טומאה וסטרא אחרא

סטרא אחרא הוא שם כללי לכל מציאות שאינה קדושה – כולל גם דברי הרשות, ואילו טומאה הוא שם פרטי לדברים המנגדים לקדושה.

סטרא אחרא

כותב בעל התניא

סטרא אחרא פירושו צד אחר (שאינו צד הקדושה), וצד הקדושה אינו אלא דבר שבטל אצלו יתברך.

תכלית בריאתה

תכלית בריאת הסטרא אחרא הוא כדי לאפשר בחירה בין טוב לרע. מאחר וה' רוצה בעבודת האדם, שהאדם עצמו יבחר בקדושה, היה "הכרח" (כביכול) לברוא גם מציאות שמנגדת לקדושה. נמצא, שרצון ה' הוא הן בבריאת צד הקדושה והן בבריאת ה"צד האחר" (הסטרא אחרא).

מחיצוניות הרצון

אלא שיש הבדל גדול בין רצון ה' בבריאת הקדושה לבין רצונו בקליפות. רצונו בקדושה הוא "פנימי" – זה מה שהוא רצה "באמת", ואילו רצונו בקליפות הוא "חיצוני" – רק לצורך צדדי (על מנת שתתאפשר בחירה), ה' לא מעוניין בקליפות מצד עצמן (ולכן כשיסיימו את תפקידן הן יתבטלו לנצח).

נוגה – מקור הקליפות

מקור כל הקליפות הוא ה"קליפה רביעית הנקראת קליפת נוגה שבעולם הזה הנקרא עולם העשיה".

והיינו, בתחתית עולם העשיה ישנה פרסה המבדילה בין הקודש לחול (בין עשר הספירות דעשיה דקדושה לבין עשר הספירות שבקליפת נוגה), ועל ידי פרסה זו מסתעפת בחינת החול (קליפת נוגה) מן הקודש.

בכמה מקומות מכונה קליפת נוגה בחינת האצילות של הקליפות. היינו, שהיחס בינה לבין לג' קליפות הטמאות לגמרי (הנקראות בריאה, יצירה ועשיה שבקליפה) – על דרך ריחוק הערך שבין עולם האצילות לעולמות בריאה יצירה ועשיה.

ממוצע בין הקדושה לקליפה

בקליפת נוגה עדיין מעורב גם טוב, ולכן היא "ממוצע" בין הקדושה לטומאה. הדבר מתבטא בכך שלעיתים היא מתעלה ונכללת לגמרי בקדושה ופעמים שהיא נכללת בשלוש קליפות הטמאות. עלייתה לקדושה וכן ההיפך תלויים בעבודת האדם: כשהוא משתמש בענייני העולם לשם קדושה מתבררים ניצוצות הקדושה שבהם ועולים לקדושה, ואילו כשמשתמש בהם לענייניו האישיים (גם שאינם איסור) הרי א. הוא מוריד אותם לג' קליפות הטמאות, וב. יורד איתם, וג. מקבל מהם (מג' קליפות הטמאות) את חיותו - עד שגופו נעשה להן לבוש ומרכבה (עד שיחזור בתשובה).

טומאה

מתחת לקליפת נוגה ישנה פרסה נוספת - גשמיית יותר, המבדלת בין נוגה לג' קליפות הטמאות לגמרי. ג' קליפות הטמאות הן החיות הכוללת של שבעים השרים, מהם מקבלים את חיותם כל האיסורים, בעלי החיים הטמאים וארצות הגויים.

ההבדל בין נוגה לג' קליפות הטמאות

בג' קליפות הטמאות אין טוב כלל, ולכן אין להם עליה לעולם. ומובן, שתקנתן היא רק שבירתן וביטולם והעברתן מן העולם..

שתי דרגות בקליפות הטמאות

רוח סערה, ענן גדול, ואש מתלקחת

קליפות אלו נמצאות אמנם מתחת לנוגה והן רע גמור, אך מכיון שהן קרובות יותר לקדושה קל יותר להכניען. ולכן יש איסורים שקל יותר להשמר מהם כגון איסורי מאכל, גזל, עריות ושפיכות דם.

נחש שרף ועקרב

הדרגה הנמוכה יותר בטומאה היא שלושת הקליפות הרמוזות בכתוב "נחש שרף ועקרב", והן הקליפות הרחוקות ביותר מהקדושה והן תקיפות מאד וקשות מאד.

הרבי מסביר את עניינן בעבודת ה': נחש – "ארסו חם", והיינו שמתחיל האדם להתחמם ולהתלהב בענייני העולם, והתלהבות זו מפחיתה אצלו את ההתלהבות שבקדושה. שרף - ההתלהבות בהעולם נעשית אצלו בתוקף כל כך, עד שלא זו רק ממעטת את ההתלהבות בקדושה אלא ששורפת אותה לגמרי. עקרב – "ארסו קר", וענין זה הוא גרוע יותר מנחש ושרף. כי בשעה שיש לו התלהבות וחום הנה הגם שזה אצלו בעניני העולם אבל אף על פי כן הרי זה מורה על חיות - ובמילא יכולים להחליף זאת בחיות והתלהבות של קדושה. אבל בהיותו בקרירות שזהו סימן על היפך החיות הרי זה גרוע הרבה יותר.