יוסף מנחם מענדל טננבוים

הרב יוסף מנחם מענדל טננבוים בחלוקת הדולרים אצל הרבי

הרב יוסף מנחם מענדל טננבוים (תרע"ו-ד' טבת תשמ"ז) היה מצוות ה'חוזרים' אצל אדמו"ר הריי"צ, ראש ישיבת 'אחי תמימים פילדלפיה', ומאוחר יותר - חבר הנהלת ישיבת תומכי תמימים המרכזית 770. זכה לשמש כבעל תוקע אצל הרבי במנייני התפילות של הימים הנוראים.

תולדות חייו

ילדותו

בילדותו עברה המשפחה לאטוואצק, ובשכנותם התגורר הגאון החסיד ר' דוד טייבלום (ריקער), שהיה ר"מ בישיבת תומכי תמימים. ר' דוד הבחין בכשרונותיו ומידותיו העדינות של הרימ"מ, והפנה אותו לישיבת תומכי תמימים ששכנה באותן שנים בעיר.

זמן קצר לאחר כניסתו לישיבה זכה הרימ"מ ליחידות ראשונה אצל אדמו"ר הריי"צ. גיסו, הרב יצחק הנדל מספר, שכבר ביחידות הראשונה הראה הרבי כלפיו חיבה יתירה, ואף אחז בכנף בגדו בשעה ששוחח עמו.

מהר מאוד השתלב בישיבה, והצליח בלימוד הנגלה והחסידות, עד שהיה לאחד התלמידים המצויינים ונודע כמתמיד ושקדן ובעל הבנה ישרה. עם הזמן היה גם למשכיל בדא"ח, ורכש בקיאות נפלאה בספר התניא. תמיד היה אפשר לשאול אותו עניין מוקשה בתניא, והוא היה עונה כאילו זה עתה סיים את הלימוד. כאשר החל ידידו הרב יוסף וינברג, למסור שיעורי תניא ברדיו, היה מתייעץ עמו בהכנת השיעורים, ולאחר שקיבל את הגהותיו של הרבי על השיעורים, היו השניים יושבים יחד להבין את דברי קודשו.

שקידתו בלימוד החסידות פעלה עליו רבות, ובמשך הזמן נחשב לאחד התלמידים המצויינים בישיבה, והיה לעובד אמיתי, שעבודת התפילה שלו הייתה לשם דבר. בשנת תרצ"ז, כאשר הרב ישראל ג'ייקובסון הגיע מארה"ב לפולין, אל הרבי הריי"צ, התבטא בפניו הרבי: "כדאית היא הנסיעה באנייה מאמריקה, כדי לראות את תפילתו של מענדל טננבוים".

חוזר אצל אדמו"ר הריי"צ

בזכות כשרונותיו המרובים ויגיעתו בדא"ח, זכה הרימ"מ להיות אחד ה'חוזרים' על מאמרי הרבי הריי"צ. סדר הדברים היה, שאחרי אמירת המאמר, היו הוא וחברו הגה"ח ר' מרדכי מענטליק חוזרים את המאמר עם המשפיע, מזכירו של הרבי, הרב יחזקאל פייגין, ואחר-כך היו נכנסים אל הקודש פנימה לחזור את המאמר בפני הרבי.

בסוף שנת תרצ"ט, הרב מענטליק כבר לא היה ליד הרבי, לאחר שהצליח להמלט לארה"ב, והזדמן פעם שהרימ"מ היה החוזר שאומר את המאמר בפני הרבי. מאחר ובטבעו היה ביישן ועדין נפש, אפשר לשער כיצד עמד לפני הרבי, באימה ברתת ובזיע, והמאמר יצא מפיו בקול דממה דקה. לאחר כמה דקות הפסיקו הרבי ואמר: כשבעל-עסק משתמש באגודל לענייני מסחר זה לא בסדר, אבל יושב אוהל צריך להשתמש באגודלו לצורך הלימוד. כלומר, שאמנם בענייני מסחר תקיפות יתר היא דבר לא רצוי, אבל בלימוד התורה נדרש תוקף, והרבי עצמו הדגים לרימ"מ איך לחזור על המאמר כשהוא אומר בקול רם ובניגון תקיף את המילים בהן אחזו אז בחזרה -"וואס דאס איז דער עניין פון כבוד עילאה און כבוד תתאה".

בווילנה, יפן, שנחאי ומונטריאול

בשלהי תרצ"ט פרצה מלחמת העולם השניה. החזית התקרבה במהירות לאטוואצק, הישיבה נסגרה והבחורים נמלטו על נפשם. גם הרימ"מ היה בין הנמלטים, אך איתרע מזלו והוא נתפס על ידי הנאצים ימ"ש במעבר הגבול, יחד עם חברו לחדר הרב גרינגלס, והרב שמואל דוד רייטשיק. הגרמנים אילצו אותם לרדת ליד העיר שאדליץ, וכל הלילה היו תחת שמירת חיילים חמושים שהכריחו אותם לעבוד בניקוי שטח התחנה. עם שחר הצליחו להמלט בניסי ניסים, והמשיכו בדרכם עד לווילנה.

בבואם לווילנה הצטרפו לתמימים שהיו במקום, ולמרות תלאות הדרך והדאגה לבני משפחותיהם שנשארו בפולין - קיימו סדרי ישיבה מלאים בדיוק כמו באטווצק. ישיבה זו התקיימה מתחילת שנת ת"ש ועד לחורף תש"א.

חלק מתלמידי התמימים בווילנה, ורימ"מ ביניהם, הצליחו לקבל ויזה לאיי קארסאוו ביבשת אמריקה. ויזה זו איפשרה לנסוע ברכבת לרוסיה, ולאחר מסע של שבועיים להפליג ליפן ומשם לקארסאוו.

את סדרי הישיבה המשיכו גם בדרך, מתוך מסירות נפש ממש. בדרכם עברו במוסקבה, שם פגשו באנ"ש שממש התחננו לפניהם שישאירו להם עותק מחוברות המאמרים שהיו להם, והיו יקרי המציאות ברוסיה.

כאשר הגיעו ליפן התברר ששלטונות קוראסאו אינם מאפשרים לפליטים להכנס לתחומם, וכך נשארו ביפן עד שפג תוקפה של ויזת המעבר, והם גורשו לשנחאי שבסין.

רוב התלמימים נשארו בשנחאי עד לסיום המלחמה בשנת תש"ה, אבל בתש"א התקבלו מקנדה 80 ויזות שחלקן ניתנו לבני הישיבות. תשע מהן ניתנו לתמימים, והשאר לבחורים מישיבות אחרות. הרימ"מ היה מתשעת הזוכים.

משנחאי הגיעו תשעת הזוכים המאושרים לס. פרנסיסקו בקליפורניה, וביום חמישי ב' חשון תש"ב הגיעו למונטריאול.

בארצות הברית

עקב מצב המלחמה לא התאפשר לרימ"מ וחבריו לקבל ויזה לארה"ב, ורק לקראת חג הפסח תש"ד הצליח רימ"מ להגיע לראשונה לרבי הריי"צ בניו-יורק, יחד עם חברו הרב גרינגלס. הם זכו לקירובים מיוחדים מהרבי הריי"צ, וזכו להסב על שולחנו בשני הסדרים.

לאחר החג נכנס ליחידות אצל הרבי. הוא קיווה כי כעת יוכל להסתופף בצלו של הרבי, לאחר הפסקה של כחמש שנים מאז ראה את הרבי בפעם הקודמת, ומשום כך היה מופתע לשמוע מהרבי שבדעתו לשלוח אותו לפתוח ישיבה באחת מערי השדה, וכבר בחר עבורו את העיר פילדלפיה. נקל לשער מה הרגיש באותו רגע. מובן שלא חסיד כרימ"מ יסרב, והוא קיבל את השליחות בהסכמה מלאה, אבל פניו חוורו כסיד. תגובתו של הרבי למראה פניו הייתה: אני מחשיב אותך כאבר מאבריי, ואבר לא צריך לשאול!

פחות מחודש חלף מאותה יחידות, ובפילדלפיה נפתחה ישיבת "אוהל משה אחי תמימים" כשבראשה עומדים הרב טננבוים והרב יצחק דוד גרונר. הרבי הריי"צ ליווה את הישיבה על כל צעד ושעל, באגרות מלאות בהוראות מפורטות.

בשנת תש"ה נשא לאשה את זוגתו מרת דבורה, בת למשפחת פריד, והחתונה נערכה במונטריאול, עיר מגורי הכלה. אחרי החתונה חזר להמשך שליחותו בפילדלפיה, שם נולד בנו בכורו הרב אליהו.

רגיל היה רימ"מ לשאול את הרבי לפני כל צעד שעשה, קטן כגדול, ומיד לאחר שנולד בנו בכורו, נסע לניו-יורק לשאול את הרבי איזה שם לקרוא לרך הנולד. מחד, רצה לקרוא לו אליהו, על שם חותנו, אך מכיוון שהלה נפטר בגיל צעיר, חשב לצרף את שמו של אדמו"ר הרש"ב. כאשר נכנס ליחידות והציע את שאלתו לפני הרבי הריי"צ, אמר לו הרבי שאין לצרף את שם רבותינו הק' עם שם אחר, וממילא יקרא לבנו אליהו, ו"יהיו לך עוד בנים". וכך היה -לבנו בכורו קרא אליהו, ולבן הבא קרא שלום דובער. אגב, דברי הרבי ש"יהיו לך עוד בנים" היו מדוייקים בתכלית, כי אכן נולדו לו עוד ארבעה בנים, אך לא בנות.

בתש"ח, ביקשו הרב שמריהו גוראריה להיות מחנך בישיבת תומכי תמימים בברוקלין. בהסכמת הרבי הריי"צ, עזב את פילדלפיה והגיע לניו-יורק. הוא קבע את מושבו, כמו רוב אנ"ש בשנים ההן, בשכונת ברונזוויל, והחל את עבודתו כמגיד שיעור בישיבת תות"ל ששכנה אז ברחוב בדפורד. לא חלפה שנה מאז החל בעבודתו, וכבר שודרג למנהל רוחני של הישיבה לצעירים ומחלקת המתיבתא. בתפקיד זה עסק במסירה ונתינה, בהתמדה ולהט חסידי עד סוף ימיו.

הוא הצליח מאוד בעבודת הקודש, ולאחר שנה צורף להנהלה המרכזית של הישיבה. במשך שנים ארוכות היה אחד מהשישה שהיו נכנסים אל הרבי מלך המשיח ליחידות מידי חודש לדווח על הישיבה ולקבל הוראות וברכות. חברי ההנהלה העריכו מאוד את פקחותו וכשרונותיו כמחנך.

מקושר בלב ונפש לרבי

בתש"י, לאחר הסתלקות הרבי הריי"צ, התקשר הרימ"מ לרבי מלך המשיח בלב ונפש. הוא זכר את הרבי עוד מפולין, כאשר היה מגיע להיות במחיצת חותנו בימי החגים. לפי הוראת חותנו, היה הרבי מדבר בלימוד עם התמימים. כך זכה להכיר שמדובר באיש מורם מעם, ומלכותו ברצון קיבל.

הרימ"מ זכה בזכות נדירה, ובשנת תשי"א היה הרבי סנדק אצל בנו הרב יצחק. הברית הייתה בז' אדר-שני בבית המשפחה בבניין דירות ברחוב פארק-פלייס בבראנזוויל, והרבי אמר שיחה (נדפסה בשיחות קודש). הרבי גם נתן חמשה דולרים להתחלת תשלום שכר לימוד, ובשיחה אמר: "פעם הייתי נוכח כאשר כ"ק מו"ח אדמו"ר היה סנדק, ולמרות שהיה שוחט ולא התפעל ממראה הדם וכו', בעת הברית הביט על הצד", וכן נהג הרבי מלך המשיח.

לקראון הייטס עבר הרימ"מ בשנת תשט"ז. בתחילה התגורר ברחוב פרזידנט, ליד שדירת רוג'רס. הוא החל למסור שיעור חסידות בבית הכנסת "בית דוד", בכל ליל שבת בחורף, ועל קביעות זו שמר כל ימי חייו.

גם לאחר שנים, כאשר קנה בית ברחוב מונטגומרי, המשיך את הקביעות בבית הכנסת הסמוך למקום מגוריו החדש. מסירותו לדברים שבקדושה הייתה לשם דבר. כך גם היה כאשר החל בשיעור בשבת בבוקר ב-‏770 -השיעור הפך למראה של קבע בבית חיינו, כאשר מידי שבת, בכל מזג-אוויר ובכל ימות השנה, היה יושב ליד כותל המזרח עם קבוצת שומעי לקחו.

כאשר עלה הרעיון לרכוש את הבית ברחוב מונטגומרי, עודד אותו הרבי בכיוון במהלך יחידות, וכאשר זוגתו תמהה מהיכן ישיגו את הכסף, חייך הרבי ואמר: "לבעלך יש שם טוב וייתנו לו הלוואות".

במשך השנים זכה הרימ"מ להשתתף כמעט בכל התוועדויותיו של הרבי. הוא היה עומד סמוך מאוד לרבי, בביטול מופלא, והרבי ייחס לו חיבה והערכה.

בח"י אלול תש"י, בעת תפילת מנחה, הפסיק הש"ץ לפני תחנון והביט על הרבי כשהוא מחכה להוראה האם לומר תחנון. הרבי פנה לרימ"מ כשואל לדעתו. אמר הרימ"מ: "הרי בקונטרס ח"י אלול כתוב שזהו יום טוב, וביום טוב אין אומרים תחנון!", והרבי קיבל את דבריו ולא אמרו תחנון.

בהזדמנות אחרת, בהתוועדות בשנת תשי"ב או י"ג, עורר הרבי על עבודת התפילה, ותוך כדי פנה לרימ"מ ואמר: "זכור ימות עולם".

בישיבה

כפי שכבר הזכרנו, היה הרימ"מ עדין נפש, מתון ומיושב. תכונותיו אלו התבטאו בכל תחום, ובעיקר בתפקידו כמנהל רוחני בישיבה. הוא היה דורש מתלמידיו לשמור על הזמן ועל הסדר, והיה מזכיר לתלמידיו שבאנגלית נקרא בזבוז הזמן "קילינג טיים" [=להרוג את הזמן]. תלמיד ישיבה צריך לדעת את תפקידו, ולזכור תמיד שבזבוז זמן הוא ‘רצח' של דבר יקר ביותר.

דיבורו עם התלמידים היה תמיד בנחת ובמתינות, ורק לעיתים נדירות הרים את קולו. הוא העדיף את ה'ימין מקרבת' על פני ‘שמאל דוחה', ודווקא משום כך התייחסו אליו תלמידיו בדרך ארץ מיוחדת, והדרת כבוד. כך עם התלמידים, וכך עם המורים.

גם לתלמידים שלכאורה לא היו מתאימים למסגרת הישיבה הפגין יחס מיוחד, ועשה כל מאמץ כדי שהתלמיד יישאר בתומכי תמימים. מחד עמד בתוקף על רוחה של הישיבה, ולאידך, גם במקרים חמורים השתדל לעשות הכל כדי שעוד נשמה תישאר בתומכי תמימים.

גם לימודו היה בפשטות, ובדרך הישרה. הוא לא היה מגיד שיעור קבוע בכיתה, אבל בכל יום אחר-הצהריים היה מוסר שיעור גמרא לתלמידים שהעדיפו ללמוד לימודי קודש במקום לימודי חול. בשיעורים אלו לימד את תלמידיו דרך ישרה בלימוד דף גמרא, ואת הכללים הבסיסיים בלימוד רש"י ותוספות.

הוא היה סמל ומופת למחנך אמיתי, שדואג לתלמידים גם בימי 'בין הזמנים'. עוד בשנים הראשונות לנשיאות הרבי מלך המשיח, דאג לארגן בחול המועד מסיבות מיוחדות לתלמידים הצעירים - הן בתחומי הישיבה, והן ב"בית חיינו", מה שהפך למסורת ה"ראלי". באותן שנים נערך ה'ראלי' ב-‏770 או בסוכה של 770, והרבי היה מביט מבעד לחלון או יוצא לעודד את שירת הילדים בסיום הכינוס.

בתקופת "בין הזמנים" שבחודשי הקיץ, היה הרימ"מ נוסע בתור שד"ר לוונצואלה, איי קורסאו (לשם רצה לברוח בזמן המלחמה) ומדינות נוספות. הנסיעה הייתה לטובת הישיבה -בגשמיות וברוחניות: הוא זרע רוחניות וקצר גשמיות. תמיד היה מצטייד במזוזות, ספרי חסידות וכדומה, והפיץ יהדות וחסידות בין יהודים שבצורה אחרת לא היו מגיעים אליהם. עם הזמן נוצר קשר מיוחד בינו לבין הבעלי-בתים, והם היו מייחלים לבואו בכל קיץ, כדי לשמוע ממנו דברי חיזוק והתעוררות.

ההתמדה האופיינית של הרימ"מ התגלתה במלוא זהרה בשנים האחרונות, כאשר למרות בריאותו הרופפת לא החסיר יום אחד מלבוא לישיבה ולא החסיר אף לא אסיפת הנהלה אחת, גם בשנים בהן היה מהמבוגרים בחברי ההנהלה.

פטירתו

בשנת תשמ"ז לקה בהתקף לב, וזכה ליחס מיוחד מהרבי: הוא אושפז בר"ח אדר, ובאותו יום שלח לו הרבי 22 דולר לצדקה. הוא ניסה למצוא רמזים שונים למספר המסויים הזה, אך כאשר שוחרר בכ"ב בחודש, היום ה-‏22 לאישפוזו, הכל היה מובן.

כששב מהניתוח, בפעם הראשונה שהגיע ל-‏770 להתפלל, אמר הרבי לבנו ר' יצחק שעמד סמוך לפתח אחר התפילה: "היום ראיתי את אביך בבית הכנסת".

לאחר שחרורו מבית רפואה, בקשו ממנו בני משפחתו לארגן מחדש את סדר היום שלו ולהפחית את שעות העבודה. בפעם הראשונה שעבר לפני הרבי ב'חלוקת דולרים' לאחר הניתוח, אמר לו הרבי: "אריכות ימים בתומכי תמימים", וכאשר שמע את המילים הללו -ביטל בבת אחת את כל המחשבות על הפחתת העבודה, והתמסר לתפקידו בישיבה בחיות מחודשת.

במוצאי יום כיפור תשנ"ב אירע דבר פלא נורא ומופלא: בכל השנים, הרבי היה מסתובב כלפי הציבור בעת ה'מארש', ובסיום השירה, לקראת התקיעה בשופר, היה חוזר ומיסב את פניו הק' למזרח. באותה שנה שינה הרבי מהרגיל, והביט אל הציבור גם אחרי שסיימו את השירה, והמתין לתקיעה. הרימ"מ עמד הכן, ומכיוון שהיה חלש, ביקש מבנו ר' לוי לעמוד לידו למקרה שלא יוכל. לפועל הוא תקע בעצמו, כשכל העת הרבי מביט עליו באופן מיוחד.

בשלהי אותה שנה, כ"ו אלול תשנ"ב, לקה באירוע מוחי ל"ע, וכמה סמלי הדבר שהמאורע היה בין כותלי הישיבה באושען פארקוויי, תוך כדי עבודת הקודש.

לאחר תקופת מחלה ארוכה, נפטר ביום חמישי בערב, ד' טבת, מוצאי זאת חנוכה תשנ"ד.

משפחתו

• הרב אליהו טננבוים.
• הרב שלום דובער טננבוים - נשיא מחנכי ליובאוויטשער ישיבה.
• הרב יצחק טננבוים - משגיח כשרות המפעל "ליובאוויטש מצה" בקראון הייטס.
• הרב לוי טננבוים - ה"בעל תוקע" ב770.
• הרב אלתר טננבוים - שליח הרבי.