גזירות אנטיוכוס

גזירות אנטיוכוס, היו גזרות שמד שהטילו היוונים על היהודים והובילו בעקבותיהם לפריצתו של מרד החשמונאים, שלאחר נצחונם קבעו חז"ל את חנוכה לזכר הניסים שאירעו להם.

רקע

ארץ ישראל נכבשה על ידי אנטיוכוס הרביעי בשנת ג'תקס"ג (198 שנה לפני ספירת הנוצרים). היוונים ששלטו בארץ, מינו נציבים מטעמם ופעלו להשליט את התרבות היוונית ההלניסטית גם בארץ ישראל כמו בשאר הארצות שכבשו, וכחלק מכך העניקו את תפקידי הכהונה ומשרות כבוד ואמון נוספות ליהודים שהסכימו לקבל את התרבות שלהם והתקרבו אליהם.

כך למשל יאסון העניק לאניטיוכוס סכום כסף גדול כדי לקבל לידיו את הכהונה הגדולה וכך הדיח מהתפקיד את חוניו השלישי, כעשר שנים לפני פרוץ המרד הגדול. מכירת הכהונה הובילה לתחרות בין הכהנים עצמם על התפקיד, כאשר היו מתמודדים שהבטיחו לאנטיוכוס סכום כסף גדול יותר כדי לקבל לידיהם את משרת הכהונה הגדולה ועמה גם את השליטה המעשית בכל המתרחש בארץ יהודה, ולצורך כך החלו לבזוז את אוצרות המקדש.

כאשר נודע הדבר לאנטיוכוס, הגיע הוא בעצמו (בשובו ממסעו הראשון למצרים) ובזז את אוצרות המקדש כולם, דבר שעורר סערה והתנגדות שהובילה למרד קטן שדוכא ביד קשה בידי צבאו ועושי דברו של אנטיוכוס, ובהמשך לכך חולל בית המקדש עצמו והחלו לעבוד בו עבודה זרה.

גזירות אנטיוכוס

בשנת ג'תקצ"ד (167 שנים לפני ספירת הנוצרים), החל אנטיוכוס לפרסם שורה של גזירות נגד שמירת התורה והמצוות.

בתחילת הלכות חנוכה כאשר מספר הרמב"ם אודות המאורעות שקדמו לנס חנוכה, מופיע התיאור הבא: "בְּבַיִת שֵׁנִי, כְּשֶׁמָּלְכוּ יָוָן, גָּזְרוּ גְּזֵרוֹת עַל יִשְׂרָאֵל, וּבִטְּלוּ דָּתָם, וְלֹא הִנִּיחוּ אוֹתָם לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְווֹת, וּפָשְׁטוּ יָדָם בְּמָמוֹנָם וּבִבְנוֹתֵיהֶם, וְנִכְנְסוּ לַהֵיכָל, וּפָרְצוּ בּוֹ פְּרָצוֹת וְטִמְּאוּ הַטְּהָרוֹת, וְצַר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל מְאֹד מִפְּנֵיהֶם, וּלְחָצוּם לַחַץ גָּדוֹל".

בין הגזירות השונות שמופיעים בדברי חז"ל והמדרשים ובספרי ההיסטוריה, חלק מהגזירות פגעו בעצמאות האישית של היהודים במטרה למנוע מרד עתידי, וחלק כוונו באופן ישיר במטרה למנוע מיהודים להמשיך לשמור תורה ומצוות:

• איסור לנעול את דלתות הבית.
• לכתוב על קרן השור שאין להם חלק באלוקי ישראל (וכן על בגדיהם
• חילול קדושת בנות ישראל.
• הפסקת העלאת הקרבנות והזבחים וניסוך הנסך בבית המקדש.
• פריצת חומות המקדש.
• דרישה לחלל שבתות וחגים
• איסור קיומה של ברית המילה.
• איסור על קידוש החודש
• לטמא את בית המקדש על ידי בניית מזבחות עבודה זרה במקדש והקרבת חיות טמאות.
• דרישה מהיהודים לאכול מאכלים לא כשרים.
• החלפת חוקי התורה בחוקת המלך ואיום בעונש מוות למי שייתפס מפר את הוראות המלך.
• גזירה שלא לקרוא בתורה (וכתוצאה מכך גזרו לקרוא בנביא, מנהג שהשתמר עד ימינו שקוראים בשבת לאחר קריאת התורה הפטרה מהנביא).

תוצאות הגזירות

בעקבות הגזירות, יצאו רבים מבני ישראל למערות על מנת להמשיך ללמוד תורה ולקיים מצוות מבלי מפריע, אך היוונים המשיכו ורדפו את היהודים שברחו למערות עד שלא נותרה להם ברירה, ובעקבות כך פרץ המרד בהנהגתו של מתייהו הכהן וחמשת בניו, שלאחר שלוש שנים של קרבות הצליחו לכבוש מחדש את ירושלים ולטהר את בית המקדש.

מטרת הגזירות

אף שמלכות יוון שלטה על עמים רבים, בשום מקום לא ניסתה להשליט את התרבות היוונית בכח הזרוע, כאשר המקום היחיד שעשתה זאת היה בארץ ישראל, באמצעות הגזירות האמורות.

בחסידות מוסבר על כך, שטעם הדבר היה מפני שהיוונים לא יכלו להסכים עם קיום התורה ומצוות של עם ישראל באופן על-שכלי. הם יכלו להסכים עם חכמת התורה (ואף ביקשו לתרגם אותה ליוונית, בזמן תלמי המלך), עם קיום המשפטים שבתורה, המצוות המובנות בשכל, ואפילו עם קיום העדות, שהם מצוות שלמעלה מהשכל, אך קיומם הוא לצורך זכרון מאורעות העבר וכיוצא בזה.

פעולותיהם אלו, באות לידי ביטוי בנוסח ההודאה בועל הניסים הנאמר בימי החנוכה, שהיוונים ביקשו "להשכיחם תורתך", הם לא ביקשו להשכיח את התורה עצמה, אלא רק את העובדה שזוהי תורת השם שלמעלה משכל והבנה ויש ללמוד ולקיים אותה בביטול, ולכן גם עיקר המלחמה שלהם היתה "להעבירם מחוקי רצונך".

זו גם הסיבה שהיוונים רק "טמאו כל השמנים" ולא שפכו אותם וכדומה, כי זו היתה המלחמה שלהם, ההתקשרות והדבקות האלוקית שלמעלה מהשכל.

(ואף שזו היתה עיקר מלחמתם, כוונתם הפנימית היתה אכן לבטל את כל התורה והמצוות, כי ידעו שעל ידי שמבטלים את העיקר של ההתקשרות באלוקות באופן של 'חוקים' למעלה מטעם ודעת, יצליחו לבטל את כללות ההתקשרות באלוקות).

הנגזר מכך הוא שגם נצחון המכבים מבטא את הנקודה הזו, שהם יצאו למלחמה חסרת סיכוי כיון שיציאתם למלחמה נבעה מאותה נקודת התקשרות על שכלית, ולכן גם לאחר הנצחון סירבו להדליק את המנורה בשמן טמא אף שהדבר מותר על פי גדרי ההלכה, ולכן גם עיקר הנס של חנוכה נקבע על השמן.