רבן גמליאל דיבנה

ציונו של רבן גמליאל ביבנה

רבן גמליאל היה נשיא ישראל, תנא, וצאצאו של הלל הזקן. הוא היה בנו של רבן שמעון בן גמליאל הזקן נשיא ישראל. למרות שתקופה מסוימת שימש בתפקיד הנשיאות רבן יוחנן בן זכאי, לאחר שהרומאים שהרגו את רשב"ג הראשון אסרו על בנו להמשיך את הנשיאות, הוא מסר את הנשיאות לידי רבן גמליאל מיד כאשר הדבר התאפשר.

כאשר בסוגיית תנורו של עכנאי רבי אליעזר לא קיבל את דעתם של הרוב, גם כעבור דיון ארוך וממושך, הוא גזר עליו חרם. אשתו של רבי אליעזר, אימא שלום, היתה שומרת עליו שלא יפול על פניו בנפילת אפים, מכיון שחששה מתוצאות איומות שיגרמו מתפילת נפילת אפים, ואכן כאשר פעם אחת לא השגיחה עליו מכיון שחשבה שהוא ראש חודש, הוא נפל על פניו, ורבן גמליאל אחיה נפטר.

איכות וכמות

אחד משיטותיו היא המחלוקת הידועה האם שליח הציבור מוציא את הרבים ידי חובתם גם בתפילת לחש או לא, רבן גמליאל סבור שמוטב כי הש"ץ יוציא את הציבור ידי חובתן, בניגוד לדעתם של ששאר חכמי ישראל שסברו כי על כל אחד להתפלל בעצמו תפילת לחש.

הרבי תולה זאת במחלוקת הידועה אם איכות עדיפה או כמות, בעוד חכמים סברו שכמות עדיפה, ולכן עדיף שכל אחד יתפלל בעצמו מאשר אחד יתפלל בשביל כולם, סבר רבי גמליאל נשיא ישראל כי מוטב שאחד יתפלל וכולם יצאו עימו ידי חובתו, שתפילה כזו הנעשית בהשתתפות ובכוונת כל הציבור יש לו חשיבות גדולה יותר באיכותה, ואיכות עדיפה מכמות. לפי רבי גמליאל אותה תקנה שהציבור מוציא את הרבים ידי חובתן, נעשתה דווקא ענין של בדיעבד, לאותו שאינו בקי להתפלל בעצמו.

הודאה ממין הטענה

מחלוקת דומה יש גם במסכת שבועות כאשר אדם טוען את חבירו בחיטים והודה לו בשעורים, שלמרות שלשיטת חכמים הוא פטור, כי ההודאה אינה ממין הטענה ואין זה נחשב כמודה במקצת, סבור רבן גמליאל שהוא חייב שבועה כמודה במקצת. יסוד המחלוקת הוא שווה: מצד האיכות, אין חילוק בין חיטים לשעורים, ומכיון שהכל נכלל כטענה אחת, ומצד נפשו רואים אצלו נטייה של הודאה לתובע, הרי הוא מודה במקצת הטענה. אבל אם מתחשבים מצד הכמות וחיצוניות הדברים הרי שחיטים ושעורים הם שני טענות נפרדות.

זו היא גם מחלוקת בין חכמים לרבן גמליאל אודות חסד לאומים חטאת. חכמים סוברים שהגוים נותנים צדקה כדי להתגדל, שזוהי אריכות ימים לפירוש המהרש"א, דבר שאינו פסול כאשר מדובר בגוי שעביד לגרמיה, ואילו רבן גמליאל סובר שהם עושים זאת כדי להתייהר כלפי העני, שזוהי עבירה חמורה. חכמים סוברים שעיקר הצדקההוא הכמות להחיות נפשות ביתו, ולכן עיקר הפגם הוא אם פוגם בכמות הצדקה, ונותן את הכמות לפי השכר שיקבל. מהשא"כ רבן גמלאל סובר שעיקר ענין הצדקה הוא האיכות, - מה הוא רחום אף אתה רחו, ולכן עיקר החטא הוא כאשר פוגם בכוונת הצדקה, ולמרות שהנותן צדקה שלא לשמה הוא צדיק גמור, אז במקום לפעול בעצמו ענין הזיכוך המידות "מאיר שניהם השם", כאן יש כוונה היכית - שנותן כדי להתייהר.

החידוש המשולש

עם זאת, החידוש שבכל המקומות נצרך, ולא היה די במקום אחד כדי לומר את החידוש. מכיון שצדקה הוא כידוע יותר ענין האיכות, עד שאמרו שמי שאיבד סלע ומצאה עני והתפרנס בה, מקבל המאבד שכר מכיון שלמעשה הופרש מממונו צדקה, ואילו בתפילה ההיפך, עיקר התפילה היא ענין פנימי - עבודה שבלב, ולכן החידוש כפול שבשניהם שייך מחלוקת של איכות וכמות.

לעומת זאת, בטענו חיטים והודה לו בשעורים, גם כן קיים חידוש נפרד, שלמרות שמדובר בעניני רשות, שאז יש הו"א לומר שלא שייך ענינים של חשיבות איכות וכמות, וכמבואר במפרשים המסכת ביצה, שלמרתו שביצה שנולדה ביום טוב שלאחר השבת אסורה מכיון שהוכנה משבת ליום טוב ואין שבת מכיון ליום טוב, אין ביצה שנודלה ביום ראשון אסורה, למרות שהוכנה ביום טוב, מכיון שבסעודת חול לא שייך ענין "הכנה" כלל, ולכן החידוש הוא שגם אז יש ענין של איכות וכמות.

משפחתו

• אביו רבן שמעון בן גמליאל הזקן.
• גיסו רבי אליעזר, בעל אחותו אימא שלום.
• בנו רבן שמעון בן גמליאל נשיא ישראל.
• נכדו רבי יהודה הנשיא.