התנועה הציונית

		ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: אי דיוקים רבים וסיגנון לא אנציקלופדי.
		אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.	עריכה

ציונות היא תנועה יהודית לאומית שנוסדה במזרח אירופה, לפני כמאה ועשרים שנה, על ידי קבוצת הוגים יהודים ביניהם: בנימין זאב הרצל, ומשה הס. במרכזה של האידאולוגיה הציונית עומדת הלאומניות כאשר לקיום התורה והמצוות ישנה עדיפות מישנית, אם בכלל. לרעיון זה התנגדו אדמו"ר הרש"ב, ואדמו"ר הריי"צ.

מקור השם

השם ציונות, שהוטבע על ידי ההוגה נתן בירנבאום, בתיאור תנועת "חובבי ציון", לקוח מהפסוק "וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה", בפסוק מכונה ירושלים בשם ציון. הקונגרס הציוני הראשון, קבל שם זה ככינוי הרשמי של התנועה.

התיאולוגיה הציונית

הלאומיות, אומרת התאולוגיה הציונית, באה בראש סדר העדיפויות של כל יהודי, קיום המצוות נצרך רק מחוץ לארץ ישראל, כמכנה משותף בין היהודים מכל העולם. אך כעת, כיון שקיים מכנה משותף אחר, אין צורך בהם. מקימי הציונות, ראו צורך חיוני בכינון בית לאומי בארץ ישראל. כשיעדים נוספים של הציונות, הוגדרו בקונגרסים שהתקיימו במשך השנים, כשהם משתנים בהתאם לזמן.

זרמים בציונות

• ציונות מדינית - בהנהגתם של בנימין זאב הרצל ונורדאו. גרסה, שיש להשיג הסכם מדיני עם האומות ולאחר מכן להקים את המדינה.
• ציונות מעשית - בהנהגתם של מ. ליליינבלום וי. ל. פינסקר. סוברת, כי יש לזרז עליה לארץ והתיישבות יהודית, על מנת לבסס את הבית הלאומי.
• ציונות סוציאליסטית - בהנהגת נ. סירקין, ד.ב. ברוכוב, ח. ארלוזורוב וב. כצנלסון. שילוב ערכים סוציאליסטים של שיוויון ועבודה.
• ציונות דתית - בהנהגת הרב יצחק יעקב ריינס, מנהיג תנועת "הפועל המזרחי". ציונות על פי משנת הרב קוק.
• ציונות רוויזיוניסטית (קיצונית) - בהנהגת זאב ז'בוטינסקי.

הציונות הדתית

הציונות הדתית, על פי משנתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, רואה את ההתעוררות להקמת ריבונות יהודית בארץ ישראל כהליך גאולתי. הציונות הדתית גם רואה את הרצל כמשיח בן יוסף שמגיע קודם משיח בן דוד.

דעת רבותינו

בקונטרס ומעין מובאת התכתבות בין אדמו"ר הרש"ב לרב אהרונסון מהציונות הדתית, במכתב זה מבוארת הבעייתיות שבשיטה זו. שלכן גם לחם ברעיון הציוני. לאחר קום המדינה דגל הרבי בשיטה שיש להבדיל בין האיש והשיטה ומעולם לא דחה את מנהיגי הציונות, אלא ניסה לקרבם לתורה ולמצוות.

מלחמה רוחנית בציונות

הרבי נלחם ברעיון הציוני בדרכים שונות. הרב יהודה פלדי נתבקש ע"י הרבי לעשות מערכה ציבורית בענין, כולל פרסום מאמרים בעיתונות בעניינים אלה בהסברה נאותה, והיה זה באתערותא דלעילא ביוזמתו של הרבי מבלי כל התעוררות מצדו. הסופר הרב פרץ אוריאל צימר, שהיה ידוע בדעותיו הקנאיות בנושא הציונות והמדינה, נצטווה ע"י הרבי, להרבות בכתיבה אנטי ציונית. וזאת על אף שהוא היה אז כבר מפורסם כמקושר לרבי ומקורב אליו ביותר וגם זכה לשמש כמזכיר אצלו, ומכאן שהרבי לא חשש להודיע בת רבים את דעת חב"ד בענינים אלו. למרות רצונו העז להפסיק מלכתוב בנושאים אלו ושטח את תחנוניו לפני הרבי שיפטור אותו מזה בטענה "אינני סאטמארער", זה לא עזר לו במאומה, והרבי ציווה עליו בתוקף לכתוב עוד ועוד. ואכן בהוראת הרבי כתב את הספר "יהדות התורה והמדינה" - על יחס היהדות החרדית למדינה וליום העצמאות.

באחת ההזדמנויות סיפר לו הרבי, שכמה אישי ציבור וחברי כנסת חרדיים, מהעומדים בראש מפלגה חרדית חשובה, בקשו מהרבי שיפעל עליו להפסיק לכתוב, אבל הוראת הרבי אליו היתה שדוקא משום כך עליו לרבות בכתיבה.

באותה יחידות הוא גם סיפר לרבי, שעסקני חב"ד בארה"ק התרעמו על שפירסם דברים שהרבי אמר לו ביחידות קודמת בנושא זה, מכיון שסברו שהדברים יפים לאמרם בצינעא ובחדרי חדרים ביחידות, אך פירסום הדברים בעיתונות יכול להזיק לתדמיתה של חב”ד ואולי גם לתקציבים שהיא מקבלת מן השלטון. תשובת הרבי היתה: לא רק שניחא לי בפירסום הדברים, אלא זו הוראה מפורשת מצדי לפרסמם .

לאחד שהדפיס מאמר לשלילת הדיעה הרואה בהקמת המדינה אתחלתא דגאולה, כתב הרבי: ...כבר הבעתי תשואות חן ושביעת רצון מרובה ממאמרו שהדפיס על דבר הטעות המצערת והמבהילה אשר קוראים לגלות מר וחשך כפול ומכופל בשם אתחלתא דגאולה וכו’ . וזכות הרבים מסייעת לכל אחד המוחה נגד זה. וכמובן אין מקום לנפילת רוח שהמחאה אינה מתקבלת באופן שצריכה להתקבל, אף שתקוותי שבכל אופן עושה רושם, ומי עמד בסוד הוי’ לידע התוצאות. וכמובן שאין זה פוטר מלמחות עוד הפעם ועוד הפעם, ובפרט ע”פ המדובר ומבואר כמה פעמים אודות רציניות העניין וההיזק של כינוי המצב הנוכחי בשם אתחלתא דגאולה...

דרכי נועם

עם זאת, הרבי לא גרס ויכוח ציבורי בנושא שאינו מביא לשום דבר, ויכול אף לגרום לנזקים. הרב יוסף הכט רבה של אילת מספר לפני שנים רבות, בעקבות חילוקי דעות שנתעוררו בבית הכנסת שלו מסביב לאמירת מי שברך למדינה, עלה בדעתו לערוך דיון ציבורי בנושא זה, דיון שהיה גולש מטבע הדברים, גם לשאלות נוספות כגון שאלת היחס למדינה ולציונות בכלל, גיוס לצבא (כולל של בחורי ישיבות ושל בנות) וכיו"ב, והוא שאל את הרבי אם לקיים את הדיון והסימפוזיון הזה, ועל זה הוא זכה לקבל את המענה בזה”ל: “מיעוט הויכוח בכיו"ב ישובח”.

כאשר מישהו שאל את הרבי כיצד לשלב בין השיטה של חב"ד נגד הציונות, עם השיטה של חב"ד לקרב כל אחד ואחד. השיב הרבי כי צריך לקרב את האנשים באופן אישי, אבל לא לקרב יחד איתם את הציונות שבהם, מכיון שהם יהודים וצריך לקרבם.

הרבי סיפר גם באותה הזדמנות שעל ידי שקירב מספר מהציונים בדרכי נועם, הצליח לגרום למנוע אירוע מסוים שהיה גורם חילול ה' נורא ועצום. באותה הזדמנות הביע הרבי את מורת רוחו מגן הפסלים הממוקם באה"ק, שם יש ענינים שהם עבודה זרה ממש!

ראו עוד

• אתחלתא דגאולה
• יום העצמאות

לקריאה נוספת

• הרב שלום דובער הלוי וולפא, בין אור לחושך, יחס הרבי מליובאוויטש לציונות ולמדינת ישראל, הוצאת המחבר, קרית גת חשון תשס"ו.

הערות שוליים

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לחב"דפדיה והשלימו אותו. יתכן שיש על כך פירוט בדף השיחה.