ענווה: הבדלים בין גרסאות בדף
אין תקציר עריכה |
אין תקציר עריכה |
||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
'''ענווה''' היא מידה טובה, שהאדם אינו מחזיק את עצמו ל[[יש]] כלל, אלא מחזיק את עצמו בביטול הישות ואינו מחזיק מעצמו, ובמידה טובה זו נשתבח [[משה רבינו]] עליו השלום, ככתוב: "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה{{הערה|במדבר יב, ג}}". | '''ענווה''' היא מידה טובה, שהאדם אינו מחזיק את עצמו ל[[יש]] כלל, אלא מחזיק את עצמו בביטול הישות ואינו מחזיק מעצמו, ובמידה טובה זו נשתבח [[משה רבינו]] עליו השלום, ככתוב: "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה{{הערה|במדבר יב, ג}}". | ||
העניו יודע מעלות עצמו, ויודע שהמעלות הללו הם חשובות ביותר, אך להיותו מכיר את האמת אינם חושבם למעלה ומדריגה שלו, שמכיר את האמת שכל ענין הטוב שיש לו אינו מצד עצמו כי אם מה שבא בירושה מ[[אבות|אבותינו]], ולא עוד אלא שעושה חשבון בנפשו שאילו היו אלו הכוחות אצל אחר אפשר שהיה מגלה את הכוחות יותר.{{הערת שוליים|סד"ה וירא העם - קונטרס חג השבועות שנה זו (ספר המאמרים [[תש"י]] ע' 236).}} | העניו יודע מעלות עצמו, ויודע שהמעלות הללו הם חשובות ביותר, אך להיותו מכיר את האמת אינם חושבם למעלה ומדריגה שלו, שמכיר את האמת שכל ענין הטוב שיש לו אינו מצד עצמו כי אם מה שבא בירושה מ[[אבות|אבותינו]], ולא עוד אלא שעושה חשבון בנפשו שאילו היו אלו הכוחות אצל אחר אפשר שהיה מגלה את הכוחות יותר.{{הערת שוליים|סד"ה וירא העם - קונטרס חג השבועות שנה זו (ספר המאמרים [[תש"י]] ע' 236).}} | ||
== ענווה בתורת החסידות == | == ענווה בתורת החסידות == | ||
גרסה מ־10:59, 25 ביולי 2016
ענווה היא מידה טובה, שהאדם אינו מחזיק את עצמו ליש כלל, אלא מחזיק את עצמו בביטול הישות ואינו מחזיק מעצמו, ובמידה טובה זו נשתבח משה רבינו עליו השלום, ככתוב: "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה[1]".
העניו יודע מעלות עצמו, ויודע שהמעלות הללו הם חשובות ביותר, אך להיותו מכיר את האמת אינם חושבם למעלה ומדריגה שלו, שמכיר את האמת שכל ענין הטוב שיש לו אינו מצד עצמו כי אם מה שבא בירושה מאבותינו, ולא עוד אלא שעושה חשבון בנפשו שאילו היו אלו הכוחות אצל אחר אפשר שהיה מגלה את הכוחות יותר.[2]
ענווה בתורת החסידות
ההולכים בדרך החסידות היו ידועים במיוחד במידה טובה זו. רבי אלימלך מליז'נסק למשל, מתלמידי המגיד ממזריטש ידוע היה בעוונתנותו. כאשר נשאל אדמו"ר הזקן, על ידי רב מתנגד אחד להגיד לו את מהותו של מחבר הספר נועם אלימלך, שמונח תחת הספסל שלו - של המתנגד, אמר לו אדמו"ר הזקן: גם אם היית מניח אותו עצמו תחת הספסל, גם אז היה שותק ולא היה אומר מאומה.[3]
אחיו רבי זושא מאניפולי נודע כבעל דרך מיוחדת בעבודת השם, הכוללת ענוה וביטול ועבודת ה' בתמימות. בצוואת המגיד[4] הורה לתלמידים ללכת בדרכו של רבי זושא במידת הענווה.
ממעלות מלך המשיח
גם ממעלות המשיח הוא שיהיה עניו, דהגם שיהיה בתכלית הגדלות, וילמוד תורה עם האבות ומשה רבינו, בכל זה יהיה בתכלית הענוה והביטול ללמוד גם עם אנשים פשוטים.[5]
עובד - עניו
על עובד להיות עניו, ולא שפל, בעוד ששפל עסוק כל הזמן בצער על מעמדו ומצבו, הרי שעניו, למרות שיודע ומכיר במצבו האמיתי, מנסה כל הזמן להתרומם יותר בעבודת ה', על ידי יגיעה. זהו עניינו של עובד, להכיר במצבו הרוחני, ועם זאת כל הזמן לנסות להתרומם מעלה מעלה בעבודה, מתוך יגיעה[6].