התנגדות לחסידות

ההתנגדות לחסידות שהתעוררה בקהילה היהודית במזרח אירופה, החלה עם התייסדות תנועת החסידות במדינת ווהלין על ידי הבעל שם טוב בשנת ה'ת"ק, המשיכה אצל תלמידו המגיד ממזריטש, והחריפה בזמנו של האדמו"ר הזקן - מייסד חסידות חב"ד. ההתנגדות יצרה מחלוקת בקנה מידה גדול בתוככי הציבור היהודי, וכללה רדיפות וחרמות, עד כדי מסירה לשלטונות. אך לאחר שלוש דורות של מחלוקת - שככו הדיה תקופה ארוכה, בשנות המ"מים התעוררה שוב המחלוקת מצד ראש ישיבת פוניבז'.

מניע ההתנגדות

להתנגדות זו היו מספר גורמים, כשהעיקרי מביניהם; עובדת התגלותה לאחר משיח השקר שבתאי צבי ימ"ש שתוצאות מעשיו היו הרות אסון, לכך נולד החשש כי תנועה זו תגרור תוצאה דומה. גורם נוסף לכך היה שהחסידות הינה קבלה, אותה אסור ללמד אלא ליחידי סגולה.

מניעים נוספים להתנגדות, היו השמועות הרבות שהופצו על כי החסידים אינם יראי שמים, ומזלזלים בקיום מצוות מסוימות. וכן הרמת קרנם של היהודים פשוטי העם, שטענת ההתנגדות לזה היתה, כי קירוב היהודים הפשוטים גורר בעקבותיו זלזול בכבוד התורה.

ההתנגדות בתחילתה

בתחילת תקופת החסידות, ריכז "וועד ארבע הארצות" את החרם נגד החסידים.

גם הגר"א - הגאון רבי אליהו מוילנא - יצא נגד החסידות והחסידים, וזאת בשל טעות שהוטעה על ידי המתנגדים. מסופר שכמה מן המתנגדים נשבעו בפני הגר"א שהחסידים אכלו ושתו בתשעה באב ורקדו עם ילדה. האמת שעמדה מאחורי שבועתם היתה, כי תשעה באב חל באותה השנה בשבת (וממילא האכילה והשתיה מותרים), ואחד החסידים רקד כשילדתו התינוקת היתה על ידיו.

פעולות ההתנגדות

ההתנגדות החריפה עד כדי כך שיצא כרוז נגד החסידים שיינם הוא יין נסך ופיתם פת עכו"ם ואסור להתחתן איתם.

ההתנגדות לחסידות התירה את דמם של החסידים. אחד מהדוגמאות לכך הוא סיפורו של הרשב"צ מהעיר שווינציאן, ש"נענש" על היותו חסיד.

בשנת ה'תקל"ט הלשינו המתנגדים על אדמו"ר הזקן ובכך גרמו למאסרו על ידי הרוסים בעוון בגידה, סיפור שהגיע לסיומו בי"ט כסלו.

תגובת החסידים

תלמידי המגיד ממזריטש, ביקשו להטיל חרם על המתנגדים, אך לאחר התערבות אדמו"ר הזקן נמנע הדבר.

מיד לאחר מאסרו אדמו"ר הזקן ביקש שלא לעשות למתנגדים דבר. האדמו"ר האמצעי הורה לחסידים שלא לבא עימם בדברים ואף לא להתפלל בבית כנסת אחד עם המתנגדים, אף שיאלצו להתפלל ביחידות, על מנת שלא להתחכך איתם.

ההתנגדות בדורנו

ישיבת פונוביז' - המעוז הליטאי כיום

בתחילת דרכה של החסידות היה מקום לחשש שהתגובות בעקבות הקמתה יביאו לירידה בקיום התורה והמצוות, ומחלוקת זו היתה "לשם שמיים". אך לאחר כל השנים שעברו מאז, ניכרת פעולתה של החסידות על החסיד ועל המושפעים מהתנהגותו, ותנועת החסידות גרמה להוספה בקיום התורה והמצוות, אין להתנגדות סיבה אמיתית, וניצני המחלוקת הקיימים כיום הינם "שלא לשם שמיים", ואינם שייכים למחלוקת העתיקה בין החסידים למתנגדיהם.

באחד ההזדמנויות כתב הרבי:

במה שכתב אודות מתנגדים - אין כאלו בתוככי בית ישראל, שאפילו אלו המתנגדים בדיבור, זהו רק מחסרון ידיעה, וכשמבארים להם הענינים כמו שהם לא רק שפוסקים התנגדותם אלא שגם נעשים לאוהבים ואוהדים ומסייעים, ואין הדבר תלוי אלא בהמעורר שיהיו דבריו בחיות ויוצאים מהלב שאז יפעלו פעולתם

— אגרות קודש כרך ט"ז עמ' קמ"ח

בזמננו ישיבת פּוֹניבָז' שהינה אחת מהישיבות הליטאיות הגדולות הייתה במשך שנות הממי"ם מעוז של מלחמה ברבי, בעידוד אחד מראשי הישיבות שם. מאז התמתנה גישתם לחב"ד ועד שבחודש אלול תש"ע התקיים בישיבה ביקור של הרב דוד מאיר דרוקמן שהתוועד עם הבחורים. בהזדמנות נוספת התוועד הרב שניאור זלמן גופין באופן ספונטני בישיבה שהתקבל בשמחה על ידי בחורי הישיבה.

מתנגדים

מתנגד הינו השם אותו לקחו לעצמם אלו המתנגדים לחסידות.

שם זה קיים כבר מתקופת אדמו"ר הזקן, כאשר אז כינו המתנגדים את החסידים בשם "חסידים" וממילא קיבלו הם את השם "מתנגדים לחסידות".

קישורים חיצוניים

• המודיע פרסם בהבלטה, המתנגדים שרפו את הדפוס - כתבה באתר שטורעם מתוך שבועון כפר חב"ד.
• עלילת י"ט כסלו תשט"ו - שניאור זלמן ברגר בשבועון בית משיח -