ליובאוויטש

ציור מפת העיירה ליובאוויטש

מוזיאון ליובאוויטש

ליובאוויטש (בכתיב עברי מודרני: לובביץ') היא עיירה קטנה ברוסיה במחוז סמולנסק סמוך לגבול בלארוס. נוסדה לפני כחמש מאות שנים ותמיד התקיימה בה קהילה חשובה של יהודים. ייחודיות עיירה זו היא, שבמשך מאה ושתיים שנים היתה העיירה מרכזה של תנועת חב"ד העולמית, מה שנתן לה את שמה תנועת ליובאוויטש ואת מנהיג התנועה ל- הרבי מליובאוויטש.

בעיירה ליובאוויטש שכן מרכז תנועת חב"ד מתקופת אדמו"ר האמצעי שקבע בה את מושבו. בהמשך התגוררו בעיירה: אדמו"ר הצמח צדק; אדמו"ר המהר"ש; ואדמו"ר הרש"ב.

כרגיל באותן התקופות ובאותן המקומות, מזמן לזמן היו פורצות שריפות בעיירה. שריפות אלו גרמו לנזקים רבים ולאבדן בתי העץ שהיו נשרפים כליל. לאחר השריפות שהיו בעיירה קנו עוד חלקות באותה חצר בליובאוויטש ובנו עליהן בתים מרווחים יותר, עד שהפכה כל החצר להיות "החצר בליובאוויטש" - המתוארת בספרות החב"דית.

הקמת העיר

בספר הזכרונות של האדמו"ר הריי"צ מסופר באריכות סיפור הקמתה של העיירה, על ידי יהודי בשם רבי מאיר, יהודי קדוש מן הנסתרים.

העיר כונתה בשם ליובאויטש, (ליובא = אהבה, ויטש = סיומת, ברוסית) על שם אהבת יושביה לכל הנבראים, אפילו לבעלי החיים.

מרכז חסידות חב"ד

מפת חצר רבותינו נשיאינו

בחירת העיירה ליובאווטש, עיירה קטנה ונידחת, כמרכז חסיודת חב"ד, נתבארה על ידי אדמו"ר הריי"צ:

לא בכדי נועדה ליובאוויטש לתפוס מקום כה נכבד, תחילה בחיי הצדיקים הנסתרים ומאוחר יותר בחיי אדמו"רי וחסידי חב"ד. ליובאוויטש, בגלל מעמדה הגאוגרפי המיוחד, היתה מקום מתאים לאנשים בעלי שאר-רוח, להתנזרות מהעולם. החיצון והתמסרות מוחלטת לתורה ולעבודת ה', או כדי להתחיל בחיים חדשים המבוססים על העקרונות המוסריים הטהורים של התורה.

ליובאוויטש היתה מוקפת מאז ומתמיד יערות גדולים ששיוו לה מראה של מקום מבודד והעניקו לתושביה תחושת התבודדות. כך נעשתה ליובאוויטש נקודת משיכה לאנשים שרצו להתבודד לנפשם, להתייחד עם בוראם ולהתקרב אל ה' ובריאתו.

במשך מאה ושתיים שנה שימשה ליובאוויטש כמקום מושב לארבעה דורות של נשיאי חב"ד, וכמרכז לחסידות החב"דית על מאות אלפי חסידיה במרחבי רוסיה ובמדינות העולם. ליובאוויטש היתה עיירה קטנה, התגוררו בה כשלוש מאות משפחות יהודיות וכמאה משפחות נוכריות.

תקופת אדמו"ר הזקן

מרכז תנועת חסידות חב"ד עבר לעיירה ליובאוויטש בתחלת הדור השני, בשלהי שנת תקע"ג (1813). בדור הראשון היה מרכז התנועה בעיירות לאזניא (תקמ"ג - תקס"א; 1783 - 1801) וליאדי (תקס"א - תקע"ב; 1801 - 1812) הסמוכות לליובאוויטש.

אמנם כבר אדמו"ר הזקן - שהה בצעירותו בליובאוויטש, שם למד תורה מפי הרה"ק רבי יששכר בער מליובאוויטש.

מקום מגורו של רבי שניאור זלמן היה אז בעיירה לאזניא, הסמוכה לליובאוויטש. רבה של ליובאוויטש היה החסיד רבי יששכר בער, מתלמידי המגיד ממעזריטש, ואליו נסע רבי שניאור זלמן ללמוד תורה. אחרי שיסד רבינו הזקן את תנועת חב"ד, הפך רבי יששכר בער מליובאוויטש להיות חסיד שלו. בנו רבי יוסף מליובאוויטש היה מגדולי התלמידים של רבינו הזקן.

אחריו התמנה רבי בנימין להיות רבה של העיירה ליובאוויטש. הוא פנה בשאלות הלכתיות אל רבינו הזקן.

אחד מתושבי ליובאוויטש בתקופת רבינו הזקן היה תלמידו החסיד ר' צבי הירש זרחי.

תקופת אדמו"ר האמצעי

אדמו"ר האמצעי, התיישב בליובאוויטש מיד בתחלת ימי נשיאותו, בח"י באלול תקע"ג (1813).

היה זה מיד אחרי מלחמת נפוליון, כאשר אביו אדמו"ר הזקן, מייסד חסידות חב"ד - רבי שניאור זלמן, עזב את ליאדי, עד אשר בכ"ד טבת תקע"ג נסתלקה נשמתו בכפר פיענא.

במשך הקיץ חזר בנו ממלא מקומו רבי דובער לרוסיה הלבנה וקבע את מקום מושבו בעיירה ליובאוויטש.

בדיווח של החוקר קורביצקי שכתב אל בית המשפט בשנת תקפ"ו (1825) מספר, שבתחלה קנה בית עץ מאת בעל האחוזה מר קרויער, ואחר כך בחצר בית כנסת גדול של עץ. הבניה התחילה בשנת תקע"ד (1814) ונמשכה שנה או שנתיים.

אורך בית הכנסת הוא 10 סאזשין (לערך 21 מטר) ורחבו 6 סאזשין (לערך 13 מטר). בכניסה לבית הכנסת יש פרוזדור שפתוח לשני הצדדים. באמצע בית הכנסת עומדת בימה עם שלחן הקריאה.

עוד הולך ומונה את מספר ספרי התורה (שנכתבו על ידי הסופר מיאנאוויטש), המנורות (שהוזמנו מפטרבורג), הפמוטים, הוילונות והמפות.

אוסף הספרים, שבו 611 ספרים, עומד בביתו בארבע ארונות. הספרים עשויים להשאלה לאנשי העיירה.

באותה שעה גרו בליובאוויטש מאה ועשר משפחות. את הבתים בנה באותו שטח שלמד בו אביו אדמו"ר הזקן אצל הרב יששכר בער.

לעומת דיווח החוקר הנזכר, כותב אדמו"ר הריי"צ ברשימותיו אשר גודל בית הכנסת שבנה אדמו"ר האמצעי היה 60x40 ארשין (לערך 42 על 28 מטר).

מיד כשהתיישב אדמו"ר האמצעי בליובאוויטש התחילו לנהור לליובאוויטש אנ"ש מכל המדינה.

כשהתרבה מאד מספר האורחים המגיעים לליובאוויטש הוכרח רבינו לתקן תקנות מיוחדות המגבילות את רשיון הנסיעות האלו.

מלבד זאת היה אדמו"ר האמצעי נוסע בעצמו מליובאוויטש אל העיירות שבהם גרים אנ"ש, לחזור לפניהם דא"ח ולקבלם ליחידות.

תקופת אדמו"ר הצמח צדק

אדמו"ר הצמח צדק, יחד עם דודו וחותנו אדמו"ר האמצעי, התיישב בליובאוויטש בשלהי שנת תקע"ג - תחלת שנת תקע"ד (1813). אחרי הסתלקות דודו וחותנו אדמו"ר האמצעי, בשנת תקפ"ח (1827) קיבל את נשיאות חב"ד.

קרוב לארבעים שנה נהג את נשיאותו בליובאוויטש, שהיה אבן הפינה, שהכל פונים אליו בכל עת.

מלבד זאת רגיל היה האדמו"ר לנסוע כל שנה לבקר את אנ"ש בעיירות, כל שנה באיזור אחר, לומר לפניהם דא"ח ולקבלם ליחידות.

כך היה לפחות בעשרת השנים הראשונות לנשיאותו. מתוך "רשימת מאמרי דא"ח של אדמו"ר הצמח צדק" (קה"ת תשנ"ד) למדנו, כי עד שנת תקצ"ז (1837) ביקר ביותר משלושים עיירות.

באגרות קודש אדמו"ר הריי"צ מסופר שבמשך התקופה הזאת יסד רבינו ישיבה בליובאוויטש, ובעוד כמה עיירות.

במשך השנים היו כמה שריפות בליובאוויטש, אמנם העיקרית והכי מפורסמת שבהם היא השריפה שהיתה בין השנים תרט"ז-תרי"ח (1856-1858), שבה נשרף בית רבינו, עם כל החצר, וחלק גדול של הספרים וכתבי-יד-קודש שלו. אחר כך בנו את כל החצר והבתים מחדש, באופן מרווח יותר.

לפני השריפה היתה לו דירה קטנה בפינת החצר (מערבית צפונית), ולידה (לצד מזרח) בית הכנסת. אחרי השריפה הרחיב את ביתו - גם על שטח שהיה בתחלה בית הכנסת. גם קנה עוד שטח קרקע בתוך החצר (לצד מזרח) ובנה עליו בית הכנסת גדול מאד.

בתוך ביתו (במקום שהיה בית הכנסת בתחלה) הקדיש שני חדרים גדולים לתפלה, שבו התפלל המנין במשך השנה. ואילו בית הכנסת הגדול הוקדש לתפלה וחזרת דא"ח בשעה שהיו מגיעים אורחים רבים לשהות ולשמוע חסידות מאת רבינו בליובאוויטש.

ביתו החדש היה גדול ורחב, גדלו 30X30 ארשין (לערך 21X21 מטר). ואחרי הפסק קטן נבנה בית הכנסת, בשטח החדש שנקנה בחצר.

ביתו של רבינו היה מלא ארונות ספרים. קירותיו של חדר היחידות ושל חדר הסמוך לו מכוסים היו בארונות מלאים וגדושים בספרים וכתבי יד.

חלק מהספרים וכתבי היד נשרפו בשריפה הגדולה הנזכרת.

מיד כשהתיישבו בליובאוויטש בנו שם גם מקוה.

אחר כך בנו את המקוה על שפת הנהר, לא רחוק מהחצר של רבותינו.

רב העיירה ליובאוויטש בתקופת אדמו"ר הצמח צדק: משנת תקצ"ב (1832) ואילך היה הרב יששכר בער הלוי הורביץ, ואחריו - הרב אברהם ב"ר אביגדור הכהן.

אדמו"ר הצמח צדק היה הראשון מבין אדמו"רי חב"ד שהיה בליובאוויטש עד יומו האחרון - בי"ג ניסן תרכ"ו (1866), ושם מנוחתו כבוד.

בצוואתו כתב שלא לבנות בנין על קברו לא מלבנים ולא מעצים. אמנם למעשה חששו שהערלים יחפרו בקבר לחפש שם זהב, שאולי הוטמן בו, ולכן הוכרחו לבנות אהל של קירות גבוהים מסביב לקברו, בלי גג. ואחר כך הוסיפו ובנו עוד חדר לצד הדרומי של האהל, להיות בית המדרש סמוך לקברו.

תקופת אדמו"ר מהר"ש

אדמו"ר המהר"ש גר כל ימיו וגם נסתלק בליובאוויטש.

בקיץ תרכ"ח (1868) כאשר נשרפה שוב כל החצר והבתים שבה והוצרכו לבנות את הבתים מחדש, נוצרה בעיה:

אדמו"ר הצמח צדק כתב בצוואתו שבניו לא יגורו בביתו רק יהיה מקום תלמוד תורה לתינוקות של בית רבן או בית מדרש. עתה שנשרף הבית הסתפק אדמו"ר מוהר"ש אם הוא יכול לבנות את ביתו על מקום בית אביו, שאולי לא היתה הצוואה אלא שלא יגורו בביתו כל זמן שהוא קיים.

הוא כתב בזה שאלה ותשובה (אגרות קודש אדמו"ר המהר"ש אגרת מא), אבל למעשה בנה במקום הזה בשנת תרל"ב (1872) את האולם הגדול (ליובאוויטש), כגודל הבית אשר היה שם - 30X30 ארשין (21X21 מטר). תקרתו של האולם הגדול היתה גבוהה משאר הבנינים, עם חלונות גדולים וגבוהים לשלשת צדדיו.

בפינה המזרחית דרומית של האולם היה חדר שני, ולידו פתח הכניסה, כיור וקיר לתליית המעילים.

אדמו"ר מוהר"ש רצה אם כן לבנות את בית דירתו במקום שבנה אביו אדמו"ר הצמח צדק את בית הכנסת, היינו לצד מזרח. אך גם בזה היתה לו שאלה, אם מותר לבנות בית דירה על מקום שהיה בנוי בתחלה בית המדרש.

גם בזה כתב שאלה ותשובה, ושם מספר אשר למעשה לא התפללו בבית הכנסת הזה (שבנו לערך בשנת תרי"ט) רק בראש השנה ויום הכיפורים, וגם אחרי ההסתלקות התפללו בו בר"ה ויוהכ"פ של שנת תרכ"ז (1866), משאין כן ביוהכ"פ של שנת תרכ"ח (1867) היה הקור גדול ולא התפללו בו, רק היה משמש לבית המדרש בימי הקיץ. ובמשך הקיץ של שנת תרכ"ח (1868) נשרף.

למעשה קנה אז אדמו"ר מוהר"ש שטח נוסף, בהמשך החצר לצד מזרח, ושם בנה את ביתו; ואילו על מקום בית הכנסת בנה את האולם הקטן (ליובאוויטש), שהיה מחובר לדירתו. בכותל המזרחי של האולם הקטן היה פתח ממנו אל חדר היחידות. באולם הקטן הזה היה גם חדר שני (חב"דניצע, למאריכים בתפלה ביחידות), ועל גביו - עזרת נשים.

בין שני הבתים היה שער היוצא לרחוב שילעווע הסמוך - לצפון החצר.

בשעה שבנה את האולם הקטן למקום תפלה, התנה רבינו שיוכל לעשות בו כרצונו בכל עת שירצה. ולכן בעת חתונת בנו רבי זלמן אהרן שהתקיימה בתחלת שנת תרל"ד (1873), ערכו את סעודת הנישואין באולם הקטן הזה.

ברשימת אדמו"ר הריי"צ מסופר, אשר במשך שנות נשיאותו בנה אדמו"ר מוהר"ש גם את שאר הדירות אשר בחצר, דירה עבור בנו הרז"א (בפינה מזרחית צפונית של ביתו), עבור בתו הרבנית דבורה לאה גינזבורג (בת אדמו"ר המהר"ש) (בפינה מערבית דרומית; שהיתה אחר כך דירתו של אדמו"ר הריי"צ), ודירה עבור אדמו"ר הרש"ב (באמצע הצד הדרומי של החצר).

למזרחה של הדירה הזאת היה עוד שער כניסה לחצר, ולידה באר מים וגינה.

רב העיירה ליובאוויטש בתקופת אדמו"ר מוהר"ש היה הרב אברהם ב"ר יוסף זעליגסון.

אדמו"ר מוהר"ש נסתלק בליובאוויטש ב[[י"ג תשרי תרמ"ג]] (1882), ושם מנוחתו כבוד, באהל שבנו עבור אביו אדמו"ר ה"צמח צדק".

תקופת אדמו"ר הרש"ב

בקיץ תרנ"ז (1897) ייסד אדמו"ר הרש"ב את ישיבת תומכי תמימים. בתחלה למדו התלמידים בכמה מקומות שבחצר, אמנם בשנת תרס"א (1901) התרבה מספר התלמידים, ואז התחילו הלימודים באולם הגדול.

בשנת תרס"ב (1902) בנו מטבח וחדר אוכל בחצר לתלמידי הישיבה.

במשך השנים הסמוכות נבנו שני בתי לבנים בחלק המזרחי של החצר, שבהם גם היה אולם הלימודים לתלמידי השיעורים, חדר האוכל המיוחד לחג הפסח ופינת תה לתלמידי הישיבה.

גם מקוה התחיל אז אדמו"ר הרש"ב לבנות בחלק המזרחי של החצר; אלא שהיו בזה מניעות עצומות, והוחלט לשפץ את המקוה במקומה הקודם.

ישיבת "תומכי תמימים" בליובאוויטש התקיימה במשך יותר מעשרים שנה, משלהי שנת תרנ"ז (1897) עד שנת תרע"ח (1918).

רב העיירה ליובאוויטש בתקופת אדמו"ר הרש"ב היה הרב דוד יעקובסון.

בימי מלחמת העולם הראשונה, בתחילת שנת תרע"ו (1915), כשהתקרב הצבא הגרמני לאיזור ליובאוויטש, החליט הרבי הרש"ב לעזוב את ליובאוויטש. ואכן, ב[[ט"ז חשוון תרע"ו]], עלו משפחת בית הרב על המרכבה ועזבו את ליובאוויטש. בהיותם בדרך, התבטא הרבי הרש"ב באזני בנו, אדמו"ר הריי"צ, כי אדמו"ר האמצעי התיישב בליובאוויטש בחודש מרחשוון, וכעת - מאה ושתיים שנה לאחר מכן, בחודש מרחשוון תרע"ו, הם עוזבים את ליובאוויטש, וביאר באזניו ביאור נפלא על משקל המספר ק"ב - מספר השנים בה שכנה מרכז חסידות חב"ד בעיירה ליובאוויטש.

משפחת בית הרב היו כמה שבועות בדרך. את יום הולדתו בכ' בחשוון חגג הרבי הרש"ב בעיר אוראל, ואחר כך התיישבו ברוסטוב.

אחרי נסיעת הרבי ובני ביתו מליובאוויטש, נשארה הישיבה תומכי תמימים ללמוד בישיבה עוד שנתיים וחצי. אחרוני התלמידים עזבו את העיירה ליובאוויטש, בדרכם לישיבה בקרמנטשוג, בשלהי קיץ תרע"ח (1918).

לפני נסיעת הקבוצה האחרונה של תלמידי הישיבה מליובאוויטש, סידרו את כל החפצים שנשארו, לחלקם ולהצניעם כמה שאפשר. חפרו בעומק, במרתף של בית הרבי, והצניעו שם את החפצים. לאחר נסיעתם של האחרונים הרסו הגויים המקומיים את ה'אוהל', והוא נבנה מחדש רק בשנת תשכ"ו.

בעקבות עזיבת הרבי הרש"ב וישיבת תומכי תמימים את העיירה, חוו התושבים נפילה כלכלית קשה, שכן מרבית מן התושבים התפרנסו מאכסניות ועבודות דומות התלויות במבקרים הרבים שפקדו את העיירה. השלטון הקומוניסטי ששלט באותה עת הוסיף על הקשיים הכלכליים, ומרבית מיהודי העיירה עזבו לערים הגדולות.

אדמו"ר הריי"צ וליובאוויטש

ערך מורחב – אוהל אדמו"ר הצמח צדק ואדמו"ר המהר"ש

אדמו"ר הריי"צ נולד בי"ב תמוז תר"מ (1880) בליובאוויטש.

בקיץ תרנ"ג (1893) התקיימה הבר מצווה שלו באולם הגדול הנ"ל, ובשלהי שנת תרנ"ז (1897) התקיימה חתונתו באולם הגדול הנ"ל.

אחר כך נפתחה הישיבה תומכי תמימים והוא מונה להיות מנהל הישיבה.

אחרי חתונתו, בנו בבית אביו אדמו"ר הרש"ב עוד חדר אחד עבור דירתו ואחר כך עבר לגור בבית הסמוך, בפינה מערבית דרומית של החצר (הבית שנבנה בתחלה עבור מרת דבורה לאה גינזבורג - בת אדמו"ר מוהר"ש).

בחלק הקדמי של הבית (הפונה אל החצר) היו שני משרדי הישיבה. ובחלק האחורי (הפונה אל הרחוב שייער, המכונה "די קאלטע גאס") היתה דירתו.

אחרי נסיעת אחרוני תלמידי הישיבה מליובאוויטש, בשלהי תרע"ח (1918), התנחלה העירייה בחצר. את האולם הגדול הפכו לתיאתרון העירוני. בית אדמו"ר הרש"ב - בית המשפט. חדרי אדמו"ר מוהר"ש - ועד ההנהגה העירונית. חדרי אדמו"ר הריי"צ - בית הפקידות העירוני. בית החומה - בית הספר העירוני.

בתחלת ניסן תרפ"א (1921), ככלות שנה ראשונה להסתלקות אדמו"ר מוהרש"ב, נשרפו כל הבתים שבחצר רבותינו בחצי שעה, וכל מה שהיה במרתפים נשדד ונשבר על ידי הנכרים.

באותה שעה עדיין היו גרים כמה מאנ"ש בליובאוויטש, אשר העבירו את בית הכנסת לבית החומה. גם בנין המקוה נחרב, ובתחלת שנת תרפ"ב (1921) שלח להם אדמו"ר הריי"צ סכום מעות לתיקון המקוה.

בערב ר"ח אלול של אותה שנה (1922) נסע אדמו"ר הריי"צ לליובאוויטש להשתטח באהלי הקודש. בהיותו שם חזר מאמר חסידות בבית הכנסת אשר בבית החומה.

היתה זאת הפעם היחידה שביקר בליובאוויטש אחרי קבלת נשיאות חב"ד.

בקיץ תש"א (1941) כבשו הגרמנים את העיירה. ברביעי בנובמבר - ג' חשוון תש"ב רצחו את כל 483 היהודים אשר בה.

בתקופה שנחרבה החצר נחרב גם האהל. גם בית המדרש המחובר לאהל נחרב והנכרים גנבו את כתלי הגדר. בשנת תרפ"ד (1924) השתדל אדמו"ר הריי"צ לתקן את האהל, אמנם המצב הכללי הלך והחמיר במשך השנים.

האפשרות הראשונה שהיתה לאחדים מאנ"ש לבוא לליובאוויטש, היתה בשנת תשכ"ו. לצורך זה נסע הרב דוד גורביץ, מסמרקנד הרחוקה אל ליובאוויטש, והקים שם את מצבות אדמו"ר הצמח צדק ואדמו"ר מוהר"ש ההרוסות.

את האהל בנו מחדש בשנת תשמ"ט, הרב דוד נחשון ור' אבי טאוב. מאז ואילך מרבים אנ"ש לנסוע לליובאוויטש, לבקר בחצר רבותינו ולהשתטח על ציוני רבותינו.

ליובאוויטש בשואה

מציבות אדמו"ר הצמח צדק ואדמו"ר המהר"ש לאחר השואה. ה'אוהל' שהיה סביב נהרס בידי הגויים המקומיים

אנדרטה לזכר 483 הנרצחים בעיירה

לאחר עזיבת הרבי הרש"ב וישיבת תומכי תמימים את העיירה, חוו התושבים נפילה כלכלית קשה ומרבית היהודים עזבו לערים הגדולות, עד שבזמן המלחמה נותרו רק כמאה עשרים משפחות יהודיות בקירוב.

שנתיים אחרי פרוץ המלחמה, בחודש סיוון תש"א נפתח "מבצע ברברוסה" של הכוחות הנאציים לכיבוש ברית המועצות ובזמן קצר הצליחה לכבוש שטחים ניכרים. בכ"ו בתמוז כבשו הגרמנים את ליובאוויטש ואסרו קבוצה של יהודים בתואנה שהם מובלים לעבודה, אך כולם נורו למוות.

חודש אחרי הכיבוש הודיעו הנאצים כי כל היהודים חייבים לשאת טלאי צהוב, וכעבור זמן הוחלף הטלאי בסרט צהוב ונוספו גזירות חדשות כמו איסור על ביקור במקומות ציבוריים ומגע עם האוכלוסייה המקומית. באותה תקופה נרצחו יהודים רבים ברחובות העיירה אחרי שעברו התעללויות קשות.

בשבת שובה, ו' בתשרי תש"ב, נצטוו כל הנותרים להתייצב בכיכר המרכזית של העיירה ומותר היה לקחת את החפצים האישיים בלבד. עם הגיעם לכיכר נלקחו מהם בכוח חפציהם האישיים, 17 מהיהודים נאסרו והוצאו להורג, והיתר הועברו לגטו תחת משמר של שוטרים מקומיים ואנשי פלוגת אס.אס שהגיעה מרודניה.

"גטו ליובאוויטש" כלל רחוב אחד בלבד, וב-‏19 בתים שבו נדחסו כ-‏500 יהודים בני המקום ופליטים ממקומות אחרים. בגטו לא היתה אספקה סדירה של מזון וחומרי הסקה. והתושבים נלקחו לעבודות כפייה שכללו תיקון ואחזקת דרכים, גשרים וכיוצא באלו.

בי"ד בחשון תש"ב חוסל הגטו. אנשי האס.אס. בסיוע שוטרים מקומיים, צרו על הגטו. היהודים גורשו מבתיהם לכנסיה וממנה נלקחו בקבוצות ונרצחו בירי בתעלה לא רחוק מהעיירה. סך כל הנרצחים 483 יהודים רובם תושבי ליובאוויטש.

כשהרוסים החלו להדוף את הנאצים נערכו קרבות עזים בתוככי העיירה ורובה נחרבה, ומצבות אדמו"ר הצמח צדק ואדמו"ר המהר"ש ניזוקו ונפלו. עקב הדיכוי הקומוניסטי לא היה שייך לשפץ את המקום, ורק בשנת תשכ"ו הגיע למקום הרב אבא דוד גורביץ , תיקן את המצבות והקים סביבן גדר.

ליובאוויטש כיום

השם ליובאוויטש בתקופתינו מפורסם לא בגלל העיירה "ליובאוויטש" כי אם בגלל התנועה "ליובאוויטש".

מאז עלה הרבי, על כס נשיאות חב"ד, התחיל לשלוח שלוחים למרחבי תבל, לפתוח מרכזי יהדות וחסידות חב"ד בכל עיר ובכל פינה.

"ליובאוויטש" מפורסמת היום בכל העולם, ויש לה היום לערך אלפיים מרכזים, במאות מדינות הפזורות בכל העולם.

מאז נפתחו שערי ברית המועצות, ואחר כך "חבר העמים", שלח הרבי שלוחים רבים לפתוח מרכזי חב"ד גם בעיירות ומדינות רבות ב"חבר העמים".

גם בליובאוויטש נקנתה חצר עם בית, בשנת תשמ"ט, שהפך להיות "בית חב"ד". בבית הזה נאספים כל הנוסעים להשתטח על אהלי הקודש בליובאוויטש, שם כותבים את הפדיון ומשם הולכים אל הציון הקדוש.

מוזיאון ליובאוויטש

חצר רבותינו נשיאינו

עם פתיחת מסך הברזל, התחיל הרב נתן גוראריה לדון עם ממשלת רוסיה בקשר לבניית מוזיאון מיוחד על גבי חצר רבותינו בעיירה ליובאוויטש; במשך שנות הפעילות הירבה לקבל עידוד וזירוז מאת הרבי, להביא את התוכנית האמורה לביצוע.

ביום השלישי - ג' ניסן תשס"א הושלמה בניית המוזיאון, ונפתח המוזיאון לציבור.

ראו גם

• ליובאוויטש (ספר)

קישורים חיצוניים

• אתר ליובאוויטש שלי המתעד את תולדות חסידות חב"ד בעיירה ליובאוויטש ברוסיה ומידע למבקר
• תיעוד מהקמת האוהל באתר חב"ד אינפו
• הספר 'ליובאוויטש' על העיירה - מאת הרב שלום דובער לוין
• אנדרטה לזכר נרצחי ליובאוויטש
• שניאור זלמן ברגר, זכרונות מהליובאוויטש מאת מר מרדכי לזר, באתר חב"ד אינפו.
• אלבום שיתופי (פיקסה) מאתרי חב"ד בליובאוויטש
• שניאור זלמן ברגר, מה אירע בליובאוויטש במהלך השואה?, באתר חב"ד אינפו.
• אוריה ג'ורי וישעיהו בריל, בעיירה בוערת אש, בתוך עיתון החייל פרשת תצוה תשע"ו

הערות שוליים

‏‏