עיבור (בחסידות): הבדלים בין גרסאות בדף

עיבור (בחסידות) (עריכה)

גרסה מ־08:06, 9 בספטמבר 2016

נוספו 3,649 בתים , 9 בספטמבר 2016

אין תקציר עריכה

חזותיקוד ויקי

שלום בוט2

מעלי קבצים

12,050

עריכות

@@ שורה 6: / שורה 6: @@
 ==מוחין דעיבור==
 בקבלה ובחסידות המוחין דעיבור היא משל למצב שבו החיות האלוקית שבעולם מתכסה ונעלמת לגמרי. כך למשל נחשבו ישראל במצרים לעובר במעי אמו כמוזכר בגמרא, ועל פי ביאור האר"י ז"ל הרי זה מפני שהמוחין לא יצאו מה[[חב"ד]] לידי גילוי ב[[מידות]].
+לעומת זאת יש לעיתים שהעיבור הוא כינוי למצב נעלה ביותר בו האדם נכלל לגמרי במקורו ושרשו העליון. החילוק בין המצב הזה למצב הקודם שבו העיבור הוא לגריעותא, הוא שבמצב הראשון אזי מציאות העיבור היה רק בחלק ההסתלקות של המוחין, אבל לא בחלק הביטול הגמור לשורש, נמצא שמצד המציאות היה העולם במצב של גילוי הנקרא [[זעיר אנפין]], ואלא שהמוחין נסתלקו ממנו בבחינת העיבור. לעומת זאת, יש מצב שבו העולם נכלל במקורו מצב האור שבו ומניעת הפירוד, ומצב זה הוא העיבור לטיבותא.
+כך למשל מוסבר בחסידות כי נשמת [[רב המנונא]] סבא היתה [[נשמה]] דאצילות מבחינת ה[[נשמה|נשמות]] דים העליון שבמלכות דאצילות, ולכו נקרא רב המנונא מלשון "נוני ימא".
+[[אדמו"ר המהר"ש]] מסביר, שכמו הדגים שבים מובלעים במי הים והמים מתפשטים בתוך תוכם והרי הם כמו מהות המים עצמם ולכן [[דג|דגים]] אינם טעונים שחיטה שהרי הם נתרים באסיפה כמו שכתוב {{ציטוטון|אם את כל דגי הים יאסף להם}}, ואפילו עופות שנבראו מן הרקק ([[מים]] ו[[עפר]] מעורבים יחד) הרי הם נתרים בסימן אחד רק בהמות שנבראו מן האדמה צריכים רוב שנים דוקא, ודגים שאינם צריכים שחיטה מובן כי גם בהיותם [[נברא|נבראים]] הרי הם כמו המים, כן לענין עירוב [[מקווה|מקואות]] ושפופרת הנוד וחציצה וכדומה, אנו מוצאים את אמרתו של [[רבן שמעון בן גמליאל]] {{ציטוטון|שכל שתחלת בריתו מן המים הרי הוא כמים}}, שמכל זה מובן הגם שנבראו להיות מהות נברא, בכל זאת הוא בטל בתכלית בים עד שאי אפשר לו לפרד כלל מן הים והוא בחינת מים גם לאחר שנברא שיש בו התפשטות המים בתוך תוכו.
+על דרך זה מסביר המהר"ש, שה[[נשמה|נשמות]] דאצילות כמו נשמת רב המנונא סבא היא בבחינת הביטול לגמרי, עד שאי אפשר לה לפרוד אפילו שעה אחת כחלק מהמים עצמן (- במשל הדגים), וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה עובר ירך אמו הוא, כלומר: למרות שהוא עובר, שהרי הוא מציאות נרגש בפני עצמו, מכך מקום כל זמן העיבור הרי הוא כירך אמו ואינו נחשב לדבר בפני עצמו, וזאת מפני ביטולו המוחלט לאמו במשך זמן זה, שאוכל ממה שאמו אוכלת ושותה ממה שאמו שותה וכדומה, וכך גם ה[[נשמה|נשמות]] דאצילות בהיותם בעיבור בבטן המלכות הנקרא ים סוף, הם כירך אמם ובטלים לגמרי כעובר שהוא ירך אמו וכמו דגים שבים שהם מובלעים במי הים{{הערת שוליים|1=[[תורת שמואל|לקוטי תורה תורת שמואל]][http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=15866&hilite=a0d90b25-438d-4841-ba84-10f0fe8fae20&st=%D7%A8%D7%91+%D7%94%D7%9E%D7%A0%D7%95%D7%A0%D7%90&pgnum=266 תרמ"ה א'].}}.
 {{הערות שוליים|}}
 [[קטגוריה:מושגים בתורת החסידות]]