שבת הגדול

שבת הגדול היא השבת שלפני חג הפסח. וישנם שמכנים כך גם את השבת שלפני חג השבועות וראש השנה, ומבואר כי שמם של שבתות אלו נגרר בעקבות שמו של השבת שלפני הפסח.

שם השבת

א) שבת הגדול נקראת כך מפני שנעשה בה נס גדול (כדלהלן)
ב) יש מסבירים כי טעם השם הוא היות ומרבים בדרשות, וכעין יום הכיפורים המכונה "יומא רבה" על שם ריבוי התפילות.

נס גדול

במהות הנס שהיה באותו השבת ישנם ביאורים רבים:

במדרשי חז"ל מובא תיאור של אירוע שהתרחש בין העם המצרי לבכורות וכמובא במדרש שוחר טוב

למכה מצרים בבכוריהם בשעה ששלח הקב"ה מכת בכורות א"ל "כחצות הלילה ומת כל בכור" נכנסו כל הבכורות אצל אבותיהם ואמרו להם: "כל מה שאמר משה הביא עלינו, אין אתם מבקשים שנחיה בואו והוציאו את העברים האלו מביננו ואם לאו אנו מתים, השיבו להם ואמרו: אפילו כל המצרים מתים אינן יוצאים מכאן! מה עשו נכנסו כל הבכורות אצל פרעה והיו מצווחים לפרעה ואומרים בבקשה ממך הוציא את העם הזה שבשבילם רעה תבא עלינו ועליך. אמר לעבדיו: צאו וקפחו שוקיהם של אלו. מה עשו הבכורות מיד יצאו ונטלו כל אחד חרבו והרג את אביו שנאסר למכה מצרים בבכוריהם; למכה בכורי מצרים אין כתיב כאן, אלא למכה מצרים בבכוריהם, ששים רבוא הרגו הבכורות באבותיהם.

— מדרש שוחר טוב פרק קלו וכעין זה במדרש תנחומא בא פרשה יח

אירוע זה בדיוק מביאים התוספות במסכת שבת בקצרה עם הוספת פרט כי הוא התרחש בי' בניסן שחל באותה השנה ביום השבת, וכתוצאה מקיום מצוות ה': "בעשור לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות" "שנתקבצו בכורי אומות העולם אצל ישראל ושאלום למה זה הם עושין כך אמרו להם.. שיהרוג בכורי מצרים הלכו בכוריהם אצל אבותיהם..ועשו הבכורות עמהם מלחמה והרגו הרבה מהם". ומוסיף שזו היא סיבת השם שבת הגדול לשבת שלפני חג הפסח.

אולם בראשונים אחרים מתואר אירוע אחר בקשר לשמו של שבת הגדול בקשר להצלת ישראל מיד המצרים, בעלי התוספות בפירושם לתורה מתארים:

אתמר במדרש כי כשלקחו הפסח בעשור לחדש שבת היה שהרי קי"ל דפסח מצרים בחמישי בשבת כדכתיב במס' שבת פ' ר"ע א"כ עשור שלו בשבת שלפניו וכשראו המצרים כשלוקחין הפסחים לשחוט נתקבצו עליהם להרגן כי יראתן של מצרים הי' בהמות ועשה להם הקב"ה נס וניצולו ולכך קרוי שבת הגדול מפני גדול הנס.

— "דעת זקנים - בעלי התוספות" על התורה פרשת בא פרשה יב, ב

וכעין זה מובא בשם רש"י: "..והכבשים היו צועקים לפעמים, וישמעו מצרים ויכעסו, והיו מ[י]עיהם נחתכים והיו נידונים ביגונות לבם, ולא הזיקו לישראל מאומה, כי כולם נפלו. בחולי רע ומר מפני הכעס.."

ובטור (אורח חיים סימן תל) מובא שהשמחה היא על אי יכולתם של המצרים למנוע את ישראל מיד המצווה של קרבן פסח וכלשונו: "היו שיניהם (של המצרים) קהות על ששוחטין את אלוקיהן ולא היו רשאין לומר דבר וחצי דבר", כלומר של יכלו למנוע את ישראל מהמצווה. והעיר על כך ה"בית יוסף" "ורבינו כתב הנס בענין אחר". הרבי מסביר כי שלשת אופנים הכלליים בסיבת קביעת השבת כ"שבת הגדול" נובעים מהתמיהה במה יוצא דופן אירוע זה שדווקא על שמו נקבעה שבת, שהרי רבים הם הניסים שהתרחשו באותה התקופה החל מעשרת המכות שהיו בכל אותו הזמן וכולם נכללים בחג הפסח, ולכן סובר הטור שהיה כאן משהו ייחודי ולא בשל הנס קבעו את היום, אלא בשל אי מניעת ישראל מקיום מצווה, גם הראשונים כרש"י סבירא ליה כדעת הטור אלא שלא קשה להם ביותר טעם הדבר פי שלדעתם שבת הגדול היא קראית שם בלבד ואינה מחייבת הליכות ומנהגים מיוחדים בעקבות כך, אולם שיטת אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך (סימן ת"ל) היא כשיטת התוספות בשבת והמדרש וטעם הדבר כי לשיטתו משמו של השבת -שבת הגדול - נגזרים כמה מנהגים כמו לומר עבדים היינו וכו' ולפיכך מבאר שהנס היה מלחמת הבכורים במצריים שחידושה ביחס לשאר הניסים והמכות היא שבזה החלה יציאת מצרים בפועל.

קביעת הנס בשבת

בחרו לקבוע את יום הנס לפי היום השבועי ולא בתאריך החדשי, ה"מגן אברהם" מסביר כי הגורם לכך היה כי בשנים שלאחר הסתלקה מרים הנביאה ביום י' בניסן ונקבע יום זה ליום תענית לכן את החג קבעו לפי יום השבת.

ביאורי החסידות

הרב המגיד ממזריטש מבאר כי שבת הגדול מורה על אופן ודרגת הגילוי האלוקי שמאיר ביציאת מצרים. בעוד הסדר בקדושה היא שתחילה יש צורך בהתעוררות המקבל - אתערותא דלתתא, ורק לאחר מכן מגיע הגילוי מלמעלה - אתערותא דלעילא, ועל כך מורים שני הדרגות ביום השבת "מעלי דשבתא" ו"יומא דשבתא" עליה מדרגה לדרגה. בעת יציאת מצרים האירה מלתחילה הדרגה העליונה ללא התעוררות ועל שם זה מכונה הגילוי "שבת הגדול" וכן הוא גם הפירוש ב"למכה מצרים בבכוריהם" שהכאת מצרים נעשתה על יד דרגת בכור המורה על דרגה גבוהה.

נס מלחמת הבכורים שהתרחש בשבת הגדול נחשב לנס ייחודי, בעוד שאר הניסים שארעו לעם ישראל הם ניסים שהיהודים שלטו והכניעו את אויביהם או שנשמדו ובאו על עונשם, בנס זה אירע משהו חריג. באירוע זה הגיעו האויבים עצמם (וללא השפעה מיוחדת של היהודים) להכרה כי עליהם להיכנע לה' ולעשות את רצונו, ולהכרה חזקה כל כך עד שהובילה למלחמה והריגה בתוך מחנם שלהם. ובמובן מסויים הרי זה בגדר אתאפכא שנעשה באוייב עצמו אשר שרשו משלש קליפות הטמאות, דרגה שעל פי תורה ובסדר הרגיל אינה ברת שינוי ובירור, והרי זה נס וחידוש אפילו ביחס לסדר העולם על פי תורה. ולמרות שבפשטות בנס זה לא נצלו ישראל במאומה במצבם הגשמי, השינוי שחל בבכורי מצרים היא תוצאה של גילוי אלוקי נעלה.

בטעם שקבעוהו בשבת מבואר:

• היות וביום זה חלה מיתת צדיקים - מרים הנביאה - ומיתת צדיקים מכפרת אף על עוונות שהנם משלש קליפות הטמאות, לפיכך דחו את החג מיום י' בניסן פי שביום זה ישנו הגילוי מצד היותו יום מיתת צדיקים.
• ישנה שייכות מיוחדת בין ייחודיות הנס ליום השבת. יום השבת הוא אחד מהימים שברא הקב"ה בבריאת העולם (בניגוד לימים שלאחר מכן שהם רק "חידוש הישנות") ובריאת הזמן של יום השבת היא באופן שמהות הזמן הוא "יום שביתה" שעניינה השבתה של כל המזיקים (כמסופר במדרש שבשבת ההיא לא היו החיות מזיקות ולא היה חושך כלל בעולם למרות שהיה אחרי החטא) כפי שהיה בשבת הראשונה ויהיה שוב בגלוי לעתיד לבוא. ולכן אירוע הנס הייחודי של מלחמת הבכורים שהיא יותר מכל הניסים מעין העניין של אתאפכא והשבתה מלאה ונעלית של המזיקים התרחשה דווקא ביום השבת.

מנהגי השבת

• דרשת שבת הגדול - נהגו בדורות האחרונים שהחכם דורש הלכות פסח בשבת שלפניו, והעיקר לדרוש ולהורות להם דרכי ה' וללמד להם המעשה אשר יעשון..
• הפטורה - אם חל שבת הגדול בערב פסח מפטירין "וערבה", לפי שבאותה פרשה כתוב הביאו המעשר אל בית האוצר, וערב פסח (של שנה רביעית ושביעית לשמיטה) הוא זמן ביעור מעשרות.

• אמירת עבדים היינו - בשבת הגדול אחר מנחה אומרים עבדים היינו עד לכפר על כל עונותינו, לפי שאז הייתה התחלת הגאולה והנסים וכן נוהגים (ודלא כמו שאיתא בשער הכולל).

בשבת-הגדול אחר מנחה אומרים "עבדים היינו", עד "לכפר על כל עוונותינו", לפי שאז הייתה התחלת הגאולה והנסים. וכן נוהגים. ואפילו שבת-הגדול הוא ערב-פסח, אומרים "עבדים היינו".

בשו"ע אדמו"ר כתוב בשם הרמ"א שנוהגין במדינות אלו לאמר בשבת-הגדול במנחה "עבדים היינו". אבל בסידור השמיט זה - כי לא ציין כמו בשארי סידורים "עד כאן אומרים בשבת-הגדול". גם בפרי עץ חיים ומשנת חסידים וסידור האריז"ל ליתא.

דעת אדמו"ר מוהרש"ב לא הייתה נוחה מדיוק זה, ודעתו הייתה שיש לומר "עבדים היינו" בשבת-הגדול, וכך גם נהג למעשה. כך נקבע בספר המנהגים (כנ"ל), וכך נהג גם הרבי - והיה אומר עם הציבור אחר תפילת המנחה, בישבו על מקומו. לפעמים היה אומר לבנו אדמו"ר הריי"צ לומר עימו יחד את "עבדים היינו", ובמקומות אחדים ביאר עניינים שונים.

• אמירת "ויהי נועם" - אם חל פסח בשבת, נהגו בליובאוויטש לומר "ויהי נועם" במוצאי שבת-הגדול.

לקריאה נוספת

• ר'אהרן מסטרשלה, להבין עניין שבת הגדול דרוש לשבת הגדול בספר "עבודת הלוי" חלק א'.
• הרבי לקוטי שיחות חלק יב עמוד 33 ואילך.
• אוצר מנהגי חב"ד
• לקוטי טעמים ומנהגים