מסכת כתובות: הבדלים בין גרסאות בדף
(עכשיו הבנתי למה חיים מחק) |
אין תקציר עריכה |
||
| שורה 4: | שורה 4: | ||
המסכת עוסקת בדיני נישואין, הכתובה, וגבייתה. | המסכת עוסקת בדיני נישואין, הכתובה, וגבייתה. | ||
== פנויה שאמרה לכשרה נבעלתי == | |||
בדף ט"ו במסכת, יש מחלוקת בין רבן גמליאל לשאר תנאים, האם האשה נאמנאת לומר לכשר נבעלתי, ולפי רבי גמליאל היא נאמנת. המפרשים נתחבטו בסיבתה של נאמנות זו, יש שאומרים שהיא מחמת שטענת ברי היא טענה חזרה במקום שמא{{הערת שוליים|רא"ש שם על דף ט'.}} ויש שאומרים שהיא מכח הכלל של עד אחד נאמן באיסורין{{הערת שוליים|מובא בגיטין ב, ב.}}} | |||
[[אדמו"ר הצמח צדק]]{{הערת שוליים|1= שו"ת, אבן העזר סימן ל, א.}} מסביר כי למרות שבדבר שהיה לו חזקת איסור אין עד אחד נאמן רק אם הוא בידו, ורובא וחזקה רובא עדיף, ואם כן לכאורה לא היה יבה להאמין את האשה במקום שיש רוב פסולים שהיא נגד אמירתה לכשר נבעלתי, לגבי נאמנות האשה שלא לאסור על בעלה היא נאמנת אפילו נגד הרוב, משום שבענין כזה שהיא כבר נבעלה זה נחשב כדיעבד. | |||
הצ"צ מסתפק כי אפשר שנאמנות זו היא דווקא באשת ישראל, שיש חזקה דכשרות וחזקת נאמנות שלה עצמה, ויחד ישנן שתי חזקות להקל. אך הוא מביא שמחידושיהם ש של הרשב"א והריטב"א משמע דאפילו באשת כהן נאמנת{{הערת שוליים|וכמו ש כתב המגיד משנה והביאוהו החלקת מחוקק והב"ש., ודלא כפ"י וכבר השיג עליו הפרי מגדים בהקדמתו לי"ד בכללי רובא וחזקה. וכתב ע"ז וכן בדין דכל אשה נאמנת לומר מותרת אני אם אין מכחישה.}} ולכאורה הדבר קשה, שהרי אינה נאמנת אלא בספק איסור כגון מה שהאשה סופרת לעצמה שבעה נקיים, והיינו משום דימי הספירה באין ממילא והוי כמו חתיכה ספק חלב ספק שומן, או בדבר שהוא בידה כגון הוחזקה נדה נאמנת לומר טבלתי{{הערת שוליים|כמ"ש התוספות ורשב"א בריש פרק קמא דגיטין.}} אבל אתחזק איסורא ואין בידה. אשה לא מהימנא ורובא וחזקה רובא עדיף | |||
הצ"צ מתרץ כי לפי דעתם של אותם ראשונים, רוב דרצון ורוב של פסולין אינו נחשב כלל רוב, מכיון שרוב זה תלוי במעשה, ורוב כזה אין לו דין רוב. | |||
== דיני צדקה == | == דיני צדקה == | ||
במסכת נידונים כמה מדיני ה[[צדקה]]. | במסכת נידונים כמה מדיני ה[[צדקה]]. | ||
גרסה מ־19:55, 19 ביולי 2010
במסכת כתובות יש 13 פרקים, ו111 דפים.
המסכת עוסקת בדיני נישואין, הכתובה, וגבייתה.
פנויה שאמרה לכשרה נבעלתי
בדף ט"ו במסכת, יש מחלוקת בין רבן גמליאל לשאר תנאים, האם האשה נאמנאת לומר לכשר נבעלתי, ולפי רבי גמליאל היא נאמנת. המפרשים נתחבטו בסיבתה של נאמנות זו, יש שאומרים שהיא מחמת שטענת ברי היא טענה חזרה במקום שמא[1] ויש שאומרים שהיא מכח הכלל של עד אחד נאמן באיסורין[2]}
אדמו"ר הצמח צדק[3] מסביר כי למרות שבדבר שהיה לו חזקת איסור אין עד אחד נאמן רק אם הוא בידו, ורובא וחזקה רובא עדיף, ואם כן לכאורה לא היה יבה להאמין את האשה במקום שיש רוב פסולים שהיא נגד אמירתה לכשר נבעלתי, לגבי נאמנות האשה שלא לאסור על בעלה היא נאמנת אפילו נגד הרוב, משום שבענין כזה שהיא כבר נבעלה זה נחשב כדיעבד.
הצ"צ מסתפק כי אפשר שנאמנות זו היא דווקא באשת ישראל, שיש חזקה דכשרות וחזקת נאמנות שלה עצמה, ויחד ישנן שתי חזקות להקל. אך הוא מביא שמחידושיהם ש של הרשב"א והריטב"א משמע דאפילו באשת כהן נאמנת[4] ולכאורה הדבר קשה, שהרי אינה נאמנת אלא בספק איסור כגון מה שהאשה סופרת לעצמה שבעה נקיים, והיינו משום דימי הספירה באין ממילא והוי כמו חתיכה ספק חלב ספק שומן, או בדבר שהוא בידה כגון הוחזקה נדה נאמנת לומר טבלתי[5] אבל אתחזק איסורא ואין בידה. אשה לא מהימנא ורובא וחזקה רובא עדיף
הצ"צ מתרץ כי לפי דעתם של אותם ראשונים, רוב דרצון ורוב של פסולין אינו נחשב כלל רוב, מכיון שרוב זה תלוי במעשה, ורוב כזה אין לו דין רוב.
דיני צדקה
במסכת נידונים כמה מדיני הצדקה. בירושלמי פ"ו ה"ה ישנה מחלוקת האם הגבאי צריך ללוות מעות לתת לעני, כאשר אין מעות בקופה של צדקה. הרבי אומר בשם הגאון רבי יוסף רוז'ין מרוגוטשוב, כי טעמו של מי שסובר שלא צריל ללוות, הוא מפני שהוא סובר שהדבר אינו הגון, מכיון שבאופן שהמצווה כבר נתקיימה לפני נתינת הצדקה, וכגון באופן זה שבשעת נתיבנת הצדקה מצד הנותן כבר קיבל העני את מעותיו, באופן כזה אין מתקיימת המצווה, וכהלכה "האומר שיביא קרבן לזמן פלוני אם הביא קודם לא יצא". [6]
ביאורי הרבי
- סז ב. המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. לקוטי שיחות ח"א עמ' 170 (עמ' 184)
- ק"י ב. כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה. לקוטי שיחות חי"ח עמ' 399 (עמ' 408)
- קי"א א. תוס' ד"ה בבלה, יש לומר דבגלות שני נמי קפיד קרא. לקוטי שיחות חי"ח עמ' 401 (עמ' 410)
ביאורי הצמח צדק
הערות שוליים
- ↑ רא"ש שם על דף ט'.
- ↑ מובא בגיטין ב, ב.
- ↑ שו"ת, אבן העזר סימן ל, א.
- ↑ וכמו ש כתב המגיד משנה והביאוהו החלקת מחוקק והב"ש., ודלא כפ"י וכבר השיג עליו הפרי מגדים בהקדמתו לי"ד בכללי רובא וחזקה. וכתב ע"ז וכן בדין דכל אשה נאמנת לומר מותרת אני אם אין מכחישה.
- ↑ כמ"ש התוספות ורשב"א בריש פרק קמא דגיטין.
- ↑ לקוטי שיחות, חלק י"ט עמ' 130..