ההתנגדות לתורת החסידות – הבדלי גרסאות

לפי מחבר הספר [[בית רבי (ספר)|בית רבי]], תחילת המחלוקת הייתה בשנת [[תק"ל]], כאשר כמה מתלמידי [[הגר"א]] הביאו לפניו אנשים המוחזקים ככשרים, שהעידו שה[[חסידים]] לא מקפידים על [[הלכה]] ומזלזלים בקיום [[תורה]] ו[[מצוות]]. חלק מעדותם היה על שראו [[חסידים]] שאכלו ושתו ב[[צום]] [[תשעה באב]] בצורה {{מונחון|מעורבת|לא צנועה}}, אך לא סיפרו שאותו תשעה באב חל ב[[שבת]], שאז הצום נדחה ליום ראשון ושהמדובר בילדה בת [[שלוש]].

לאור הסיפורים והעדויות שהגיעו אליו, הוציא הגר"א מכתב בו הוא [[חרם|מחרים]] את החסידים, ואמר שהם מכת [[שבתאי צבי]], מ[[קליפת נוגה]] ו[[גלגול נשמות|גלגול]] מ[[דור הפלגה]].

{{ערך מורחב|ערך=[[אסיפת שקלוב תקל"ב]]}}

ב[[ח' ניסן]] שנת [[תקל"ב]], לאחר אסיפה שהתקיימה ב[[שקלוב]], הוציא הגר"א ו[[בית דין|בית דינו]] מכתב בו הוא מתיר את דמם של החסידים, את רכושם, ודנם בדין "מורידין ואין מעלין"{{כלומר?}}. כתוצאה מהמכתב החלו רדיפות נועזות של המתנגדים לחסידים ומשפחותיהם, כשהרדיפות כוללות נזק ברכוש{{הערה|כדוגמת הסיפור ב[[וילנא]], במרתף [[יין]] של חסיד, שהמתנגדים פרצו לתוכו ופירקו את הברזים מהחביות כך שכל היין נשפך.}}{{הערה|מספר פעמים [[בית כנסת|בתי כנסת]] של חסידים עלו באש}} ובנפש{{הערה|במעוזים מתנגדים חסידים חששו ללכת ברחוב, כיוון שהייתה סכנה ממשית. בן משפחה מתנגדית שנהפך לחסיד היה מנודה ומוכה. מספר פעמים בחורים שהתקרבו לחסידות כמעט נפחו את נשמתם ממכות מבני המשפחה (כמסופר ב[[רשימת שמעון הכופר]]).}}. המכתבים והחרמות השפיעו לדורות רבים, וגם המלשינות שהביאה ל[[מאסר וגאולת אדמו"ר הזקן|מאסר אדמו"ר הזקן]], כעשרים ושבע שנים לאחר הטלת החרם, נגרם כתוצאה מכך. המכתבים מהגר"א הופצו בקהילות ישראל, ואף הודפס קונטרס מיוחד בשם "זמיר עריצים".