מצה שרויה: הבדלים בין גרסאות בדף
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
(דף חדש: {{פסח}} '''מצה שרויה''', הינה מצב שנשרתה במים, ויש המחמירים שלא לאוכלה מחשש של חמץ, שמא היה מעט קמח במצה שלא …) |
אין תקציר עריכה |
||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
'''מצה שרויה''', הינה מצב שנשרתה במים, ויש המחמירים שלא לאוכלה מחשש של חמץ, שמא היה מעט קמח במצה שלא נאפה וכאשר בא למים יחמיץ. | '''מצה שרויה''', הינה מצב שנשרתה במים, ויש המחמירים שלא לאוכלה מחשש של חמץ, שמא היה מעט קמח במצה שלא נאפה וכאשר בא למים יחמיץ. | ||
ב[[חסידות חב"ד]] הקפידו מאוד על קיום המנהג לא לאכול מצה שרויה. הרבי היה נוהג לנגב את פיו בתדירות במשך אכילת המצה, והיה זורק את המפיות למתחת השולחן. לאחד מהבחורים שניסה ל'חטוף' מצה אמר הרבי: הרי זה חשש חמץ!<REF>זכרונות מהרב [[יוסף יצחק אופן]], מתוך [[הגדה של פסח]] בהוצאת [[קה"ת]].</REF> | |||
כמו כן נהוג שלא לנגב את השפתים ב[[מים אחרונים]] שלפני [[ברכת המזון]], כדי שמעט המצה שיש על השפתים לא ירטב ויחמיץ.<REF> הרבי בהגדה של פסח עם ליקוטי טעמים ומנהגים.</REF> | כמו כן נהוג שלא לנגב את השפתים ב[[מים אחרונים]] שלפני [[ברכת המזון]], כדי שמעט המצה שיש על השפתים לא ירטב ויחמיץ.<REF> הרבי בהגדה של פסח עם ליקוטי טעמים ומנהגים.</REF> | ||
| שורה 10: | שורה 9: | ||
למרות שמלשון אדמו"ר הזקן משמע שמדובר בקולא, רבותינו נשיאינו הקפידו בדווקא להשרות את המצה ביום טוב האחרון של חג.<REF>[http://chabad.info/newvideo/video.php?id=1851 שיעור מהרב נוטיק בנושא]</REF> | למרות שמלשון אדמו"ר הזקן משמע שמדובר בקולא, רבותינו נשיאינו הקפידו בדווקא להשרות את המצה ביום טוב האחרון של חג.<REF>[http://chabad.info/newvideo/video.php?id=1851 שיעור מהרב נוטיק בנושא]</REF> | ||
{{הערות שוליים}} | {{הערות שוליים}} | ||
{{פסח}} | |||
[[קטגוריה:פסח]] | [[קטגוריה:פסח]] | ||
גרסה מ־21:42, 10 במאי 2011
מצה שרויה, הינה מצב שנשרתה במים, ויש המחמירים שלא לאוכלה מחשש של חמץ, שמא היה מעט קמח במצה שלא נאפה וכאשר בא למים יחמיץ.
בחסידות חב"ד הקפידו מאוד על קיום המנהג לא לאכול מצה שרויה. הרבי היה נוהג לנגב את פיו בתדירות במשך אכילת המצה, והיה זורק את המפיות למתחת השולחן. לאחד מהבחורים שניסה ל'חטוף' מצה אמר הרבי: הרי זה חשש חמץ![1]
כמו כן נהוג שלא לנגב את השפתים במים אחרונים שלפני ברכת המזון, כדי שמעט המצה שיש על השפתים לא ירטב ויחמיץ.[2]
ביום טוב האחרון של חג - שהוא אחרון של פסח שהוא רק מדרבנן, כותב אדמו"ר הזקן בשולחנו שהמקל ואוכל מצה שרויה לא הפסיד.
למרות שמלשון אדמו"ר הזקן משמע שמדובר בקולא, רבותינו נשיאינו הקפידו בדווקא להשרות את המצה ביום טוב האחרון של חג.[3]
הערות שוליים
- ↑ זכרונות מהרב יוסף יצחק אופן, מתוך הגדה של פסח בהוצאת קה"ת.
- ↑ הרבי בהגדה של פסח עם ליקוטי טעמים ומנהגים.
- ↑ שיעור מהרב נוטיק בנושא