מסכת ראש השנה: הבדלים בין גרסאות בדף
אין תקציר עריכה |
אין תקציר עריכה |
||
| שורה 5: | שורה 5: | ||
במסכת{{הערת שוליים|דף טז, ב.}} מובא: “אמר ר׳ יצחק חייב אדם | במסכת{{הערת שוליים|דף טז, ב.}} מובא: “אמר ר׳ יצחק חייב אדם | ||
לטהר את עצמו ברגל שנאמר ובנבלתם לא תגעו”, | לטהר את עצמו ברגל שנאמר ובנבלתם לא תגעו”, ועל זה מביא הש”ס הברייתא, “יכול יהו [[ישראל]] מוזהרין על מגע נבילה כו' אלא מה תלמוד לומר ובנבלתם לא תגעו - ברגל”. [[רש"י]]{{הערת שוליים|בפרשת שמיני.}} מביא את הברייתא, ומסיים באמירה "״זהו שאמרו חייב אדם לטהר עצמו ברגל״. | ||
הרבי מקשה, הרי אין ענינו של | [[הרבי]] מקשה, הרי אין ענינו של | ||
רש”י בפירושו עה”ת לבאר ולפרש | רש”י בפירושו עה”ת לבאר ולפרש | ||
מאמרי רז”ל בש"ס, ואם כן מה לו לפרש "זהו שאמרו". | מאמרי רז”ל בש"ס, ואם כן מה לו לפרש "זהו שאמרו". | ||
קושיא נוספת מקשה הרבי, שבגמ' שם משמע שהם | קושיא נוספת מקשה הרבי, שבגמ' שם משמע שהם | ||
שני ענינים: א) אזהרה על נגיעת נבילה ברגל, ב) חיוב לטהר עצמו ברגל, שזהו מאמרו של רבי יצחק, ש”חייב אדם לטהר את עצמו ברגל” וזה דיוק וחידוש בהילפותא מקרא (לא רק שלילת נגיעה, אלא גם חיוב לטהר, שזה לא משתמע מהברייתא: והראיה | שני ענינים: א) אזהרה על נגיעת נבילה ברגל, ב) חיוב לטהר עצמו ברגל, שזהו מאמרו של רבי יצחק, ש”חייב אדם לטהר את עצמו ברגל” וזה דיוק וחידוש בהילפותא מקרא (לא רק שלילת נגיעה, אלא גם חיוב לטהר, שזה לא משתמע מהברייתא: והראיה שהגמ' מביאה מהברייתא היא (לכאורה) רק שהכתוב “ובנבלתם לא תגעו” איירי ברגל”, ולא על עצם - חידושו של ר”י ש”חייב אדם כו׳”. אבל מלשון רש”י “זהו שאמרו חייב אדם לטהר עצמו ברגל” משמע, שהוא אותו הענין והלימוד”. | ||
הרבי{{הערת שוליים|1=[[לקוטי שיחות]] חלק ל"ב [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14955&st=&pgnum=74 עמ' 61].}} מתרץ, בזה בא רש”י להוכיח שני הוכחות: א. שענין זה | הרבי{{הערת שוליים|1=[[לקוטי שיחות]] חלק ל"ב [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14955&st=&pgnum=74 עמ' 61].}} מתרץ, בזה בא רש”י להוכיח שני הוכחות: א. שענין זה | ||
הוא בכל הזמנים ולא רק בזמן הבית, | הוא בכל הזמנים ולא רק בזמן [[בית המקדש|הבית]], | ||
שהרי “זהו שאמרו” הוא - סתם. ועוד שמאמר רז”ל זה על ידי ר׳ יצחק נאמר לאחרי החורבן. ב. בזה מדגיש שהזהירות מטומאה | שהרי “זהו שאמרו” הוא - סתם. ועוד שמאמר רז”ל זה על ידי ר׳ יצחק נאמר לאחרי החורבן. ב. בזה מדגיש שהזהירות מטומאה | ||
והחיוב לטהר - ענינם אחד: | והחיוב לטהר - ענינם אחד: | ||
| שורה 23: | שורה 23: | ||
לטמא את עצמו, אבל אין זה מכריחו לטהר | לטמא את עצמו, אבל אין זה מכריחו לטהר | ||
עצמו אם כבר נטמא, דמאחר שהוא טמא | עצמו אם כבר נטמא, דמאחר שהוא טמא | ||
י”ל דפקע ממנו | י”ל דפקע ממנו חיוב העליה לרגל, והבאת קרבנות, אלא שר”י מוסיף לחדש שמ"ובנבלתם לא תגעו" ברגל ילפינן דין שני, שחייב | ||
אדם לא רק להזהר מטומאה אלא גם לטהר עצמו ברגל. | אדם לא רק להזהר מטומאה אלא גם לטהר עצמו ברגל. | ||
אבל לפרש”י שהחיוב הוא לא מפני | אבל לפרש”י שהחיוב הוא לא מפני | ||
הכניסה למקדש והבאת קרבנות אלא שמפני | הכניסה למקדש והבאת קרבנות אלא שמפני | ||
הרגל הוא מוזהר שלא לטמא | הרגל הוא מוזהר שלא לטמא את עצמו (וגם בזמן הזה כנ"ל) - הרי מובן, | ||
שהאזהרה ב”לא תגעו” אינו רק עגין | שהאזהרה ב”לא תגעו” אינו רק עגין | ||
שלילי, אלא שהרגל מחייבו שיהיה במצב | שלילי, אלא שהרגל מחייבו שיהיה במצב | ||
| שורה 37: | שורה 37: | ||
-אדם לטהר עצמו ברגל” - כי תוכן | -אדם לטהר עצמו ברגל” - כי תוכן | ||
אזהרה זו “ובנבלתם לא תגעו - ברגל”, | אזהרה זו “ובנבלתם לא תגעו - ברגל”, | ||
הוא | הוא גם החיוב לטהר עצמו ברגל. | ||
שיטת רש"י זו, היא לשיטתו בש"ס. בגמ'{{הערת שוליים|1=[[ | שיטת רש"י זו, היא לשיטתו בש"ס. בגמ'{{הערת שוליים|1=[[מסכת יבמות]] כט, ב.}} איתא “אשתו ארוסה לא אונן ולא מטמא | ||
לה וכן היא לא אוננת ולא מטמאת לו”. | לה וכן היא לא אוננת ולא מטמאת לו”. | ||
ופירש"י “ולא מיטמאת, אינה צריכה להתעסק | ופירש"י “ולא מיטמאת, אינה צריכה להתעסק | ||
בו כו׳ כד שמעתי ולי נראה ולא | בו כו׳ כד שמעתי, ולי נראה ולא | ||
מיטמאה כגון ברגל שישראלים מוזהרים | מיטמאה כגון ברגל שישראלים מוזהרים | ||
על הטומאה מובנבלתם לא תגעו”, | על הטומאה מובנבלתם לא תגעו”, ומזה | ||
מובן שהזהירות מטומאה ברגל אינה | מובן שהזהירות מטומאה ברגל אינה | ||
משום הכניסה למקדש ועליה לרגל ו הבאת | משום הכניסה למקדש ועליה לרגל ו הבאת | ||
גרסה מ־02:51, 22 ביוני 2010
במסכת ראש השנה יש 4 פרקים ו33.5 דפים.
נושא המסכת הוא בעניני ימי ראש השנה, והנושאים המסתעפים - קידוש החודש, ותקיעת שופר.
חייב אדם לטהר עצמו ברגל
במסכת[1] מובא: “אמר ר׳ יצחק חייב אדם לטהר את עצמו ברגל שנאמר ובנבלתם לא תגעו”, ועל זה מביא הש”ס הברייתא, “יכול יהו ישראל מוזהרין על מגע נבילה כו' אלא מה תלמוד לומר ובנבלתם לא תגעו - ברגל”. רש"י[2] מביא את הברייתא, ומסיים באמירה "״זהו שאמרו חייב אדם לטהר עצמו ברגל״.
הרבי מקשה, הרי אין ענינו של רש”י בפירושו עה”ת לבאר ולפרש מאמרי רז”ל בש"ס, ואם כן מה לו לפרש "זהו שאמרו".
קושיא נוספת מקשה הרבי, שבגמ' שם משמע שהם שני ענינים: א) אזהרה על נגיעת נבילה ברגל, ב) חיוב לטהר עצמו ברגל, שזהו מאמרו של רבי יצחק, ש”חייב אדם לטהר את עצמו ברגל” וזה דיוק וחידוש בהילפותא מקרא (לא רק שלילת נגיעה, אלא גם חיוב לטהר, שזה לא משתמע מהברייתא: והראיה שהגמ' מביאה מהברייתא היא (לכאורה) רק שהכתוב “ובנבלתם לא תגעו” איירי ברגל”, ולא על עצם - חידושו של ר”י ש”חייב אדם כו׳”. אבל מלשון רש”י “זהו שאמרו חייב אדם לטהר עצמו ברגל” משמע, שהוא אותו הענין והלימוד”.
הרבי[3] מתרץ, בזה בא רש”י להוכיח שני הוכחות: א. שענין זה הוא בכל הזמנים ולא רק בזמן הבית, שהרי “זהו שאמרו” הוא - סתם. ועוד שמאמר רז”ל זה על ידי ר׳ יצחק נאמר לאחרי החורבן. ב. בזה מדגיש שהזהירות מטומאה והחיוב לטהר - ענינם אחד: את”ל שהאזהרה “ובנבלתם לא תגעו” היא מפני הכניסה למקדש והקרבת קרבנות, היה מקום לומר דהוי שני ענינים שונים, כנ”ל, דמפני החיוב לעלות לרגל ולהקריב קרבנות ה"ה מוזהר שלא לטמא את עצמו, אבל אין זה מכריחו לטהר עצמו אם כבר נטמא, דמאחר שהוא טמא י”ל דפקע ממנו חיוב העליה לרגל, והבאת קרבנות, אלא שר”י מוסיף לחדש שמ"ובנבלתם לא תגעו" ברגל ילפינן דין שני, שחייב אדם לא רק להזהר מטומאה אלא גם לטהר עצמו ברגל.
אבל לפרש”י שהחיוב הוא לא מפני הכניסה למקדש והבאת קרבנות אלא שמפני הרגל הוא מוזהר שלא לטמא את עצמו (וגם בזמן הזה כנ"ל) - הרי מובן, שהאזהרה ב”לא תגעו” אינו רק עגין שלילי, אלא שהרגל מחייבו שיהיה במצב של טהרה ולכן גם באם נטמא - עליו לטהר עצמו.
ולכן מדייק רש”י “זהו שאמרו חייב -אדם לטהר עצמו ברגל” - כי תוכן אזהרה זו “ובנבלתם לא תגעו - ברגל”, הוא גם החיוב לטהר עצמו ברגל.
שיטת רש"י זו, היא לשיטתו בש"ס. בגמ'[4] איתא “אשתו ארוסה לא אונן ולא מטמא לה וכן היא לא אוננת ולא מטמאת לו”. ופירש"י “ולא מיטמאת, אינה צריכה להתעסק בו כו׳ כד שמעתי, ולי נראה ולא מיטמאה כגון ברגל שישראלים מוזהרים על הטומאה מובנבלתם לא תגעו”, ומזה מובן שהזהירות מטומאה ברגל אינה משום הכניסה למקדש ועליה לרגל ו הבאת עולת ראיה - שהרי נשים אינן מחוייבות בכל זה, דהוי מצוות עשה שהזמן גרמא: ועוד: זה שהארוסה “לא מטמאת לו” הוא בפשטות שוה ל”ולא מטמא” שעל הארוס הכהן, והרי אזהרת טומאת מת שעל הכהן היא לא רק בארץ אלא גם בחו”ל ואף שלא בזמן הבית. וא”כ מובן שגם זה שהארוסה “לא מטמאת לו” (מצד החיוב לטהר עצמו ברגל) היא גם בחו"ל ואף שלא בזמן הבית.
ביאורי הרבי
- טז ב. חייב אדם לטהר את עצמו ברגל. לקוטי שיחות חל"ב עמ' 58 (עמ' 71)
- כט ב. גזירה שמא יעבירנו. ובפני יהושע שם. שערי המועדים עמ' רלט (עמ' 227)
- ל א. דאיבני בחמיסר. (אם חייבים בפסח שני.) שערי המועדים ספירת העומר עמ' רסז (עמ' 258)
- לג ב. מחלוקת ר"ג וחכמים. לקוטי שיחות חכ"ד עמ' 95 (עמ' 111)
- פד א. קדוש החודש על פי הראיה. התוועדויות תשמ"ה ח"א עמ' 466 (עמ' 473)
- ירושלמי פ"א ה"א. אותן ששה חדשים שהיה דוד בורח מפני אבשלום בשעירה היה מתכפר כהדיוט. לקוטי שיחות ח"ל עמ' 98 (עמ' 111)
ביאורי נשיאי חב"ד
הערות שוליים
- ↑ דף טז, ב.
- ↑ בפרשת שמיני.
- ↑ לקוטי שיחות חלק ל"ב עמ' 61.
- ↑ מסכת יבמות כט, ב.