תענוג

תענוג מתחלק לשני מינים. תענוגים גשמיים שהם עוברים וחולים, אך גם החיות שבתענוג גם הוא מניצוץ אלוקי.

ותענוגים רוחניים שהם נצחיים וקיימים.

מקור התענוג

הקב"ה הוא מקור התענוגים כמבואר בפסוק כי עמך מקור חיים מקור התענוגים.

ופירוש מקור התענוגים, היינו שאין תענוג זה כמו התענוג למטה, שהוא נמשך מדבר שחוץ ממנו, שמתענג מאיזה מאכל ערב או מלמוד איזה חכמה. מפני שלמעלה בו ית' אינו כן, כי אין לך דבר שחוץ ממנו, אלא - שהוא עצמו כביכול מקור התענוגים.

ומכיון שהתענוג הוא עצמי שאינו מדבר שחוץ ממנו כלל, כי אם דבר שמציאותו מעצמותו, הרי אין דוגמתו כלל בתענוגים שבעולם, ואינן מערך וסוג שלו כלל. לכן בחינה זו גבוה למעלה מעלה, אפי' מחכמה עילאה. כי גם בחכמה יש הרכבת ב' הבחינות, החכמה והתענוג שיש בהחכמה, ואם כן אין תענוג זה שבחכמה ערוך כלל לעצם התענוג שהוא פשוט בתכלית הפשיטות.

שני מיני תענוגים

"	אבי אדמו"ר כותב באחד ממאמריו: "בתענוג נפשי על אלקות יכול להיות מזה שמנונית בגוף. אומרים על הרב נחום מטשרנביל שהיה שמן בגופו מענית "אמן יהא שמיא רבא".	"
– היום יום ט"ו תמוז

מי שעובד איזה עבודה או מדבר איזה דיבור, בהכרח לומר שיש לו מה איזה תענוג בנפש שמחמתו נתעורר להיות עובד ופועל או מדבר דיבור, אלא שהוא גנוז ומלובש בשכלו ומדותיו שמתפשטים במעשה הפעולה או בדיבור, כי בכל מעשה ודיבור יש איזה שכל וטעם הקודם לו, ובאותו השכל גנוז התענוג ואיננו מתגלה כלל כשעדיין עסוק באמצע הפעולה, או באמצע הדיבור, אלא דוקא כשגמר פעולתו או גמר הדבר.

"	. . אפילו דברים קלי הערך בתענוגי עולם, מונעים המה מלהיות מסור ונתון באהלה של תורה.	"
– היום יום א' בתמוז

ולמשל: הבונה בנין מפואר, שהוא מחמת שעלה ברצונו שמהבנין הזה יקבל קורת רוח ותענוג, אך אח"כ כשמתחיל לבנות ומטריד מוחו ומחשבתו בהצטרכות הבנין, שבהיותו עסוק עדין בפעולתו בשכלו ומדותיו בעסק הבנין, לא ניכר ונראה העונג שיגיע לו מזה, אך לאחד שגמר את הכל ומסתכל ביופי המלאכה והוכשרה בעיניו שנעשה כפי רצונו להתעכב באופן כזה דוקא, אז ניכר ונגלה העונג שלו, שבשבילו התחיל לבנות הבנין, משל בדומה הוא בדיבור: כשמדבר דברי שכל וחכמה, להסביר בטוב טעם ודעת לזולתו המושכלות החדשות, כשעדיין עסוק באמצע הדבור לא ניכר ונגלה העונג שמתענג מן טוב ההסבר שהסביר השכל בדבריו אלא לאחר שגמר כל דבריו, ומתבונן איך שהטיב לדבר ולהסביר המושכל אזי מקבל עונג גדול ממה שטוב דרש, ונמצא שבהיותו פועל ומדבר היה העונג נעלם בו, ולאחר גמרו נתגלה, ועיקר העונג הוא מן הפעולה והדבור דוקא. לפי זה מובן, שכאשר מתענג האדם מטוב מעשהו או מטוב דבריו, הרי התענוג שבמעשה ודבור הוא שנמשך ומתגלה דרך ירידה, ויש כאן ב׳ דברים: האחד עליית השכל והמחשבה שהיו מלובשים בהמעשה והדבור שבכלות המעשה הם מתעלים בעצמותו, והשנית בחינת התגלות התענוג שיורד ונמשך ומתגלה להתענג מכל אשר עשה.

והנה מה שמתעגג מאשר טוב עשה וטוב דיבר, יש בזה ב׳ דברים:

א. שהוא מתבונן על טוב המעשה וטוב הדבור ומתענג מהמלאכה והפעולה.

ב. שבחינת תענוג זה מה שהוא מקבל עונג ומשתעשע במה שטוב עשה וטוב דיבר, הוא הגורם גם כן את ההתגלות התענוג מעצמות כח התענוג שיש בנפש, להיות רבוי התפשטות התענוג, וכנראה בחוש שהאדם משתעשע ומטייל בבנין המפואר כשגמרו כפי אוות נפשו כו׳ שאותו הטיול והשעשועים הוא גורם לו אחר כך תענוג ושמחה ביתר שאת ממה שראוי להתענג מצד עצם הבנין לבד, ואין זה אלא שהתענוג מכל אשר עשה גרם להיות גילוי מפנימיות הנפש שהיא בחינת התענוג והשמחה כי כל שמחה הוא התגלות הפנימיות.

פנימיות וחיצוניות

פנימיות כח התענוג שבבנשמת האדם, הוא שמתענגת ממה שיש לה ענג ממנו, כמו מהשכלת שכל חדש וכהאי גוונא, ובחינת חיצוניות ואחוריים של כח ובחינת התענוג שבה, היא בחינת כח הרצון שבה שהוא רוצה מה שהוא רוצה דהיינו דבר שאינו צער, שהצער היפך התענוג.