פרשת פינחס

פרשת פינחס היא הפרשה השמינית בספר במדבר (מפרק כ"ה פסוק י' עד פרק ל' פסוק א').

שם הפרשה

בהלכה ישנם חילוקי דעות האם לכתוב את שם הפרשה מלא (פינחס) או חסר (פנחס); בפועל בתורה כתוב שמו של פנחס מלא, וכך נפסק להלכה; למרות שרבים כותבים את שם הפרשה חסר וכן בש"ס ובכמה מקומות

הפרשה בקצרה

הקדמה: בשבוע שעבר קראנו פרשת בלק והיא מסתיימת עם סיפור בנות מואב שפיתו את היהודים לעבוד לפסליהם. בתוך כך, אחד מנשיאי העם לקח אישה מדיינית ונאף איתה. פנחס הכהן לקח חרב בידו ובאופן ניסי הרג את שניהם במכה אחת.

• ראשון - הפרשה מתחילה בהמשך הסיפור, כאשר הקב"ה משבח את פנחס על מעשהו. התורה מגלה מי היה הנואף, אדם בשם זמרי, כאשר שם הנואפת כזבי בת נשיא מדין. הקב"ה מצווה את העם להציק ולהטריד את המדיינים. בסיום מצווה הקב"ה לספור שוב את עם ישראל.

• שני - מתחילה עם שמותיהם של כל המשפחות ומנינם. רש"י מציין כי כל שם משפחה קיבל בתחילתו את האות ה"א ובסוף את האות יו"ד, וזהו בעצם שמו של הקב"ה, ובכך הקב"ה בעצמו מעיד על שבחם של כל משפחות עם ישראל.

• שלישי - בסיום מנין העם מצווה משה לחלק את ארץ ישראל בירושה לפי גודלו של כל שבט. למרות שהגודל של כל נחלה מתחלק לפי גודל השבט, אך המיקום בארץ עצמה נפל לפי גורל. התורה מספרת כי כל היהודים שנספרו בספירה הקודמת לפני חטא המרגלים מתו במדבר, למעט יהושע בן נון וכלב בן יפונה. הנשים לא מתו באותו עוון, כיון שהן לא האמינו למרגלים. בסיום הגיעו בנות צלפחד למשה בטענה שאביהם מת במדבר בחטאו, ללא קשור לחטא המרגלים ולא הותיר בנים. לכן, לפי החוק שנקבע לעיל לא תקבל משפחתו בארץ ישראל.

• רביעי - התורה ממשיכה בסיפור בנות צלפחד, כאשר הקב"ה אומר שאכן טענתם צודקת ולכן באם מת אדם ללא בנים, הרי שהנחלה תעבור לבנותיו. לאחר מכן ממשיכה התורה בפירוט דיני ירושה. אחר כך אומר הקב"ה אומר למשה לעלות לראש ההר לראות את הארץ אליה הולכים בני ישראל ולאחר מכן - מודיע הקב"ה - משה רבינו יסתלק מן העולם מבלי להכנס לארץ, זאת בשל פרשית מי מריבה (עליה סופר בפרשת חוקת) ובהמשך הקב"ה ממנה את יהושע לרשת את מקומו של משה רבינו.

• חמישי - אנו קוראים את התיאור של המשך הבאת הקרבנות היומיים, אחד בבוקר ואחד בין הערביים. אלו פסוקים אותם אנו אומרים פעמיים ביום בתפילת השחר ובתפילת המנחה. כמו כן מתואר קרבן השבת וכן קרבן ראש חודש, וגם פסוקים אלו אנו קוראים בתפילת מוסף של שבת ושל ראש חודש. הקריאה בתפילה של פסוקים אלו הינה במקום הקרבת הקרבנות בבית המקדש שיבנה במהרה בימינו.

• שישי - מספר דינים של שמירה על חג הפסח המתחיל בארבע עשר לחודש ניסן ונמשך במשך שבעה ימים בהם אנו אוכלים מצות. לאחר מכן אנו קוראים על חג השבועות וראש השנה, עם תקיעת השופר. לאחר זאת, התורה מדברת על יום כיפור, בו אנו מענים את הנשמה במשך לילה ויום תמימים מתוך תשובה.

• שביעי - אנו קוראים על חג הסוכות ובו סדר אחר של הקרבת הקרבנות מידי יום. ביום הראשון מקריבים שלושה עשר פרים, ביום השני שניים עשר וכך יורד בכל יום אחד, כאשר בסך הכל מקריבים שבעים פרים. רש"י מציין כי זהו כנגד שבעים אומות העולם, כאשר הקרבנות מגינים על אותם האומות, אך האומות לא העריכו זאת והחריבו את בית המקדש. בהמשך לתיאור אודות חג הסוכות, העלייה ממשיכה בדינים של שמיני עצרת, שהינו היום האחרון בסיום החגים.

בתורת החסידות

נאמר במדרש על בקשת משה "יפקוד ה' גו' איש על העדה" - "אמר משה . . בדין הוא שיירשו בני את כבודי". ורואים שלא נעתר לו הקב"ה אלא ציווה לו שיהושע יירשנו. ולכאורה תמוה, הרי באם פנחס זכה לכהונה "לזרעו אחריו" מפני ש"השיב את חמתי מעל בני ישראל", הרי משה שהשיב חמתו של הקב"ה מעל בני ישראל כמה וכמה פעמים בוודאי הי' צריך לזכות בגלל זה ש"זרעו אחריו" יירשו את כבודו? הרבי מליובאוויטש מבאר שהאופן בו הגיון משה על בני ישראל הי' שעמד בתפילה להקב"ה שיסלח לישראל על חטאם. אך בפנחס לא מצינו שפנה אל הקב"ה בתפילה, אלא מסר נפשו וקינא את קנאת ה'. ויתירה מזו, בפעולותיו עורר את ישראל בתשובה, ועל ידי זה כיפר על ישראל, וכמאמר רז"ל בנוגע לפינחס "שעשה שישראל יעשו תשובה" . ונמצא, שלפעולות משה לא היתה השפעה ברת קיימא על ישראל שייטיבו דרכיהם, שהרי פעולותיו היו כלפי שמיא בלבד, בעמדו בתפילה לפעול כפרה על ישראל. משא"כ פנחס, מכיון שעורר את ישראל לתשובה, פעל אצל ישראל שינוי לטובה גם על להבא, ונתעוררו להטיב דרכיהם. וזהו שדווקא פנחס זכה ל"ברית כהונת עולם" – "לזרעו אחריו", שהי' בזה "מדה כנגד מדה" בשכר מה שפעל אצל ישראל, לא רק בזמן המעשה אלא גם בזמן "אחריו".

קישורים חיצונים

• רעיונות לפרשת פנחס -
• טקסט הפרשה עם פירוש רש"י -
• פרשת פינחס בקצרה לילדים -