שינויים

מאותו זמן שבו נפגש עם הראובני החל דיוגו לראות חזיונות מופלאים ונוראים, . הראשון שבהם היה ציווי להיכנס בבריתו של אברהם: "בחלום הלילה ראיתי מראות נוראות משונות זו מזו, אשר נבהלתי מאוד מהם. ותכלית המראה שראיתי, ציוו עלי שאעשה ברית מילה".

לאחר חזיון זה הלך דיוגו אל הראובני בבקשה למולו, אך הראובני שחשש שעיסוק עם אנוסים השבים ליהדותם, יזיק לפעילותו הדיפלומטית דחה את הצעיר דחהו. מכיוון שלא היה מישהו אחר שימול אותו עשה דיוגו הצעיר ברית מילה לעצמו - כפי שהעיד בעצמו בספרו: "עשיתי ברית מילה על ידי, ואין איש אתי , אף על פי שצער וכאב הרגשתי ונתעלפתי . . הרופא הנאמן ריפא אותי במעט זמן לא יאמן כי יסופר". זמן קצר לאחר שמל , שינה דיוגו את שמו לשלמה מולכו.

לאחר שובו ליהדות נאלץ שלמה לברוח מפחד האינקיווזיציה לסלוניקי , שם למד תורה מפי [[רבי יוסף טאיטצ'ק]] - מקובל מגולי ספרד. בעיר זו, פגש מולכו גם את רבי [[שלמה אלקבץ]] מחבר הפיוט 'לכה דודי' המכונה גם 'משורר הגאולה' על שם שיריו.

מסלוניקי שבטורקיה נסע שלמה לארץ ישראל. תחנה מרכזית בביקורו הייתה העיר צפת, בה ניסה לפעול בדרכים קבליות לקירוב הגאולה. המקובלים שפגשו בו, נפלאו כולם על ידיעתו הרחבה במקרא, בתלמוד ובקבלה. שלמה המשיך להשקיע עצמו בלימוד סודות הקבלה ובלהט מיוחד עסק בענייני המשיח והגאולה.

באותה תקופה, פלש צבאו של קרל החמישי מלך ספרד לרומא, בירת הנצרות ובירת איטליה. החיילים בזזו את העיר, והאפיפיור נמלט ממנה בבושה והשפלה. השמעות על המתרחש ברומא, הגיעו אל מולכו והוא ראה במאורעות סימן לישועה הקרובה – תבוסת אדום כהקדמה לביאת המשיח. מולכו הוא מצא לכך רמז בדברי הילקוט שמעוני "עד אשר אבא אל אדוני שעירה - זו בית גוברין". שלמה פירש שבית גוברין היא איטליה, ששליטים רבים משלו בה. הוא סבר שאליהו יופיע לראשונה בעיר רומא, וציטט את דברי הגמרא שהמשיח עצמו יושב בפתח העיר רומי. משום כך החליט לשום פעמיו לנסוע לרומא ולהודיע למלכים ולשרים כי קרובה מלכות המשיח להגלות. שלמה הוא עזב את צפת, ושב לאיטליה שם נדד מעיר לעיר, נושא ונשא דרשות על הגאולה הקרובה. הוא היה נואם כריזמטי וכשרוני, בכל מקום אליו הגיע, הגיעו המונים לשמוע את דבריו, ביניהם גם רבים שאינם יהודים. שלמה היה מלהיב את העם בדרשותיו הסוחפות, וקורא לשוב בתשובה ולהתכונן לביאתו הקרובה של המשיח.

רבים מיהודי איטליה שמחו לקראתו והאמינו לדבריו, אך היו מי שחששו מתגובת הנוצרים לדבריו של מולכו. ביניהם היו גם יהודים שברחו מספרד ומפורטוגל, וכבר טעמו את נחת זרועה האכזרית של הכנסיה "הרחמנית". הם ראו בדבריו הזיות וחלומות, שעלולים לעורר את כעסם של הממשלות ואנשי הכמורה. כשהגיע לעיר אנקונה, עבר ניסיון קשה, בלשונו הציורית הוא מתאר זאת: "סבבוני עדת מרעים והלשינו עלי לפני ההגמון באמרם, איך שכנתי אהלי קדר – ועתה אני שלום". הבסיס להלשנה הייתה העובדה ששלמה הינו נוצרי לשעבר ששב לאמונת ישראל, עבירה חמורה על חוקי אותם ימים אפלים. שלמה הובא למשפט אצל ההגמון, אך לא הסס מלענות לו בעוז: "אמת הגידו לך, כי ה' אלוקים הוא אמת ותורתו אמת ואין עוד". את תגובת ההגמון מתאר שלמה: "נתאלם כפגר מת", בסיומה של השיחה שוחרר ממאסרו.

בעקבות ההתנכלויות עבר שלמה לאורבינה, שם התקבל על ידי יהודי המדינה בכבוד ובברכה. אך שלמה לא נותר באורבינה לאורך זמן, נפשו כמהה למעשים גדולים, לגאולה. הוא שם איפוא פעמיו לרומא – בירת גלות אדום. בדרכו אל העיר עמד בשדה לתפילת מנחה מופלאה, כשהגיע לברכת "גאל ישראל" בתפילת שמונה עשרה, שמע לפתע בת קול העונה אחריו "והיה שעיר אויביו" וכך בכל ברכה וברכה שמע פסוק משלים: "בונה ירושלים" – "לי נקם ושילם", "מצמיח קרן ישועה" – "והיה אדום ירשה".

אל מול הלהבות הבוערות, הביע הקיסר הסכמה למחול על "עוונו" של שלמה, בתנאי שיתחרט על דבקותו בדת ישראל. המחסום הוסר מפיו ודממה השתררה בקהל, ההמון כלא את נשימתו והאזין למילותיו האחרונות של האיש הצעיר. האם יביע חרטה? שלמה בקול גדול כדי שכולם יוכלו לשמוע על מה הוא מתחרט: "על אשר התהלכתי בדת ההיא [הנצרות - בתחילת ימיו] לבי מר וזועף, ועתה כטוב בעיניכם תעשו ונפשי תשוב אל בית אביה בנעוריה; כי טוב אז מעתה". האש לובתה עוד ועוד על ידי התליינים הנזעמים, ובגיל 32 הועלה שלמה מולכו על המוקד, מקדש שם שמים ברבים כיהודי גאה.

הופעתו הפתאומית ומסכת חייו הקצרה של האיש המופלא הזה, שכיסופי הגאולה הביאוהו אל המוקד, הותירה חותם עמוק בתולדות עם ישראל, בקרב חכמי הקבלה ובכמיהה וכיסופי העם לגאולה. האיש הצעיר בעל הנפש הלוהטת, חי ונפטר, כגיבור קדוש, שלוח ממרומים ובפיו בשורת הגאולה.