמִּצְרַיִם שכתבם בַּסְּרִיטָה שֶׁעַל בְּשָׂרוֹ, שכתב לעצמו את נוסחאות הכשפים בסריטות שבבשרו! אָמְרוּ לוֹ: שׁוֹטֶה הָיָה, וְאֵין מְבִיאִין רְאָיָה מִן הַשּׁוֹטִים, וכל אדם אין דרכו לכתוב כן. ודרך אגב שואלים: מדוע קוראים לו "בֶּן סְטָדָא"? הלא בֶּן פַּנְדֵּירָא הוּא! אָמַר רַב חִסְדָּא: הבַּעַל שהיה כאילו אביו נקרא "סְטָדָא", הבּוֹעֵל את אמו שהוא אביו האמיתי היה שמו "פַּנְדֵּירָא". ושואלים: והלא הבַּעַל פַּפּוֹס בֶּן יְהוּדָה הוּא! אֶלָּא אִמּוֹ היא שנקראה "סְטָדָא", ועל שמה קראו לו "בן סטדא". ושואלים: והלא אִמּוֹ מִרְיָם מְגַדְּלָא [קולעת] שְׂעַר נְשַׁיָא הֲוַאי [הנשים היתה] וכך היה שמה! ומסבירים: אין זו סתירה, ש"סטדא" אינו אלא כינוי, כִּדְאָמְרִי [כפי שאומרים] בְּפוּמְבַּדִיתָא: סְטַת דָּא [סטתה זו] מִבַּעְלָהּ, ועל כן נקראה "סטדא". (שבת קד,ב)

" בן סטדא. אור"ת דאין זה יש"ו הנוצרי דהא בן סטדא דאמרינן הכא דהוה בימי פפוס בן יהודה דהוה בימי רבי עקיבא כדמוכח בפרק בתרא דברכות (דף סא) ויש"ו היה בימי יהושע בן פרחיה כדמוכח פרק בתרא דסוטה ולא כרבי יהושע בן פרחיה שדחה ליש"ו הנוצרי בשתי ידים ור' יהושע הוה קדים טובא לרבי עקיבא. (תוספות מסכת שבת קד,ב. ד"ה בן סטדא)

חמשת תלמידיו

חמשה תלמידים היו לישו: מתאי, נקאי, נצר, בוני ותודה. חמשתם נדונו בסקילה, כדין המוסת לעבודה זרה.

בתורת חב"ד

בתלמוד מובא כי הוא נידון בצואה רותחת, שכן כל המלעיג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת. הרבי מסביר כי כשראה יהושע בן פרחיה את התוצאות מדחיית ישו בשתי ידים, הוא אמר "והוי דן את כל האדם לכף זכות", כשהוא כולל בכך גם את ישו הנוצרי. למרות שהיה לו דין 'מסית ומדיח' עליו נאמר "לא תחמול עליו" - שאין ללמד עליו זכות. הרי שדין זה ש'אין ללמד זכות' מדובר אודות קביעת עונשו בבית דין של מטה, שעל זה אסור ללמד עליו זכות כדי להצילו מהעונש כי זו הכפרה לחטאיו. לעומת זאת רבי יהושע לימד עליו זכות בכל הנוגע לבית דין של מעלה שאין זה קשור לבית דין של מטה

בליל יום לידתו על פי הנצרות (הקרוי 'ליל ניטל'), נוהגים חסידי חב"ד שלא ללמוד תורה עד שעת חצות, כיון שעל פי הקבלה לימוד תורה בזמן זה משפיע חיות רוחנית לטומאה שהוא מייצג.