עיר הנדחת

בהלכה היהודית, עיר הנידחת היא עיר שרוב תושביה נדחו מדרך הישר ופנו לעבוד עבודה זרה, בהשפעת מסיתים ומדיחים. דיני עיר הנידחת כתובים בספר דברים:

כִּי-תִשְׁמַע בְּאַחַת עָרֶיךָ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ לָשֶׁבֶת שָׁם--לֵאמֹר. יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי-בְלִיַּעַל, מִקִּרְבֶּךָ, וַיַּדִּיחוּ אֶת-יֹשְׁבֵי עִירָם, לֵאמֹר: נֵלְכָה, וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים--אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתֶּם. וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ, הֵיטֵב; וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר, נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּקִרְבֶּךָ. הַכֵּה תַכֶּה, אֶת-יֹשְׁבֵי הָעִיר הַהִוא--לְפִי-חָרֶב: הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּהּ וְאֶת-בְּהֶמְתָּהּ, לְפִי-חָרֶב. וְאֶת-כָּל-שְׁלָלָהּ, תִּקְבֹּץ אֶל-תּוֹךְ רְחֹבָהּ, וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת-הָעִיר וְאֶת-כָּל-שְׁלָלָהּ כָּלִיל, לַה' אֱלֹקֶיךָ; וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם, לֹא תִבָּנֶה עוֹד. וְלֹא-יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה, מִן-הַחֵרֶם--לְמַעַן יָשׁוּב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ, וְנָתַן-לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ, כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע, לַאֲבֹתֶיךָ. כִּי תִשְׁמַע, בְּקוֹל ה' אֱלֹקֶיךָ, לִשְׁמֹר אֶת-כָּל-מִצְו‍ֹתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--לַעֲשׂוֹת, הַיָּשָׁר, בְּעֵינֵי, ה' אֱלֹקֶיךָ.

— דברים יג, יג-יט.

הקריטריונים לעיר הנידחת

ישנם מספר קריטריונים בסיסיים על מנת להחל את דיני עיר הנידחת על עיר:

• מספר תושבי העיר צריך לעלות על מאה איש.
• העיר לא מכילה רובו של אחד משנים-עשר השבטים.
• העיר איננה עיר ספַר, או ירושלים, ולשיטת הרמב"ם גם לא עיר מקלט.
• אנשי העיר הוסתו לעבוד עבודה זרה על ידי שני מסיתים (לפחות) תושבי העיר.
• אנשי העיר לא חזרו בתשובה גם אחרי ששני תלמידי חכמים נשלחו אליהם והתרו בהם.

דין עיר הנידחת

כאשר מתברר לסנהדרין שקיימת עיר נידחת באחת מערי ישראל, עולים כל ישראל למלחמה עליהם, וכאשר העדים מעידים שרובם עבדו עבודה זרה, הורגים בחרב את העובדים ואף את הטף והנשים. לאחר מכן שורפים את כל שללה באש. חל איסור לבנות עיר זו מחדש.

בשל הקריטריונים המחמירים, ישנם דיעות בחז"ל שעיר הנידחת לא הייתה ואינה עתידה להיות לעולם.

מחלוקת רבי יאשיה ורבי יונתן

דיני עיר הנדחת אינה ליחידים שעבדו עבודה זרה, ולא לציבור, רק לגדר של "עיר". ישנה מחלוקת בגמרא במסכת סנהדרין, בגדרי עיר הנדחת. לפי שיטת רבי יאשיה מעשרה עד מאה זה עיר הנדחת, אך פחות מעשרה דינם כיחידים, וממאה ומעלה דינם כציבור. ולפי רבי יונתן ממאה עד רוב השבט זה עיר הנדחת, אך פחות מכך דינם כדין יחידים.

הרבי מבאר כי זו היא מחלוקת כללית של רבי יאשיה ורבי יונתן בכל הש"ס, כאשר רבי יאשיה מעדיף את כח הכלל, ולכן כבר מעשרה ומעלה הוא מחשיב ככלל - "עיר", וממאה הם ציבור, ואילו רבי יונתן דוגל בכוחו של היחיד, ולכן עד מאה אנשים, דינם של עובדי העבודה זרה הוא כיחידים. מחלוקת זו הינה בכל הש"ס.

דוגמאות נוספות לכך הינם במחלוקת רבי יאשיה ורבי יונתן במכה אביו ואמו, אם משמעות הכתוב היא דווקא מי שמכה את שניהם, - וזו היא דעת רבי יאשיה שסובר כי אביו ואמו הינם מציאות של "מולידיו", לעומת רבי יונתן שסובר כי כל אחד מהם הינו מציאות לעצמו בענין זה, ולכן משמעות הפסוק היא מי שמכה אחד מהם, שגם עונשיו הוא במיתה.

דין ציבור בעיר הנדחת

הרבי מקשה שכיצד ייתכן שיחיד שעבד עבודה זרה דינו בסקילה, ואילו לאחר שנצטרפו היחידים לרוב ציבור אינן דינם בסקילה החמורה אלא בסייף שהיא מיתה קלה יותר לכל הדיעות. הקושיא היא הרי כל יחיד, מלבד היותו חלק מהציבור הוא הרי גם יחיד, ואיך יפטר מחיוב המיתה החמור שהוטל עליו.

הרבי מתרץ כי כאשר ישנן ציבור שעובד עבודה זרה, אין כאן יחידים כלל אלא נוצרה כאן מציאות חדשה של ציבור, ועל כן אין היחיד נחשב כלל כמציאות חדשה לעצמו אלא כחלק מהציבור, ומכאן חיוב המיתה על נשיו וילדיו, שכן באמת הם לא חטאו בחטא העבודה זרה כיחידים, ואין חיוב המיתה שעליהן אלא מהיותם כלולים בציבור שחטא, על ידי היותם טפלים לבעליהן ואבותיהן שחטאו.

ראו גם

• כח הכלל וכח הפרט

קישורים חיצוניים

• כוחה העצום של התשובה - שיחה מעובדת של הרבי מתוך הספר שולחן שבת