מלאכת מלבן: הבדלים בין גרסאות בדף
אין תקציר עריכה |
מ (החלפת טקסט – "קטגוריה:הלכות שבת" ב־"{{לט מלאכות}} קטגוריה:מלאכות שבת") |
||
| שורה 19: | שורה 19: | ||
לעומת זאת התוספות בכתובות דף ו' חלוקים: [[רבינו תם]] סובר שאין ליבון אלא במים, והחיוב בשמן ושאר משקים הוא משום דש, דהיינו שמוציא משקה ממקום שהיה נעלם בו, ונמצא שאם יש תועלת במשקים הנסחטים חייב הוא משום דישה. ואילו ר"י סובר שגם בשאר משקים שייך משום ליבון וכשיטת הרמב"ם. | לעומת זאת התוספות בכתובות דף ו' חלוקים: [[רבינו תם]] סובר שאין ליבון אלא במים, והחיוב בשמן ושאר משקים הוא משום דש, דהיינו שמוציא משקה ממקום שהיה נעלם בו, ונמצא שאם יש תועלת במשקים הנסחטים חייב הוא משום דישה. ואילו ר"י סובר שגם בשאר משקים שייך משום ליבון וכשיטת הרמב"ם. | ||
{{הערות שוליים}} | {{הערות שוליים}} | ||
[[קטגוריה: | {{לט מלאכות}} | ||
[[קטגוריה:מלאכות שבת]] | |||
גרסה מ־07:25, 18 בספטמבר 2016
מלאכת מלבן היא אחת מל"ט מלאכות שבת המנויות במשנה במסכת שבת.
במשנה
הַגּוֹזֵז אֶת הַצֶּמֶר. הַמְלַבְּנוֹ. וְהַמְנַפְּצוֹ. וְהַצּוֹבְעוֹ. וְהַטּוֹוֶה
— שבת פרק ז'
גדר מלאכה זו - היא כיבוס בגדר על ידי שריאתו במים, באופן שהכיבוס מתקן את מראיתו של הבגד שיוכשר ללבישה. גם השורה את הבגד בטיפה של מים חייב משום מלבן, משום שחלק זה של הבגד נתקן והוכן ללבישה.
חידושי הצמח צדק
נחלקו הפוסקים אם קיים איסור ליבון גם בבגד שהוא כבר נקי ולבן. יש הסוברים שגם בכזה בגד יש איסור ליבון (אולי משום שמנקה את הבגד מחומרים אחרים כמו זיעה), ויש אומרים שבבגד כזה לא שייך ליבון. הנפקא מינה ההלכתית מזה היא אם מותר לנגב את ידיו במגבת כשיש על ידיו ריבוי מים. יש פוסקים (כגון בשולחן ערוך) שכתבו שיש ליזהר לשפשף את ידיו היטב לפני שנגבם כדי שלא יעבור על איסור כיבוס.
אבל אדמו"ר הצמח צדק[1]. מביא את דבריו של ספר התרומה[2] שכותב כי יש במגבת קולא נוספת, מכיון ששפשוף הידים במגבת היא בדרך לכלוך, ואין לפעולה כזאת צורה של מלבן. לפי דבריו של ספר התרומה מסיק הצמח צדק כי יש שני טעמים נפרדים להקל במגבת, והיא היותה נקיה וגם בדרך לכלוך. ולכן כתב השולחן ערוך רק בלשון "טוב ליזהר" לשפשף את הידים ולא בתור איסור גמור.
(לפי זה נמצא שבמגבת מלוכלכת יש ליזהר כן לשפשף את הידים היטב לפני הניגוב).
סחיטה
| ערך מורחב – סוחט |
נחלקו הראשונים בגדר המלאכה. הרמב"ם כותב שהסחיטה היא מצורכי הכיבוס "כמו שההגסה היא מצרכי הבישול", וממילא הסוחט עובר על איסור מלאכת מלבן). הצמח צדק מבאר ענין זה בהרחבה לבאר מדוע היה צריך הרמב"ם לדמות סחיטה להגסה, שמשל זה היה נצרך להרמב"ם לבאר כיצד יתכן שיש סחיטה בשמן ושאר משקים שאינם מלבנים, ומבאר שהליבון של הבגדים אינו נעשה רק על ידי עצם שרייתם במים, שענין זה נעשה רק במים שיש בהם כח ליבון, אלא נעשה גם על ידי הסחיטה שעל ידי זה הלכלוך שאצור בבגד יוצא לחוץ, לכן גם בשמן שייך ליבון.
לעומת זאת התוספות בכתובות דף ו' חלוקים: רבינו תם סובר שאין ליבון אלא במים, והחיוב בשמן ושאר משקים הוא משום דש, דהיינו שמוציא משקה ממקום שהיה נעלם בו, ונמצא שאם יש תועלת במשקים הנסחטים חייב הוא משום דישה. ואילו ר"י סובר שגם בשאר משקים שייך משום ליבון וכשיטת הרמב"ם.