לא תהיה משכלה תשי"ב: הבדלים בין גרסאות בדף

'''לא תהיה משכלה''' הוא שמו ([[דיבור המתחיל]]) של ה[[מאמר חסידות]] אותו אמר הרבי ב[[התוועדות]] [[שבת מברכים]] [[חודש אדר]] [[תשי"ב]]. [[הנחה]] מהמאמר נכתבה על ידי החסידים וחלק ממנה [[מוגה|הוגה]] על ידי הרבי ויצא לאור ב[[ליקוטי שיחות|ליקוט]] לרגל שבת משפטים תשל"ט. (לקוטי שיחות, חלק טז, משפטים (ד).)

תוכן המאמר ואופיו וצורת אמירתו פעלו רושם עז על המשתתפים במעמד אמירתו, בעת אמירת חלקו השני של המאמר התרגש הרבי מאוד ובכה בכי ממושך, ומתוך התאפקות המשיך את אמירתו. בשל כך זוכה מאמר זה לפרסום רב בין החסידים וה[[תמימים]].

הפסוק עוסק בגמול שמקבל העובד את ה' שמתברך בבני ("לא תהיה משכלה ועקרה") חיי ("והסרתי מחלה.." "את מספר ימיך אמלא") ומזוני ("וברך את לחמך ואת מימיך"). אולם את התיבות "לא תהיה" מלבד הפירוש הרגיל שהוא ברכה ויעוד ניתן אף לפרשם כציווי שעל האדם לוודאות שלא תהיה משכלה ועקרה, וזאת על ידי שיהי "ועבדתם את ה' אלקיכם".

אולם ראשית צריך להבהיר מהותה של העבודה ומשמעותה, באשר לכאורה כל ענין העבודה שייכת אך באדם שבמהותו הוא "חסר" ושייך ל"השלימו" אולם אצל ה' שהוא "שלימותא דכולא" איזה שלימות ותוספת ניתן להוסיף לו על ידי עבודת ה'? מלבד הקושי בהבנה ישנו סתירה גם במאמרי חז"ל שבאחדים מהם מבואר שאין משמעות למצוות אצל הבורא{{הערה|ראה מדרש בראשית רבה פרשה מח תנחומא פרק ח "וכי אכפת ליה להקב"ה למי ששוחט מן הצוואר לשוחט מן העורף, לא ניתנו המצוות אלא כדי לצרף בהן את הבריות" ועוד.}} אולם מאידך מבואר כי המצוות פועלת תוספת (כביכול) למעלה.

אלא שכמבואר בספרים{{הערה|עבודת הקודש חלק ב פרק ג.}} שבדרגה עליונה ("אדון יחיד שורש השרשים") לא נוגע עניין המצוות. היות ומעשיו של האדם נוגעים החל מאותם הדרגות מהם יש למציאותו משמעות אולם בדרגות שלמעלה מגדר הבריאה אין שינוי וגרעון על ידי מעשיו היות ואין שם משמעות ואחיזה למציאות שזולת ה'. (באופן פרטי, עיקר הפעולה של מעשי האדם הוא ב[[כלים]] ד[[אצילות]] היות והכלי בניגוד ל[[אור]] שעניינו גילוי המקור ואינו מתאים עצמו לגדרי הזולת ואינו מכיר בו, הכלי כן מתייחס לזולת וכל גדרו הוא התאמת האור אליו ולכן מעשי האדם מוסיפים או גורעים בו. אלא שהיות וגם האור (ואפילו האור שאינו [[התלבשות|מתלבש]] בכלים) מטרתו ויעודו להאיר בסופו של דבר בכלים נעשה גם בו גרעון על ידי מעשי האדם ורק בדרגת פנימיות הכתר - [[עתיק]] שהוא נעתק ונבדל לגמרי מהשתלשלות אין למעשי התחתונים השפעה).

אלא שלביאור זה יקשה, משמעות הפסוק הוא שעבודת האדם נוגעת ומשמעותית בדרגה הכי גבוה - ב[[עצמות ומהות]]. שבעוד שתחילת הפסוק מבואר כשלישי המדבר אודות דרגות אחרות - שה"ועבדתם" הוא לדרגות "ה' אלקיכם" והשכר שיינתן אף הוא יימשך מדרגה זו ("וברך.."), המשך הפסוק "והסרותי..." מתאר את פעולתו של המספר עצמו? ומשמעות השינוי הוא; דרגת "שלישי" הוא [[עצמות ומהות]] היות וכל סדר ההשתלשלות מתחלק בכללות לשניים ([[אורות וכלים]], [[ממלא]] ו[[סובב]], [[אור אין סוף|אור]] לעצמו ו[[אור אין סוף|אור]] לזולתו.) ואילו עצמות נקרא שלישי. ובפסוק זה מבואר כי למרות שעבודת האדם משפיעה רק בדרגות "ה' אלקיכם", העבודה נוגעת וחשובה גם אצל עצמות ומהות עד שממנו מתברך העובד בכך ש"והסרתי מחלה..". וסיבת הדבר הוא שלמרות שפרטי העבודה ואופנה אינם "נוגעים" בעצמותו תוצאת העבודה צירוף ו[[עבודת הבירורים|בירור]] הבריות [[אתהפכא|והפיכת החושך לאור]] נוגעים לעצמותו וחשובים אצלו.

בכדי שעבודת ה' באהבה ויראה תהיה כדרוש יש לוודאות שלא יהיו [[משכלה]] ו[[עקרה]], עקרה היא האשה שאין לה וולדות והוא כתוצאה מכך שאין לה רחם או שיש לה ולמרות זאת לא מתפתח וולד. בעבודת האדם, הרחם הוא ה[[התפעלות שכלית]] - אותה ההתפעלות הנוצרת ב[[מוח]] כתוצאה מה[[התבוננות]] שמהתפעלות זו מתפתחים לאחר מכן המידות ברגש ה[[לב]] בגלוי. וישנם בני אדם אשר למרות ההתבוננות הדרושה בשכלם לא מתעוררים במידות גם לא בהתפעלות שכלית וזאת להיותם מלאים ברצונות אישיים כולל רצונות של הנפש האלוקית המונעים מהדם להיות כלי שיכול לקבל את ההתבוננות ולהוליד מידות. ויש אדם שאין מניעה מצדו להתפעלות המוח אלא שאינו מוליד כי חסר לו ב[[כח הא"ס]] הדרוש ל[[הולדה]] שעניינה בעבודה היא הסיוע שמקבל האדם מתורה ומצוות וה[[הזזה העצמית]] שדרוש לאדם לפחות פעם בשנה.   

ולאחר הולדת המידות שוב יש לוודאות שלא יהי "משכלה" -יולד וקובר.

לאחר שעבודתו הכללית היא בשלמות על האדם לוודאות שלא תהיה לו שביעות רצון מעבודתו, שלולי כך עלול להיות "משכלה" וזו המשמעות "משכלה בארצך" ארץ מלשון רצון שיש שביעות רצון המעידה שהעבודתו עדין קשורה לרצונותיו ולכן היא משביעה אותן.

והעצה לזה, הוא בזכרו שימיו קצובים ולכל רגע יש לו שליחות ותפקיד וממילא אין לו את האפשרות וההיתר לחשוב אודות מעלותיו והישגיו, ולכן אינו מקבל שביעות רצון. וזה הוא הביאור בדבריו של [[רבי יוחנן בן זכאי]] שעד רגע לפני מותו בו אמר ש"איני יודע באיזה דרך מוליכים אותי" לא עסק בתפקידו ולא הרהר כלל אודות מעמדו ודרגתו.  

אדם שממלא תפקידו ועושה כל שביכולתו אלא שיתכן שהחסיר ימים ורגעים, וגם עדיין נאבק הוא ב"מחלה" שהיא מחלת "הרגש עצמו" המביאה לידי שביעות רצון שישנה אפילו בצדיקים גדולים. על זה באו הברכות: "את מספר ימיך אמלא" "והסירותי מחלה מקרבך" ש"שלישי המדבר" - עצמות ומהות ממלא את הימים החסרים שהופכים להיות מאירים (מספר - ספיר) ולא עוד אלא שבכח העצמות אף לבטל להסיר את המחלה הוא הרגש עצמו.