מקווה

מקווה, הוא מאגר של מים שאינם שאובים, שאדם יכול לטבול בהם כולו, בכדי להיטהר ממצבי טומאה שונים. הלכות מקוה מובאות בהלכות מקוואות בשו"ע יורה דעה, סימנים רא-רב.

מי חייב בטבילה

לפי ההלכה יש מספר מצבים בהם חייבים בטבילה:

• נדה לאחר ימי נידתה טובלת במי מקווה ונטהרת ומותרת לבעלה.
• מי שראה קרי - אמנם לפי המובא בשו"ע או"ח סימן פח בטלה תקנת עזרא אך מובא בגמרא בברכות שכל המקפיד בטבילה זו מאריכים ימיו ושנותיו
• זב
• טבילה לגרות

לצורך מקווה ניתן להשתמש במעיין מים חיים, ים, נהר, או כל ריכוז מים המכיל לפחות ארבעים סאה (330 או 650 ליטר, לפי שיטות שונות).

עזרא תיקן שאדם טמא לא יוכל ללמוד תורה עד שיטבול במקווה. תקנה זו התבטלה מכיוון שציבור הלומדים לא היה יכול לעמוד בה. עם זאת גדולי האדמו"רים הורו שכן לטבול ומספרים על אחד שבא להגרא"ח נאה ואמר לו "הרי אמרו דברי תורה אינם מקבלים טומאה" ענה לו הגרא"ח "כן, אך השאלה היא האם אדם טמא יוכל לקבל דברי תורה".

בתוה"ק נאמר: "אך מעין ובור מקוה־מים יהיה טהור"(ויקרא יא, לו). מפסוק זה למדו רבותינו שאי אפשר לטבול במים שאובים – מים שהקוותם למקום אחד נעשתה בידי אדם, אלא דווקא במים שנקוו למקום אחד באופן אחד: "מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים"(ספרא, פרשת שמיני פרשה ט, א).

מים אלו מתחלקים לשני סוגים:

• מים זוחלין - מי מעיין זורמים, בהם ניתן לטבול אף אם הנקודה הספציפית בה טובלים אינה מכילה ארבעים סאה. כאר המים הם זכים, הם נקראים מים חיים.
• מי גשמים מכונסים - לעומת מי מעיין, במים אלו ניתן לטבול רק אם הם אינם זורמים, אלא עומדים במקומם ('אשבורן', במינוח ההלכתי), כמו כן, יש חובה שהמקווה יכיל ארבעים סאה - הכמות שעל־פי שיעור חז"ל מספיק בכדי לכסות גוף של אדם ממוצע.

כיום, רוב המקוואות אינם עשויים ממי גשמים ממש, אלא ממי ברז, המוכשרים לשימוש במקווה (ראו להלן).

בעבר, במקומות שלא היו מעיינות, נהגו לטבול במי־גשם ממש. לרוב היו הבורות בתוך מערות, כיוון שאיפשרו לטובל לפשוט את בגדיו מחוץ למבטם של העוברים ושבים. מטעם זה רגילה המשנה לכנות את המקוה בשם "מערה" "ומשום שרוב טבילות שלהם במערות, קרי למקוה מערה" – פירוש ברטנורא למקוואות ו, א, ד"ה "חורי המערה", וכן באר פרשני המשנה שם. אלא שהמים שבמערה אינם מתחלפים, ובמשך הזמן מזדהמים ומתלכלכים. "אמר רב ביבי אמר רב אסי שבתחלה היו טובלין במי מערות מכונסין וסרוחין" - (שבת יד.) אפשרות אחרת הייתה לטבול בנהר, אלא שישנה מחלוקת בש"ס ובפוסקים אם הוא כשר לטבילה, היות שהמים שבנהרות מורכבים מתערובת של מי מעין ("זוחלין") ומי גשם ("נוטפים" – מים היורדים מלמעלה), ומכיון שהנהר זורם הרי לכאורה מי הגשם שבו אינם ראויים לטבילה בשל פסול "זוחלין". להלכה נפסק בשו"ע (יו"ד סי' רא, ס"ב) שאם "רבו הזוחלין על הנוטפין" (בקיץ, העונה שאין בה ירידת גשמים, ובנהר יש בעיקר מי מעיין) כשר הנהר לטבילה, ואילו אם "רבו הנוטפים על הזוחלים" (בחורף, כשבנהר יש בעיקר מי גשם) אסור לטבול בו. אמנם יש מתירים לטבול בהם לאורך כל השנה, אך גם זאת אך ורק "במקום שאין מקוה, ואין למחות ביד הנוהגים להקל, כי יש להם על מי שיסמוכו" (הרמ"א, שם) – כלומר: רק בדיעבד כשאין ברירה.

מטעמים אלו הייתה עדיפות לטבילה במעיין, שאין בו את החסרון של מי הגשם שבבורות ובמערות (מי המעיין זורמים ומתחלפים) ולא את הבעיה ההלכתית שבנהרות. אלא שעדיין ישנן בעיות הלכתיות אחרות, המשותפות הן לטבילה במעיין והן לטבילה בנהר (בנוסף על הבעיה בנהרות שהוזכרה לעיל), והעיקריות שבהן: א) חשש שתיווצר חציצה עקב הטיט שבנהר שעלול להיכנס בין אצבעות הרגליים. ב) הנהר הוא מקום גלוי, ויש חשש שהנשים יפחדו שיראו אותן, ולכן יטבלו בחיפזון ובלא שימת לב ראויה. ומטעם זה "אבוה דשמואל . . . לבנתיה . . . עביד להו מקוואות ביומי ניסן ומפצי ביומי תשרי" (שבת סה, א), כלומר: אביו של התנא שמואל הכין לבנותיו מַפָּצִים [=מחצלאות] בנהר בו טבלו, ומביא לכך התוספות שני הסברים: א. כפירש"י, שהמחצלאות היו בקרקעית הנהר (לפתור את בעיית החציצה). ב. פי' ר"ת, שהמחצלאות עמדו זקופות כמו כתלים (לפתור את בעיית הבושה).

הרעיון של אבוה דשמואל הלך והשתכלל במרוצת הדורות, ובמקום לשים מפץ בתוך הנהר נהגו בכל מקום שהתאפשר לבנות מבנה סמוך למעין או לנהר, את מי המעין או הנהר היו מַטִים לתוכו באמצעות חפירה תת קרקעית, והטבילה התבצעה בבור שהיה בתוך המבנה ושלתוכו זרמו המים (וממנו המשיכו החוצה – בדומה למקוה האריז"ל בצפת).

כאשר המים באו ממעיין לא היה כל חשש לגבי כשרות המקוה, אך כאשר המים באו מנהר חזרה שאלה למקומה – האם מותר לטבול בהם לכתחילה גם בחורף, כאשר "רבו הנוטפים על הזוחלים". בנושא זה דנו האחרונים, ודעת הצמח צדק (ראה בשו"ת יו"ד סי' קסז ו- שלו, ובחידושיו על הש"ס קעא - קעב) "דחופר בצד הנהר הוא דלא חשוב מעיין . . . כיון שרק שטח מועט מהארץ מפסיק בין הנהר לחלל החפירה . . . אבל כשהמים של הנהר עוברים דרך שטח רב מקרקע ועפר הארץ, בענין שעי"ז הם נצללים ומזדככים כדרך כל מי מעיין ה"ל מעיין . . . ומ"מ לעניין איסור דאורייתא צ"ע אם לסמוך בזה להקל".

בכל אופן, כך היו בנויים רוב המקוואות בעבר – אם ליד נהר או ליד מעיין, ורק במקומות מועטים, בהם לא היו מעיינות כלל, נאלצו לטבול במי-גשם (שאינם מתחלפים ונסרחים).

אמנם בנייה בסמוך למעיין פתרה את רוב החששות ההלכתיות, אך עדיין נותרו בעיות אחרות שהפכו את הטבילה למשימה קשה ומסוכנת, ומהם: מיקום המקוה בסמוך לקרקעית המעיין גרם לצורך לרדת בשעות הלילה למקום חשוך ומרובה במדריגות (שכמובן אינן נוחות ומהוקצעות כבימינו) באופן מפחיד, מרתיע ומסוכן. בעיה נוספת הייתה קרירות המים שבמעיינות, בפרט בימות החורף, וביותר במדינות הקרות, ומחמת זרימתם המהירה של המים שבמעיין אי אפשר היה לחממם כלל וכלל. וכך הייתה כל טבילה כרוכה בקשיים וסיכונים, שהביאו לא פעם לקולות ואף לפירצות חמורות בגדרי הטהרה. בנוסף לכך קיימת הבעיה ההלכתית שבשל קרירות המים עלולים השרירים להתכווץ וישנו חשש שהאשה לא תפשוט קמטיה כראוי, כי מחמת הקור והלחץ תזדרז לצאת מהמים ותתקשה להתרווח ולפשוט קמטיה, וממילא הטבילה לא תהיה בשלמות, זאת מלבד החשש שהאישה תצטנן ותחלה ח"ו (להרחבת הענין ראה שו"ת צמח-צדק יו"ד תשו' קעב ו- קעו).

מסיבה זו תיקן אדמו"ר הזקן בעל התניא - תקנה גדולה - שבתוך הבור בו טובלים יניחו תיבה נקובה, בתוכה יכניסו מים חמים, ושם תטבול האשה. מכיוון שהתיבה נקובה היא איננה נחשבת כלי, ולכן כאילו אינה קיימת כלל, ובמילא הטבילה בתיבה נחשבת כטבילה במי המעין עצמם הזורמים בבור. תקנה זו (המבוארת בקונטרס "דיני תיקוני מקוה" שנדפס בשו"ע שלו בסוף הל' נדה) פתרה את כל הבעיות ההלכתיות ואת רוב הבעיות האנושיות, ויחד עם זאת הייתה מהודרת לכל הדעות ועם כל החומרות, וכפי שהעידו על כך גדולי הדורות (עיין בשו"ת אמרי א"ש סי' עט, שו"ת בית שלמה יו"ד ח"ב סי' פג, חיבור לטהרה כלל ד סעי' ה, ועוד).

ב- 200 השנים האחרונות השתנה המצב. בערים הגדולות והמפותחות הוקמה צנרת מים (שמנעה את הצורך להסתמך על שאיבה מהבאר), ולכל בית הייתה אספקת מים סדירה. אנשים נעשו מפונקים יותר ונשים רבות נמנעו מלטבול בגלל שהמקוואות לא היו נוחים [החימום לא כל כך טוב, הירידה למקוה כרוכה בירידה של עשרות מדרגות (אותם נאלצה האישה לרדת בחושך ובקור, ובמדרגות שאינן מהוקצעות וכו')] ובפרט כשמשווים אותם לאמבטיה הביתית הנוחה (שכאמור, הייתה בגדר "פיתוח טכנולוגי" חדש). הבעיה החריפה בעיקר בגלל שבאותה עת החלה לצוץ תנועת ההשכלה והרפורמה, ששמה לעצמה למטרה להילחם עד חרמה בטהרת המשפחה, בטענה שמטרת המצווה היא בסך הכול עניין של היגיינה וכו', ובמילא "מה רע באמבטיה טובה"? ר"ל. גורם נוסף היה התרחבות תחומי ההתיישבות, כאשר נבנו עוד ועוד ערים ויישובים שאינם סמוכים למקור מים, ובמילא היה צורך למצוא פתרון אחר, שיאפשר שימוש ב"מי העיר" - מי הברז העירוניים.

כאן החל דיון בין רבני ישראל, שעסק בשאלות – איזה מקוה כשר, ומהי השיטה המהודרת ביותר לבניית מקוואות, והוצעו מספר פתרונות ושיטות לבניית המקוה.

שיטת הזריעה

אחד הפתרונות שהוצעו בדורות האחרונים (ראה סיום פ"א) הוא מקוה "זריעה". תוכן מעשה מקוה זה הוא שסמוך למקוה הטבילה ממלאים בור עם ארבעים סאה [=40 סאה] מי גשמים, והוא נקרא "אוצר זריעה", ועושים נקב בקיר בין שני המקוואות, וממלאים מקוה הטבילה על ידי ששופכים מי העיר [=מים שאובים] לתוך בור מי הגשמים עד ששוטפים לחוץ לתוך מקוה הטבילה. וזה נקרא "זריעה", שמים פסולים מתערבים בתוך הכשרים והרי הם כנזרעים בתוכם והזריעה מטהרתם. במקוה זריעה יש חששות רבים, והם: א. עיקר החשש שחששו האחרונים בזה הוא משום נתן סאה ונטל סאה, ונבאר העניין בקצרה: במשנה (מקוואות פ"ז מ"ה) נפסק לגבי מקוה: "היו בו ארבעים סאה, נתן סאה ונטל סאה, הרי זה כשר". כלומר: אם יש במקוה שיעור ארבעים סאה, הרי שכל מים שישפכו לתוכו מעתה יחשבו כמי גשם לכל דבר, ולכן אפילו אם לאחר ש"נתן סאה" של מים שאובים לתוכו (ועתה יש לנו מא סאה) הוא "נטל סאה" מתוכו (וא"כ יש לנו שוב ארבעים סאה, אלא שמעורב בהם מים שאובים), והמשיך לעשות כן עד שכמות מי הגשם המקוריים נתמעטה – הרי המקוה כשר. אלא שביבמות (פב ע"ב) מסייגת זאת הגמרא ואומרת "וא"ר יהודה בר שילא אמר רב אסי א"ר יוחנן – עד רובו". כלומר – עד שישארו רוב מי גשם . ונחלקו הפוסקים בהבנת העניין: יש שפירשו ש"עד רובו" קאי על שאר משקין ומי פירות שנתערבו, אך מים שאובים אינם פוסלים ו"אפילו כל היום כולו כשר". אך יש שפירשו שגם בנתערבו מים שאובים חובה שיישארו במקוה רוב מי גשם. והנה, במקוה זריעה מתערבים מים שאובים במי הגשם עד שתוך זמן קצר הופכים רוב מי האוצר לשאובים, שהרי מי העיר באים למקוה הטבילה דרך האוצר, ולשיטת הרמב"ם, הראב"ד, הרמב"ן והרשב"א (שפסקו שגם במים שאובים אם נ"ס ונ"ס כשר כל עוד רובו מורכב מהמים המקוריים ( - מי-גשמים) האוצר נפסל בכך, וגם הש"ך (בס"ק סג) אחר שמביא דעת הרמב"ם והראב"ד הנ"ל הביא בשם התשב"ץ דאין ראוי להכניס ראשנו בין המחלוקת, הרי דגם הש"ך דעתו להחמיר. ובשו"ת דברי חיים (חו"מ סימן לז) כתב: "אך הש"ך הביא בשם התשב"ץ ז"ל להחמיר, ובאמת נכון להחמיר דהיאך שייך לטבול נשים במקוה שפסולה בודאי לדעת הרמב"ם והראב"ד והרמב"ן ז"ל", עכ"ל. וכן החמיר בשו"ת עמק שאלה (בסי' נה) וז"ל: "ומה שחקר אם יש לחוש לחומרת הראב"ד וכו' לא ידעתי מי בדורות הללו להכריע שלא לחוש אחר שהרשב"א (בתשו' סימן תתיח) כתב דיש לחוש להחמיר כהראב"ד, והרשב"ץ כתב ג"כ להחמיר וכן הסכים הש"ך, מי לא יחוש", עכ"ל. וכ"כ עוד רבים מהאחרונים. ובמקוה זריעה מתערבים מי העיר השאובים באוצר מי הגשם קודם היכנסם לבור הטבילה, ותוך זמן קצר מכיל האוצר בעיקר שאובים. ב. דבמקוה שעל ידי זריעה נכנסים למחלוקת גדולי האחרונים, אם מקוה זוחלת יכולה לטהר השאובים הבאים לתוכה בעת שזוחלת, וכאן כששופכים מים שאובים לבור הגשמים (בור הזריעה), יוצאים תיכף המים לבור הטבילה, נמצא דהשאובים הוכשרו במים הכשרים רק בשעת זחילה, ולהרבה אחרונים אינה יכולה לטהר שאובים שבאים לתוכה בשעה שהיא זוחלת [ראה שו"ת מהרי"ט (ח"ב יו"ד סי' יח), שו"ת מהר"ם שיק (יו"ד סי' קצח), שו"ת בית שלמה (ח"ב יו"ד סי' פו), שו"ת עמק שאלה (יו"ד סי' סב), וכן בשו"ת מהרש"ם (ח"ב סי' קכב, קמא) דעתו להחמיר]. ג. אם סתם בפקק את הנקב המקלח את המים שבאוצר הזריעה למקוה [יש העושים זאת בכדי למנוע החשש שהוזכר באות הקודמת – שמקוה זוחל אינו יכול לטהר שאובים הבאים לתוכו בשעה שזוחל – ופותחים את הנקב רק לאחר שאוצר הזריעה מתמלא ואינו זוחל], הרי דמים הראשונים הבאים מהנקב אחר שהסיר המגופה (הפקק) יש בהם משום תפיסת יד אדם, וכמו דאשכחן דמקרי כח גברא לענין נט"י. ואם הנקב הוא קצת מורחב יוכל להיות שקילוח הראשון יש בו ג' לוגין ופוסל המקוה. [עי' בשו"ת ישועות מלכו (יו"ד סי' לא) שמשמע שדעתו שהסרת המונע יש בו משום תפיסת יד אדם בקילוח הראשון. וראה בס' טהרת המים (מהדורה ד דף רמה) שהביא תשובה מהגאון הרב יוסף רוזין (הרגצ'ובר), שפתיחת הברז הוי כתפיסת יד אדם]. ד. במקוה של זריעה יש בעי', שכשמרוקנים את מי המקוה כדי להחליפם, יש לחוש שלא ינגבו המקוה היטב אחר שישאבו המים מהמקוה וישארו ג' לוגים מים שאובים (היינו מים הנשארים מבליעת המטלית שמנגבים המקוה, או מים החוזרים מצינור המשאבה השואבת החוצה את המים שבמקוה הטבילה) בהמקוה, והמים הבאים אח"כ מבור הזריעה לתוך המקוה נפסלים בג"ל אלו, שהרי מקוה שאין בו ארבעים סאה שנפלו לתוכו ג"ל – פסלוהו (מקוואות ב, ד). וכדאי להעתיק מדברי שני רבנים אשר שאלות הללו באו לפניהם: בשו"ת מנחת יצחק (ח"ה סי' צ) כתב "ונוסף ע"ז מש"כ כהדג"ק דיש חשש ג' לוגין מים שאובים בתחילה, וכן נודע לי מהמציאות דשכיח מקוואות שקשה לנגב לגמרי קרקעית המקוה, ויש לחוש להתרשלות, ואם אין מנגבין היטב בודאי המים הנשארים המה שאובים על ידי שנופלים בחזרה מהכלי שמשימין בה המים שמנגבים, או מבליעת המטלית המנגבים בה, או מצינור של המשאבה", עכ"ד. ובשו"ת חלקת יעקב (ח"ג סי' נד) כתב "עובדא דמילתא דבכל פעם נשאר קצת מים עוד בהמקוה, כי המשאבה החשמלית אינה יכולה למשוך כל המים עד גמרן, רק אח"כ צריך לנגב הנשאר על ידי ספוג וכדו' עד שתהיה נגוב לגמרי וזו טרחה גדולה להבלן, בשלמא כשהבלן חרד וירא ה' פשיטא שיש לסמוך עליו, אבל לא בכל פעם יתרמי זאת, ואם באמת לא ידקדק ע"ז יש חשש גדול דשמא נשאר ממים הראשונים ג"ל וכו' ומה מהני לן אח"כ מים הכשרים הבאים אח"כ מבור הזריעה. ומה יעשה איש חרד שמדקדק מאוד בקלה כבחמורה ושלא יתן הימנותא בענייני כשרות למי שהוא אף בדברים קלים מזה, בפרט בדברים הנוגעים לאיסור כרת, והוא מוכרח לשלוח לאשתו למקוה כזו ולסמוך על בלן כזה שבעיניו אינו מהימן לעשות טירחא גדולה כזו, ע' תוס' פסחים (ד ע"ב ד"ה המנינהו) דבטירחא יתירתא אין אשה מהימנא, וכן פסק בש"ך (סי' קכז ס"ק ל), וכמה פעמים צריכין לבא בזה גם להימנותא של האשה המשגחת על המקוה ועל הטבילה וכו'", ע"ש. הרי שבמקוה זריעה צריכים אנו לסמוך ע"כ שהמקוה אכן יובש כראוי לפני שהוזרמו לתוכו המים החדשים, ואם התרשלו מעט בניגוב – המקוה נפסל. ה. לכמה אחרונים שייך בזה גם החשש של הש"ך (סי' רא ס"ק מא) שכתב על דברי המחבר שם (בסעי' טו) ד"מעיין כל שהוא יכול לשאוב כל מה שירצה ליתן לתוכה והם כשרים, אע"פ שהם רבים על המים שהיו בתוכה תחלה", וכתב על זה הש"ך וז"ל: "ואם הלכו אותן המים שהשליכו במעיין למקום חסר שלא הי' בו מים כלל ( פי' ונפסק החיבור מהמעיין) יש מתירין ג"כ לטבול וכו', משמע דיש אוסרין ולכך טוב להחמיר", עכ"ל. ויש שכתבו ששייך נדון זה גם במים-שאובים שנזרעו במקוה. כלומר: לדעת הש"ך אפשר להוסיף מים שאובים למעין, אך אם המים שנתערבו זרמו למקום אחר ואינם מחוברים עוד למעין הם פסולים, כי השאובים שבמעין לא הפכו למים כשרים. [בשו"ת חלקת יעקב (ח"ג סי' נד) כתב כן בפשיטות דמקוה הנכשרת רק על ידי בור זריעה שייך בה החשש של הש"ך הנ"ל, ובסוגריים כתב "ודוחק לחלק דזה דוקא לענין מעיין דמטהר בכ"ש אבל לא לענין מי גשמים דבעינן ארבעים סאה", עכ"ד. ומקורו מדברי הנו"ב (ת' סי' קמא) והחת"ס (סי' ריב) שס"ל דגם במקוה של ארבעים סאה אם שפכו לתוכה שאובים והלכו למקום אחר יש בו חשש משום הש"ך הנ"ל). א"כ לדעות אלו מקוה "זריעה" אסור לשמוש מלכתחילה, כי אופן בנייתו הוא שהמים שבבור הטבילה אינם מחוברים לאוצר הזריעה ודינם כדין מים שאובים שנפסק חיבורם למעין

שיטת ההשקה

פתרון אחר שהוצע הוא מקוה "השקה" היינו שסמוך למקוה הטבילה עושים עוד מקוה, וממלאים אותה עם ארבעים סאה מי גשם, והיא נקראת בור השקה, ועושים נקב בקיר בין שני המקוואות, וממלאים מקוה הטבילה עם מי העיר [=מים שאובים] עד למעלה מן הנקב, כדי שיתחברו מקוה הטבילה עם הבור מי גשמים דרך הנקב. וזה נקרא השקה, שמשיק מים כשרים למים פסולים, ועל ידי זה מכשיר מים הפסולים. במקוה השקה ישנם גם חששות רבים, והם: א. יש לחוש שמא לא יהיה נקב ההשקה פתוח כל זמן משך הטבילות, וזאת משום כמה טעמים - או משום שהבלן לא ירצה להשאיר הנקב פתוח, כדי שלא יכנסו המים הצוננים שבבור ההשקה למקוה הטבילה החמה ויקררו המים. או שמכיוון שמקפידים כיום על נקיון המקוה, וכידוע המים שבבור ההשקה אינם נקיים, שהרי אין מחליפים אותם בתדירות, על כן יש לחוש שלא ירצה הבלן להניח הנקב פתוח כל הזמן, כדי שלא יכנסו המים המלוכלכים מבור ההשקה לבור הטבילה. גם יש לחוש משום שכחה, שהרי אחר השקת המים (בעת שממלאים המקוה) סותם הבלן את נקב ההשקה עד לשעת הטבילה (כדי שלא יצטננו המים), ויש לחוש שישכח הבלן לפותחו אחר כך ונמצא שבשעה שטובלים יהיה הנקב סתום. והטעם שצריך שיהיה הנקב פתוח כל זמן משך הטבילה, הוא כדי לצאת דעת הש"ך (סי' רא ס"ק קיב) על דברי השו"ע (בסי' נב) דאחר שנתערב הפסול עם הכשר אפי' רגע נשאר לעולם בהכשרו, אפי' נסתם הנקב אח"כ. וכתב ע"ז הש"ך וז"ל: "ורבינו ירוחם כתב שנסתפקו המפרשים אם נשאר השאוב בהכשרו (אחר שנסתם הנקב) או כיוון שנסתם הנקב חוזר לפסולו כבתחילה, ומביאו ב"י וד"מ, וטוב להחמיר לכתחילה, עכ"ל. והרבה אחרונים נקטו כדברי הש"ך [עי' בשו"ת גידולי טהרה (סי' י), וכתב שם שכן ס"ל גם להר"ש וכן דעת הראב"ד. וכן בשו"ת בית אפרים (יו"ד סי' נג) חוכך להחמיר אפי' בדיעבד. וכ"כ בשו"ת צמח-צדק (יו"ד סי' קעא) שדעת הראב"ד כרבינו ירוחם. וכן בגלות עליות (פ"ג מ"א) כ' שדעת הרמב"ם והראב"ד להחמיר בזה. וכן בשו"ת בית שלמה (ח"ב סי' סב) הביא דעת החת"ס שכתב דלית מאן דחש לדברי הש"ך, וכתב אני בעניי אין רצוני להקל לכתחילה נגד דברי הרי"ו והש"ך. וכן החמיר בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ב סי' סו), ובשו"ת רבי אליעזר (להג"ר אליעזר גורדון סי' יד). ובשו"ת ערוגות הבשם (יו"ד סימן קצז) כ' דהלכה למעשה אין לזוז מפסק הש"ך להחמיר לכתחילה. וגם המהרש"ם, אשר ידוע גודל כוחו דהיתרא, דעתו (בח"ג סי' רמט) להחמיר, וז"ל: "ובגליון הבאתי מהר"ש (פ"ו דמקוואות מ"ח) דמוכח כהאוסרים, וגם בר"ש (פ"ח מ"א) מוכח כן, ואף דהחת"ס (סי' ריב) כתב דלית מאן דחש לה ועיין תשו' כת"ס (סימן צט) במה שפקפק על דבריו, אבל שניהם לא ידעו מדברי הר"ש הנ"ל", עכ"ל]. הרי שלדעות אלו ה"השקה" אינה הופכת את המים השאובים לכשרים, אלא שבשעה שהם מחוברים לאוצר מותר לטבול בהם, וא"כ בהסתם נקב ההשקה ישובו המים לפסולם. ב. מלבד כל הנ"ל, יש שהעירו לחשוש על עצם ההשקה, שמכיוון שאין נקב ההשקה פתוח במשך כל זמן מילוי המקוה, ורק אחר המילוי פותחים הנקב לרגע רק כדי להכשיר המקוה, יש לחוש שאם המים שבבור הטבילה יהיו גבוהים מהמים שבבור ההשקה, או להיפך, א"כ כשפותחים הנקב רק לרגע אז זוחלין המים ממקום הגבוה למקום הנמוך, ונמצא שהכשר המקוה היה בשעה שהוא זוחל, ובזה באנו למחלוקת הפוסקים אי נכשר בכה"ג, דיש אחרונים דס"ל דבכה"ג הוי זוחלין [שמלה (סימן רא ס"ק צד). ובשו"ת אמרי אש (סי' פב) דן בדין גיגית שנמצא בתוך מקוה, ובתוך הגיגית שופכים מים חמים, ואח"כ פותחים נקב השקה להשיקה למי המקוה, וכתב שם דכל זמן שלא שקטו המים לירד מהגיגית למקוה אסור לטבול בתוכה. ובשו"ת מהר"ם שיק (יו"ד סי' רה) הביא דברי האמרי אש, וכן בשו"ת בית שלמה (יו"ד ח"ס סי' פג ד) וכן בשו"ת דברי חיים (יו"ד ח"א סי' מב) הביאו להלכה דברי האמרי אש]. ג. יש לחוש שמא לא יקפיד הבלן שיהיו המים שבמקוה הטבילה גבוהים עד למעלה מנקב ההשקה, וא"כ מעולם לא נתחבר מקוה הטבילה לבור ההשקה, ולא הוכשרו מי המקוה מעולם, והמקוה פסול לכו""ע. וכפי שכת' החת"ס (בסי' ריז) טעמו ונימוקו מה שלא רצה לסמוך על השקה. וז"ל: "אך מש"כ שבעוקה אחד יהיו מי גשמים ובאידך כולו שאוב שיוכל לחממו, ומסתמא כוונתם להשיקם על ידי נקב כשפ"ה, הנה אם הנקב פתוח תמיד והמים נושקים זא"ז אין פקפוק, אך אם סותמים הנקב, אע"ג שכשהושקו שעה אחת נזרעו והוכשרו השאובים, מ"מ כיוון שהשיעור מועט ומצומצם והדבר מסור לנשים שנוטלים בכל לילה מהמים ושופכים לתוכו חמים ויש לחוש הרבה שיפחתו משיעור, אפי' אם נאמר שבעת הטבילה יפתחו הנקב, אין למסור זה להנשים שבאורך הימים יזלזלו בפתיחה. ובדידי הווה עובדא בקהילה הסמוכה והיה מכשול רב בעוה"ר", עכ"ל. הרי דחשש החת"ס דבאורך הימים יזלזלו בפתיחה שלא יעשו כלל ההשקה. ובספר טהרת מים (להג"ר ניסן טעלושקין מהדו' ד' דף קעב) כתב הבעיות של מקוואות בעיירות קטנות, וז"ל: "ולכן אילו ידענו בבירור שהבלן משיק לכה"פ פעם אחת את בית הטבילה עם מי הבור לא היינו חוששים כלום. אבל דא עקא דידעינן עובדות רבות שהבלן לכתחילה אין נותן המים עד הנקב מפני שחס הוא על החמים הרבים שיצטרך לתת אם ירבו הצוננים וכו', כי אף שהבלן היה נזהר מאיתנו מבלי למלא את בית הטבילה כ"א במעמד המשגיח אבל לא תמיד ציית הוא הבלן, ויש שהמשגיח בא והמקוה כבר נתמלא מאתמול והנשים כבר טבלו בה וכו', ואף כשיבוא המשגיח בכל יום לא יוכל לשמור על הבלן שלא יריק את המים הכשרים מן הבור, ואף כשיהי' הבור סגור וחתום, והמשגיח הרי אינו שם אלא שעה קלה ביום, והמרחץ והמקוה נשארים ברשות הבלן, ויותר מזה - ברשות משרתיו הנכרים שהם המנקים המקוואות וממלאים אותם מים, כידוע למי שמתעניין בדבר זה", עכ"ד. ד. דעת החזון איש (יו"ד סי' קכג) היא כי יש לעשות המקוואות רק על ידי זריעה, ולא עוד אלא שהתנגד אפי' שיעשו בור זריעה ובור השקה, כאותם המקפידים במקוה להכשירה על ידי שני בורות, דהיינו שמתחילה ממלאים המקוה דרך בור זריעה, ולאחר שהמקוה מתמלא ממים שנכשרו מבור הזריעה שוב משיקה לבור השקה, ודעתו היא גם נגד חומרה זו, ולדבריו אדרבה, בור ההשקה מיגרע גרע, וטעמו, משום שהרי סברת אותם המחמירים שאינם נוחים מטהרת השאובים על ידי הזריעה לבד היא משום חשש נ"ס ונ"ס, וא"כ מה הועילו בתקנתם, והרי בור ההשקה ג"כ נפסל בימים אחדים בפסול נ"ס ונ"ס, דהרי מתערבים המים שבבור ההשקה במים שבמקוה ויוצאים המי גשמים ובאים שאובים תחתיהם, עי"ש החשבון, וא"כ מה הועילו בהוספת בור השקה לחשש נ"ס ונ"ס, ולא די שלא מרוויחים כלום בהשקה זו, אלא אדרבה יש כאן הפסד מכמה צדדים, שעל ידי השקה זו המים שבמקוה מתקלקלין, שהרי: א. המים שבאוצר (בור ההשקה) אין מחליפין אותן, ומי האוצר המזוהמים מתערבין במקוה, והרי אנו משתדלין על הנקיון וההידור כראוי לעושי מצוה ואיך מפסידים בידיים. ב. כפי הידוע יש שהבלן שופך נפט או שאר מי חמצן לתוך האוצר (בור ההשקה) לבטל סרחון המים שבאוצר (עקב התיישנותם), ובהמשך הזמן מתרבה הנפט על המים. ג. גם הביאו עובדה שבלן אחד החליף את מי האוצר ומילא את האוצר שאובים. ד. ועוד שלפעמים משיקין ב' מקוואות לאוצר אחד, ויש שבעת טבילה באחד מהן נוטל הבלן הפקק מנקב ההשקה של מקוה השני, ולפעמים המים שבמקוה השני לא הגיעו עד נקב ההשקה, ונמצא המים שבמקוה הראשון זוחלין למקוה השני דרך האוצר בשעת טבילה, והבלן אינו מרגיש בפסול זה. וע"כ דעתו שאין לעשות כלל בור השקה. ה. השמלה (בס"ק צג) החמיר במקוה שהוחמו מימיה עד שהיד סולדת בהן לא מהני להו אז השקה, ואפי' אם בשעה שטובלין שם כבר נצטננו ואין יד סולדת בהם מ"מ צריכין אז השקה מחדש , לפי שהשקה שעשה בשעה שהיו המים חמים לא הכשירתן. ומקורו ע"פ מה שפי' רש"י במס' חולין (קה ע"ב) דמים חמין בטלו מתורת מים, עי"ש. ולפ"ז אם נקב ההשקה היה פתוח רק בזמן שהי' המים שבמקוה יד סולדת ואח"כ סתמו נקב השקה, הרי לא נכשרו המים שבמקוה הטבילה. [ובענין זה, ראה עוד בגדולי טהרה (בתשובה סי' ב), ובשו"ת אמרי יושר (ח"ב סי' עה), ובשו"ת חלקת יעקב (ח"ד סי' מ אות ה].

שיטת ההשקה "בור על-גבי בור"

הפתרון היחיד לכל החששות שקיימות במקוואות המושקים למי-גשם הוא: בניית מקוה ע"ג מקוה, המוכשר על ידי השקה וזריעה כאחד, בו אין לא את החששות ההלכתיות ולא את החששות הנובעות מטעויות אנוש שבמקוואות זריעה והשקה. אופן בניית מקוה על גבי מקוה - עושים בור עמוק, ומחציתו התחתונה היא אוצר למי הגשמים, ועל גביו עושים רצפה, וממעל לרצפה תהי' מקוה נוספת (היינו שתקרת המקוה התחתונה היא רצפת העליונה) ממים הרגילים אשר בה יהיו טובלים. וברצפה זו שביניהם יש שני נקבים [כשיעור טפח כל אחד] לחבר המים שבמקוה העליון לתחתון. אחרי שביארנו החששות ששייך במקוואות הנכשרות על ידי השקה או זריעה, נוכל להבין מעלת המקוה הנעשית באופן של מקוה ע"ג מקוה, שבעצם יש בה כל המעלות שבמקוה שעל ידי השקה, והמעלות של מקוה שעל ידי זריעה, אלא שכאן הם באופן שכל החששות ששייכות במקוה השקה או זריעה לא שייכות כלל. ונבאר תחילה את אופן הכשרה של מקוה זו, הנעשה הן על ידי השקה והן על ידי זריעה. על ידי השקה, כפשוט, שהרי המים שבמקוה הטבילה מושקים לאוצר שתחתם באמצעות הנקבים שברצפה. על ידי זריעה – שהרי ברצפת המקוה העליונה יש נקבים בשיעור טפח, וכשמורידים שאובים לתוכה תיכף מתחברים עם התחתונה, וזה הוי ממש כאלו נותן וזורע שאובים לתוך מקוה כשרה. וכן איתא בשו"ת אגרות משה (ח"ג יו"ד סי' סה) שם דן אודות מקוה ע"ג מקוה, וכותב שיש הנוהגים "לעשות שני מקוואות זה ע"ג זה . . . באופן שהתחתונה היא כשרה ממי גשמים והעליונה הם מים שאובים", ומבאר טעמם – "שסובר שבנקב כשפוה"נ ברצפה המפסקת יותר טוב מהשקה ממקוה מן הצד. וטעמו הוא משום שמחשיבים למקוה אחת ממש ואיכא בהשקה זו גם חשיבות זריעה שעדיפא מהשקה". הרי שגם הגר"מ פיינשטיין ס"ל דבמקוה ע"ג מקוה יש מעלה דהשקת השאובים הוי כזרועים במקוה מי הכשרים. והנה, ע"פ הנראה בפוסקים ישנה עדיפות בהכשרת שאובים על ידי ששופכין השאובים לתוך הבור מי גשמים – דהיינו זריעה - יותר מאשר כשמכשירן על ידי שמשיקן למקוה הסמוכה לה, כי בהשקה המים השאובים נשארים בגדר שאוב אלא שמחוברים לכשר, ואילו מים שנזרעו התערבו והפכו לכשרים. וסברא זו – שיש מעלה בזריעה על פני השקה – היא למעשה דעת רבינו ירוחם שהוזכרה בפרק העוסק במקוואות השקה (אות א), שכתב להצריך שנקב ההשקה ישאר פתוח כל זמן משך הטבילה משום "שנסתפקו המפרשים אם נשאר השאוב בהכשרו (אחר שנסתם הנקב) או כיוון שנסתם הנקב חוזר לפסולו כבתחילה", וכפי שהזכרנו שם פסק הש"ך ורבים מהאחרונים להחמיר כדעה זו. ובשו"ת עמק שאלה (יו"ד סי' מח), הוכיח סברא זאת גם מדברי הרשב"א הסובר גבי מקוה שמימיו מרודדים דיכול לשפוך לתוכן שאובין הרבה עד שיהיה יכול להתכסות, ואף ששופכין בכלים המקבלין טומאה, ואילו במחבר מקוה שאוב או חסר למעיין ס"ל להרשב"א שאין לעשות זאת על ידי דבר המקבל טומאה, והחילוק משום דבמקוה מרודד מדובר רק בהוספת מים על המקוה, דאין זה אלא שהוא מגדיל המקוה טהרה ומוסיף בה מים ואין זה הויה מחדש. אך במחבר מקוה שאוב למעין הנה מקוה זו עומדת בפני עצמה, ואין זה הוספה על אותה המקוה הכשרה, אלא שעל ידי השקה אנו אומרים שגם מקוה זו נטהרה, ולכן אין לעשות זאת על ידי דבר המקבל טומאה. אך במקוואות זריעה יצא שכרו בהפסדו – כי הכשרת השאובים (על ידי זריעתם באוצר) גורמת לנ"ס ונ"ס, ואילו במקוה ע"ג מקוה יש גם את מעלת הזריעה, אך ללא החיסרון של נ"ס ונ"ס, כפי שיבואר בהמשך. כאמור, למרות שמקוה ע"ג מקוה מוכשר על ידי השקה וזריעה כאחד, אעפ"כ אין בו אף אחד מן החששות שיש בהם. ונבאר תחילה שהחששות שבמקוה זריעה – כדלעיל פרק ג - אינם קיימים במקוה זה, ונמנה אותם אחד לאחד: א. אין במקוה זה חשש של נ"ס ונ"ס (אות א שם) – כפי שיוסבר להלן באות ה לגבי החששות במקוואות השקה שאינם קיימים במקוה ע"ג מקוה. ב. אין בעיה של מקוה שאינה יכולה לטהר שאובים שנכנסים לתוכה בשעה שזוחלת (אות ב שם) – כי האוצר הוא תחת המקוה ואינו יכול לזחול. ג. אין חשש שבפתיחת הפקק יכנסו ג"ל מכוח אדם ויפסלו המקוה (אות ג שם), שהרי במקוה זה אין פקק. ד. אין חשש שלא ינגבו המקוה כראוי (אות ד שם), כי אין צורך לנגב כלל את המקוה, שהרי המים נזרעים באוצר שלמטה, והוא עולה על גדותיו וממלא את בור הטבילה שמעליו. ה. אין בעיה של חוסר חיבור תמידי למי הגשם (אות ה שם), כי המים תמיד מחוברים לאוצר שתחתם. גם החששות שבמקוה השקה – כדלעיל פרק ד - אינם קיימים במקוה זה. ונמנה אותם אחד לאחד: א. דהנקב המחבר את המקוה העליונה להתחתונה לעולם פתוח, וע"כ אין הפסק השקה (אות א שם). ב. אין חשש שהכשר המקוה יהיה בשעה שזוחל, (אות ב שם) – כי האוצר הוא תחת המקוה ואינו יכול לזחול. ג. אין שייך החשש שיש במקוה השקה שמא לא ימלא המקוה עד נקב ההשקה ולא תהא השקה כלל (אות ג שם), כיון דכאן הנקב הוא בתחתית המקוה, וממילא לעולם המים מגיעים לנקב ומשיקים זל"ז. ד. אין צריכים לחוש אם חממו המקוה עד שהיד סולדת, שצריכין להשיקה אח"כ כשיצטנן (אות ה שם), דכאן הרי המקוואות מחוברות ביניהם וההשקה היא תמידית, הן בזמן שהם חמים והן כשהם צוננים. ה. וטענת החזון איש שבמקוה השקה לא פלטינן מהחשש נ"ס ונ"ס משום שהמים שבבור השקה מתערבין למים שאובים שבמקוה הטבילה (אות ד שם), מ"מ במקוה ע"ג מקוה אין המים שבאוצר התחתון מתערבין כ"כ עם מי המקוה העליון, ונשארים מי גשמים מקוריים זמן רב. וכדי להבין החילוק יש להעתיק טעם החזו"א שכתב [יו"ד סי' קכג אות ד] שבבור השקה יש בה חשש נ"ס ונ"ס, וז"ל "דבשעה שמוציאין את המים מהמקוה על הרוב נקב ההשקה פתוח, ויוצאין המים מהאוצר שלמעלה מן הנקב, ונשארו המים באוצר רק עד הנקב, כדי לעשות השקה כשפ"ה, וא"כ נכנסין השאובין לאוצר ערך ד' ה' ס"מ, ואם גובה המים באוצר 120 ס"מ, הרי בחליפת מי המקוה כ"ד פעמים כבר ניתנו המים שאובים לאוצר כמלואו, וכבר נפסל לדעת הראב"ד. ולא עוד אלא שהמים שבמקוה מוגבהין בשעת טבילה, וטבע המים שבאוצר ושבמקוה להשתוות על ידי הנקב שביניהן, וא"כ נכנסין השאובין לאוצר, ובצירוף השאובין הקודמין ממהר האוצר להיות רובו שאובין בפחות מכ"ד טבילות [טה"ד וצ"ל כ"ד הורקות], ואף אם ידקדקו לפקוק את הנקב טרם שמוריקין את המים מן המקוה, ושלא לפתחו עד שהמים שבמקוה יהיו שוב למעלה מן הנקב, אכתי לא יצאנו מהעובדא דהשאובין נכנסין בשעת טבילה להאוצר, ואף אם יהי' המוגבה בקצב של 2 ס"מ יהיה בס' טבילות 120 ס"מ מים שאובים כמלואו של האוצר". אבל במקוה ע"ג מקוה נשארים מי הגשמים המקוריים באוצר שלהם, דהיינו במקוה התחתון, ואינם מתערבין במים שבמקוה העליון, והיינו מצד טבעיות המים וכו' וכדלהלן. א. דכיון דאוצר התחתון מלא על גדותיו ומכוסה במכסה (מלבד פתחי ההשקה שבו) א"כ אין מקום למים שבמקוה העליון להיכנס לשם, כך שגם אם ימלאו ויוריקו את המקוה העליונה כמה פעמים יעמדו המים שבאוצר התחתון על עומדם, והמים העליונים לא ידחקו אותם לצאת לא בשעת המילוי וההרקה ולא בשעת טבילה. וכ"כ בשו"ת אמרי יושר (ח"א סי' קנא) שם נשאל על מקוה ע"ג מקוה אם יש לסמוך דנשאר מי גשמים מקוריים במקוה התחתון, והשיב: "ולדעתי הדבר פשוט שעל ידי נקב כשפ"ה אין המים מתערבין כלל ואין חשש כלל מטעם נ"ס ונ"ס, וכיון דמים כשרים שבתחתונה לא נחסרו כלל, כי אינם עולים למעלה, וגם השאובין לא נכנסו לתוכם בהיותה מלאה תדיר מים כשרים, אפס מקום לשאובים ליכנס שם", והביא ג"כ ראי' ממשנה דמקוואות לזה. ב. ועוד שטבע המים ג"כ מסייע שלא יתערבו המים כ"כ, כי ידוע שטבע מים חמין לעלות למעלה ומים קרים טבעם לירד למטה, וכיון שהמים שבמקוה התחתון הם יותר קרים ממים שבמקוה העליון, ומשני טעמים: א. כי המים שבמקוה התחתון הם למטה מתחת הקרקע שמצד המקום הם יותר קרים. ב. כי המים שבמקוה העליון הם בדרך כלל יותר חמים ממים שבמקוה התחתון מפאת החימום שמחממין אותם, ונשארים אפילו לאחר זמן עכ"פ יותר חמים מהמים שבמקוה התחתון, וא"כ טבע מים הקרים שבמקוה התחתון מסייע שלא יצאו המים ממקוה התחתון למעלה, וגם טבע מים החמים למעלה מסייע שהמים שבמקוה העליון לא ירדו למטה. וכן בחזו"א (יו"ד סי' קכד ס"ק ג) כתב נקודה זו, שדן בענין מים חמין שנשפכים בזרם בתוך מים קרים, אי נימא שקַלוּת שבין המים ימנעו שלא יתערבו, וז"ל: "אין הקלות מכריע אלא שאם נתפשט אינו שוקע" עכ"פ שמעינן מדבריו דהיכא שאין המים נשפכים זה ע"ג זה בזרם רק מתפשטים זה ע"ג זה [וכש"כ באופן של מקוה ע"ג מקוה שהריצפה מפסקת בין שני המימות] שהשוני בין מידות החום שבין ב' המימות גורמים שלא יתערבו.

• * *

בנוסף לבעיות ההלכתיות הנפתרות כאשר בונים מקוה ע"ג מקוה, הרי שבכך נמנעת אפשרות לבעיות הנובעות מטעויות אנוש. דהנה כשבונים מקוה יש לראות שתבנה באופן שלא יפלו בו שאלות אף במשך הזמן או בלא שימת לב, דאע"פ דיש עכשיו רב המשגיח על כשרותה, מ"מ צריכים אנו לסמוך ג"כ על הבלן, ולא בכל זמן ומקום מתרחש ניסא להשיג בלן ת"ח ויר"ש שידע להיזהר באם יש שאלה, ולפעמים צריך לסמוך על האישה המשגחת על הטבילה, שמסתמא לא תדע אם תארע שאלה. וכדי להוציא מליבם של החושבים שהפקירות בענין מקוואות אינו שייך בזמנינו, וזה הי' שייך ורק בימים קדמונים או בעיירות קטנות שאין שם רב וכו', כדאי להעתיק שאלה שנשאל לרב בירושלים בזמנינו והוא בס' שבילי טהרה להרי"מ שטערן רב בירושלים, ושם (בסי' פח) נשאל וז"ל, נשאלתי בנשים שטבלו באופן שהמים לא הגיעו לנקב ההשקה, והתברר גם שבשבוע האחרון הבלנית החליפה את מי המקוה כמה פעמים ומעולם לא מילאה יותר מעד נקב ההשקה ולא עד בכלל. ופסק שם שכל הנשים שטבלו בשבוע האחרון צריכות טבילה מחדש, ע"ש. הרי שלך לפניך שהחששות במקוואות אינן רק נחלת העבר או שאחיזתן רק במקומות מרוחקים וכדומה, אלא עלולים הם בכל מקום ובכל זמן, וכל דבר שלא נבנה ונסדר באופן שלא יבוא לידי שאלה אפילו בלא דעת וכוונה הרי זה בגדר פרצה קוראת לגנב ח"ו. וד"ל. והגאון בעל בית שערים השיב על מקוה א' שנשאל אודותה ואמר שהמקוה הוא עצהיו"ט רק בתנאי שהרב בעצמו יהא הבלן (מובא בס' ויחי יוסף דף יג), ובפרט בעיירות קטנות או במקומות הקיץ בהרים שעל ידי שרב מובהק הכשיר פעם אחת איזה מקוה, אז שנים הרבה משתמשים במקוה זו על סמך הרב ההוא שהכשירו פעם לפני כמה שנים, אף כי כבר זמן רב לא הי' איזה בר סמכא שישגיח על כשרותה. ומכל זה מובן שכדאי לבנות מקוה באופן שלא יהא יכול לבא לידי שאלות לאחר זמן, וגם שלא תהיה כשרותה תלויה בידי הבלן או האשה המתעסקת שם, אלא תהיה באופן הבטוח ביותר ללא שנזדקק לסמוך על הבלן וכו'. וגם משום כך עדיף לבנות מקוה ע"ג מקוה, כי באופן זה פלטינן מכל החששות השייכות בשאר מקוואות, ובפרט כשבונים מקוה בעיירות הקטנות או במושבים או במקומות שידעינן מתחילה שלא יהא שם רב או משגיח שיעמוד תמיד לראות ולהשגיח כשרות המקוה, דבמקומות אלו על ידי מקוה כזו שהיא מקוה ע"ג מקוה, מובטחת כשרות המקוה יותר מבאם שיעשו בדרך אחרת, וכמו שביארנו לעיל בארוכה.

• * *

הבעיות הרבות הקיימות במקוואות זריעה והשקה גרמו להצעת כל מיני פתרונות אחרים, שהתיימרו לפתור את הבעיות. כיום יש שבונים מקוואות המשלבים זריעה והשקה, דהיינו שיש להם אוצר השקה מצד אחד ואוצר זריעה מהצד השני, ומתחת לאוצר ההשקה (ולפעמים גם תחת אוצר הזריעה) יש אוצר נוסף המחובר אליו על ידי נקב כשפ"ה ("מקוה ע"ג מקוה מהצד"). ואמנם צורת בנייה זו מונעת כמעט לחלוטין את בעיית נ"ס ונ"ס שבמקוואות זריעה והשקה, אך בשום אופן אינה פותרת את שאר ריבוי הבעיות ההלכתיות והאנושיות שנזכרו. ואף שבאופן זה, אפילו כשיש בעיה באחד מהאוצרות, כגון באוצר ההשקה, הרי קיים עדיין האוצר השני - הזריעה, אך - כפי שהוסבר לעיל – בהרבה מקרים עלול להיות חשש בשני האוצרות גם יחד [למשל: אם המקוה לא יובש כראוי לפני שהזרימו לתוכו את מי הטבילה [השאובים], ונותרו בו ג"ל מים שאובים, הרי שאין כל משמעות ותועלת באוצר הזריעה. במצב זה ניתן לסמוך רק על ההשקה, ולכן אם ההשקה הייתה רק לרגע אחד ואח"כ שמו את הפקק הרי שהמקוה פסול לדעת רבנו ירוחם, ואם ההשקה הייתה כשהמים היו בחום שהיס"ב הרי שהמקוה פסול לדעת רש"י, ועאכ"ו אם שכחו לגמרי לפתוח את נקב ההשקה, ואפשרויות נוספות כאלו ישנן למכביר], וא"כ לא יועיל לנו ריבוי האוצרות. בנוסף, במקוואות כאלו אין את שאר המעלות שבמקוה ע"ג מקוה (שיפורטו להלן), ועוד ועיקר אין את המעלה העיקרית (לקמן פ"ו) שבמקוה ע"ג מקוה נחשבים ב' המקוואות למקוה אחת, וא"כ האשה טובלת באוצר עצמו. והנה, במקוה ע"ג מקוה ישנה מעלה נוספת השקולה כנגד כולן ולמעשה כוללת בתוכה את כל האחרות, והיא - מקוה ע"ג מקוה נחשב מקוה אחת, והטובל בעליון – טובל באוצר עצמו. ענין זה נובע הן מצד אופן בניין המקוה והן מפאת אופן חיבורו. [זאת בניגוד למקוואות זריעה בהם האוצר אינו מחובר למקוה הטבילה, וא"כ ודאי שאין הם מקוה אחד, ובניגוד למקוואות השקה שבחלקם פותחים את הפקק רק לרגע אחד ומשיקים המקוה, וא"כ בשעה שטובלים בו אין הוא מחובר כלל לאוצר, ואף אם ההשקה מתקיימת לכל אורך זמן הטבילה אין היא הופכת את האוצר ומקוה הטבילה להיות מקוה אחד, וכפי שכ' הש"ך (ראה לעיל בפ"ד אות א): "ורבינו ירוחם כתב שנסתפקו המפרשים אם נשאר השאוב בהכשרו (אחר שנסתם הנקב) או כיון שנסתם הנקב חוזר לפסולו כבתחילה", דהיינו שלא רק שההשקה לא הופכת את המקוואות למקוה אחד, אלא שאפי' המים עצמם לא נכשרים] אופן בניין המקוה - כי באופן בניית מקוה ע"ג מקוה, צורתה ובניינה ויציקתה כאחת מחברם להיות נחשבים כמקוה אחת, שהרי כתלי המקוה התחתון הם המשך המקוה העליון, והפתח להיכנס למקוה התחתון (כשרוצים לתקנה ולנקותה) הוא רק דרך מקוה העליון, ולפני ששמים את הכיסוי המחלק הרי הם ממש מקוה אחת עמוקה, ורצפת מקוה העליון נגמרת למטה על רצפת מקוה התחתון, דהיינו שכתלי ורצפת מקוה התחתון הם חלק ממקוה העליון. ובזה ששמים מכסה ע"ג פתח מקוה התחתון, לא נחשבים המקוואות כנפרדים, כי עדיין נשאר נקב המחברם. ["אף דהשוליים מפסיקין הוי רק כעץ המונח בתוך המקוה ומכל מקום הוי כחד מקוה, ובכל מקום מותר לטבול בו" – ראה בשו"ת שירי טהרה, לקמן באות א]. אופן חיבורו - במקוה ע"ג מקוה הרצפה אינה נחשבת עקב החורים שבה, והטובל במקוה העליון (בו המים השאובים) טובל באוצר מי הגשם עצמו, ואין טבילה מהודרת מזו, ובלשונו של הרבי מליובאוויטש (אג"ק חכ"ב אגרת ח'רפא): "לכאורה פשוט, שהתועלת הכי גדולה באופן בניה האמורה, היא, שאז הטבילה בהאוצר עצמו, אלא שהרצפה מחלקתו לשני חלקים, ובטלה הרצפה מענינה על ידי החורים שבה, והתועליות בטבילה באוצר עצמו כו"כ". ונביא מדברי הפוסקים שכתבו ג"כ דמקוה ע"ג מקוה לא הוי כמקוה נפרדת שנכשרת על ידי חיבור למקוה התחתון, אלא היא מקוה אחת. א) בשו"ת שירי טהרה (להג"ר שלמה קלוגר, סי' רא תשובה א) וז"ל: "והנה מה שהביא רו"מ ראי' ממה שעושין מקוה ע"ג מקוה כשרה ואינו מחובר למטה רק כשפ"ה, הנה בזה יפה השיב החכם הנזכר דהתם הוי כמעורב ממש כיון דלמעלה ג"כ הוי ארבעים סאה ושיעור מקוה, וא"כ אם הם מתחברין יחד על ידי שפ"ה יעשו אחד והוי כחד מקוה, אף דהשולים מפסיקין הוי רק כעץ המונה בתוך המקוה ומ"מ הוי כחד מקוה ובכל מקום מותר לטבול בו", עכ"ד. וכן הכפיל דבריו בשו"ת האלף לך שלמה (יו"ד סי' רמ), עי"ש. ב) בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ה סי' קי) דן לגבי מקוה ע"ג מקוה, ובאמצע דבריו כתב: "אבל בנ"ד הוי ממש כמקוה אחת רק שיש רצפה באמצע המקוה, אבל לא ע"פ כולה כי יש נקבים באמצע כשפוה"נ ונשארה מקוה אחת. וכ"כ בחיבורי ח"ב סי' סד אות יד". וכוונתו דבח"ב כתב דהמקוה העליונה לא הוי כמקוה נפרדת מהתחתונה, אלא הם כמקוה אחת, וז"ל שם "ועוד דכיון שהמקוה הזאת היא למעלה על הכשרה, הוי ממש כמקוה אחת", עכ"ל. ג) בגלות עליות (בתשובה שבסוף הספר) דעתו לאסור מקוה ע"ג מקוה היכא שהחיבור הוא על ידי סילון [=צינור]. והשואל רצה להתיר כמו שמצינו במשנה דמקוואות (פ"ו מ"א) עוקת המערה וכו' דחזינן דמקוה ע"ג מקוה הוי חיבור, והשיב לו ע"ז וז"ל: "ומהך דעוקת המערה שהביא כת"ר לאו ראי' היא כלל, דמה שמפסיק רצפה ביניהם לא ניצוק הוא וכולם מקוה אחת היא", עכ"ל. ד) בשו"ת מהר"ש ענגיל (ח"ג סי' מו) דן בעניין מקוה ע"ג מקוה וז"ל: "אך עכ"פ יפה הביא כת"ר דכ"ז דוקא באם הם מקוואות חלוקין לגמרי, ורק שרוצין לחבר המקוואות על ידי חיבור כשפ"ה, בזה אמרי' דאסור משום דלא מכשרינן על ידי גוד אסיק, אבל הכא באמת הוא מקוה חדא רק שנתחלק באמצע ונשאר מחובר במקום כשפ"ה, א"כ לא נתבטל ממנה שם מקוה חדא ובוודאי דכשר בלי שום חשש וכו'", עכ"ל. ה) וכ"כ בס' טהרת ישראל (סי' רא סעי' עה אות רסג): "יש עושין מקוה חדשה דהיינו מהפסק שוליים באמצע גובה המים ויש בנקב שבשוליים כשפה"נ, הוי חיבור וכשר המקוה, ואין בזה לא נצוק ולא קטפרס ולא זוחלין". ובבאר יצחק שם (ס"ק אלף כט) הסביר: "משום שקרקע עולם או הבנין הוא הוא המחבר המקוואות יחד, וא"צ כלל לחבור הניצוק, והכל מקוה אחת על ידי קרקע עולם או הבנין המחברן, ומש"ה ל"ש הכא קטפרס וזוחלין, דמקוה א' היא". ו) בשו"ת אגרות משה (ח"ג יו"ד סי' סה) שם דן אודות מקוה ע"ג מקוה, וכותב "על כל פנים לדינא . . . כשרק רצפה נקובה כשפ"ה מפסקת ביניהן, שהוא חיבור ממש כמקוה אחת". ז) הגרי"ל צירלסון בשו"ת עצי הלבנון (סי' נג, נה) נשאל אודות מקוה ע"ג מקוה, וכתב שבמקוה זה "מטעם התהוות אותן שתי מקוואות לאחת ממש, וודאי גבי התאחדות כזו אין מקום כלל למושג החשש של החיבור שבאמצעות ניצוק וקטפרס". הרי לנו שסברא פשוטה היא בדברי הפוסקים דבאופן ההשקה של מקוה ע"ג מקוה נחשבות ב' המקוואות כמקוה אחת ממש.

• * *

אם הדברים אמורים כאשר בין המקוואות נקב אחד כשפ"ה, עאכ"ו כאשר ביניהם שני נקבים בשיעור טפח על טפח. דהנה ברשימתו הנודעת של הגר"י לנדא, שהיה אב"ד בני-ברק, ורשם את הוראותיו של אדמו"ר הרש"ב בנוגע לבניית מקוה, מופיעה בסעי' ב ההוראה ש"ההשקה תהיה על ידי נקב שמחזיק טפח על טפח, ובטעמו של דבר נאמר לי מפי קודשו: שעכשיו אינו זוכר, אבל היה לו טעם בזה, שיהיו שני נקבים כאלה, אחד במקום אחד והשני בפינה אחרת, וזה פשוט מחשש אולי יקרה פעם שיסתם אחד מהם ולא ירגישו בזה". ומה שהצריך שיהיה הנקב טפח על טפח ולא אמר מחשש סתימה במקצת, הרבה נתקשו בטעם הדבר, דהרי משנה מפורשת היא במס' מקוואות (פ"ו מ"ז) ערוב מקוואות כשפ"ה. אמנם לפי מה שנתבאר לעיל מעלת מקוה ע" מקוה, שנחשב הכול כמקוה א', אפשר להסביר הטעם לכך ע"פ מ"ש השואל ומשיב בדברי הרא"ה שהביא הריטב"א במס' מכות (ד ע"א), הובא בבדק הבית (סי' רא דף צט ע"ב), וכן הביאו השטמ"ק במס' ביצה (יז ע"ב) וז"ל: "והרא"ה פי' דלא התירו בשפ"ה או כקליפת השום אלא כשעושה עירוב מקוה עם מקוה, שזה וזה מטהרין באשבורן והם ממין א', אבל בשאינו מינו כגון שמתערב במעיין שאינו מטהר אלא בזוחלין אינן עושין עירוב להוצאן מידי שאיבה", עכ"ל. וכתב השו"מ (במהדו"ק ח"ג סי' יד) וז"ל: "ומה שאמר לפי מה שכתבתי ביו"ד (סי' רא סעי' נד) בהגהותי דהריטב"א לא קאמר בשם הרא"ה דלא מהני חיבור מעיין למקוה, אלא בכשפ"ה שהוא הנקרא בכ"מ חבור, אבל בכמוציא רימון מועיל, וכ"כ הריטב"א בהדיא במכות דף ד, א"כ צ"ל דכמ"ר עדיף ממחובר בשפ"ה, שכשפ"ה לא הוי אלא השקה ונגיעה בעלמא, אבל בכמ"ר הוי כנתערבו המים דמהני אפי' מעין למקוה, כמש"כ החת"ס (סי' ריא)", עכ"ל. וכוונתו דהחת"ס שם כתב דאפי' להרא"ה דלא מהני חיבור מעין למקוה היינו דוקא בהשקה ונגיעה בעלמא, אבל במתערבים זה בתוך זה ממש אפשר דמהני השקה. הרי דחזינן דחיבור על ידי נקב כמ"ר עדיף מחיבור על ידי נקב כשפ"ה, דאף דשיעור ערוב מקוואות די בשיעור כשפ"ה, מ"מ לא נקרא רק השקה ונגיעה בעלמא, ולהרא"ה חיבור כזה לא מהני לחבר מקוה שאובים למעיין להוציאה מידי שאובים, אבל בחיבור על ידי נקב כמ"ר (דהיינו טפח על טפח לדעת אדמוה"ז) עדיף הוא מהשקה, והרי הוא כנתערבו המים ממש, ואפלו להרא"ה מהני חיבור בכה"ג לטהר שאובים על ידי מעיין.

• * *

ואם כל הנ"ל אמור בסתם חיבור בגודל טפח, עאכ"ו בנידון דידן, שלא מדובר בסתם חיבור בשיעור טפח, אלא - כדברי הרבי מלובביץ'– שהחורים ברצפה מבטלים אותה, ו"אז הטבילה בהאוצר עצמו". וכבר בגאונים ובראשונים מצינו התייחסות למקוה ע"ג מקוה. במס' מקוואות (פ"ו מ"א) כתוב: "עוקת המערה אין מטבילין בה אא"כ הייתה נקובה כשפ"ה. אמר רבי יהודה: אימתי? בזמן שהיא מעמדת עצמה, אבל אם אינה מעמדת עצמה מטבילין בה כמה שהיא". ושיטת הרמב"ם בפירוש המשנה (ואחריו הר"ב והתויו"ט) דעוקת המערה היא גומא שחופרים תחת קרקע המקוה כעין מחבוא, לפיכך צריך שיהיה ביניהם חיבור כשפ"ה, ועל זה מפרש ר"י שאין זה אלא כשהגג המפסיק בין המערה לגומא חזק כ"כ עד שמונע מהמקוואות להתערב זה בזה, אבל אם הרצפה דקה, שאם טובלים במערה היא נופלת, נחשבים המקוואות כמקוה אחת. וכך פסק הרמב"ם (פ"ח מהל' מקוואות ה"ד), וכן פסק המחבר בשו"ע (יו"ד סי' רא סעי' נט). הרי לנו פשטא דמת' דמים ע"ג מים ונקב מחבר ביניהם, אין בזה משום קטפרס, ואדרבה מהני נקב זה לחבר העוקה שתחת המערה עם המים שלמעלה להשלים השיעור דארבעים סאה להיות כשרה לטבול בהעוקה, אף שאין בה שיעור מקוה, דהוי פסול דאורייתא. ודון מינה לענייננו, דמקוה ע"ג מקוה לא חשיבי קטפרס, ושפיר מהני הנקב לצרפן. ומפורש הדבר עוד יותר בפירוש המיוחס לרבינו האי גאון על משנה זו, וז"ל: "ועוקה זו כעין שוקת נקוב בתחתיתו נתון על פי הביב או על פי המערה". הרי שגם הוא מפרש המשנה כרמב"ם שהעוקה והמערה הן זו ע"ג זו, אלא שלרמב"ם העוקה היא תחת המערה, ואילו לדעת רבינו האי גאון העוקה היא על המערה, וא"כ מדובר ממש במקוה ע"ג מקוה שבעליון יש מים שאובים ובתחתון מי גשם, וע"ז שנינו במשנה שאם יש נקב כשפ"ה, אפילו אם אין בעוקה ארבעים סאה, מטבילין בתוכה. וכן יש להביא ראיה מדברי הר"ש במס' מקוואות (פ"ג מ"א – הביאו הבית יוסף סי' רא) דמביא תוספתא דקתני: "שתי בריכות של ארבעים סאה זו ע"ג זו, ונפלו ג' לוגין מים לעליונה, ונפתקו ובאו לתחתונה, כשרים, שאני אומר שלמו ארבעים סאה עד שלא ירדו ג' לוגין". ופי' הר"ש שמדובר בבריכות שבכ"א מהן חסרים ג"ל לשיעור ארבעים סאה, וכשנפלו ג"ל שאובים לעליונה ומשם ירדו ג"ל לתחתונה, "לא אמרינן דהיינו אותן ג"ל עצמן השאובים הן נינהו דירדו לתחתונה, דא"א שלא יתערב מעט במי הבריכה העליונה, ונמצא שהשלימו ארבעים סאה של התחתונה קודם שירדו לה כל ג"ל, הלכך שני המקוואות כשרים, תחתונה כשרה כדפרשינן, ועליונה משום דמחוברת לתחתונה, וכר"מ דאמר בספ"ב דחגיגה מטבילין בין בעליונה ובין בתחתונה, א"נ אפילו כר"י וכגון דלא גבוהה כולי האי, דלאחר שמתערבין נעשה הכול אשבורן". ובשו"ת הרא"ש (כלל לא אות ב) מביא דברי הר"ש, ומבאר שהר"ש מבאר המשנה כר"מ, שהמקוואות מרוחקות בגובה זו מזו, והתוספתא דאתיא לכו"ע - שהמקוואות סמוכים זה ע"ג זה ולאחר שמתחברים נחים הכול באשבורן (עי"ש באריכות ההסבר). וכן מבואר ג"כ במאירי, בפ"ג דמס' מקוואות, שהביא ג"כ התוספתא הנ"ל, וז"ל: "לעניין פסק דווקא כשאין העליונה גבוהה כ"כ, שיהיו מימיה זוחלין, וכן שנתערב עם התחתונה בנקב הראוי". הרי מפורש מדברי הראשונים, הר"ש הרא"ש והמאירי, דגם כשהמקוה העליונה היא ע"ג המקוה התחתונה, מ"מ אם אינם גבוהים זה מזה כ"כ באופן דלאחר שמתערבין העליון לתחתון נחים שני המקוואות באשבורן – שפיר טובלים במקוה העליון, אפילו אין בו ארבעים סאה רק על ידי צירוף המים שבמקוה התחתונה, מ"מ מהני החיבור המקוואות על ידי הנקב הראוי שביניהם, ובזה כו"ע מודים שאין בו חשש קטפרס. וכן יש להביא מדברי התוספתא (עירובין פ"ח) והביאה הרמב"ם בהל' שבת (פכ"ב הכ"א), וז"ל: "שתי מטהרות [=מקוואות] זו ע"ג זו, נוטל את הפקק מבינתיים ומשיקן, ומחזיר את הפקק למקומו, מפני שאינו בא לידי סחיטה, שהרי דעתו שיצאו המים". והב"י מביאו בהל' שבת (סי' שכ) וכן הביאו המג"א שם (ס"ק כג). ומדברי הרמב"ם יש ללמוד שבמקוה ע"ג מקוה אין חשש קטפרס, שהרי שפתיו ברור מללו "שתי מטהרות זו ע"ג זו", וכתב דמכשירין על ידי נקב השקה שבין המקוואות, ולא העירו נושאי כליו או שאר האחרונים דיש בו משום קטפרס. וכן כתב ראיה זו בשו"ת מהרש"ם (ח"ב סי' נט).

• * *

ע"פ מש"כ לעיל, יש להסביר מדוע אין חשש שעובי כתלי הנקב יהיו נחשבים כסילון קטן, כי הגדרת החיבור על ידי סילון הוא רק כשבא לחבר שני מקוואות נפרדים (אפילו אינם רחוקים זה מזה), אבל במקוה ע"ג מקוה ובהפסק רצפה ביניהם, הרי מקוה העליון והתחתון נחשבים כאחד, ואין כאן חשש סילון, הן מצד אופן בניין המקוה, הן מפאת אופן חיבורו והן בשל מהות הסילון. אופן בניין המקוה - כי באופן בניית מקוה ע"ג מקוה, צורתה ובניינה ויציקתה כאחת מחברם להיות נחשבים כמקוה אחת, שהרי כתלי המקוה התחתון הם המשך המקוה העליון, והפתח להיכנס למקוה התחתון (כשרוצים לתקנה ולנקותה) הוא רק דרך מקוה העליון, ולפני ששמים את הכיסוי המחלק הרי הם ממש מקוה אחת עמוקה, ורצפת מקוה העליון נגמרת למטה על רצפת מקוה התחתון, דהיינו שכתלי ורצפת מקוה התחתון הם חלק ממקוה העליון. וכפי שכתב בטהרת ישראל (סי' רא סע' עה) שכתב שאין חשש קטפרס כשיש רק הפסק רצפה, אפילו אם היא עבה יותר משלושה טפחים. וכתב בבאר יצחק שם (ס"ק אלף כט) "משום שקרקע עולם או הבניין גופא הוא המחבר המקוואות יחד, ואין צורך כלל לחיבור הניצוק, והכל מקוה אחת על ידי קרקע עולם או הבניין המחברן, ומשום הכי ל"ש הכא קטפרס וזוחלין, דמקוה א' הוא". ובזה ששמים מכסה ע"ג פתח מקוה התחתון, לא נחשבים המקוואות כנפרדים, כי עדיין נשאר נקב המחברם, וכלשון המהר"ש ענגיל (ח"ג סי' מו) שהשיב בעניין מקוה ע"ג מקוה, שאין בה חשש קטפרס, וז"ל: "אבל הכא באמת הוא מקוה חדא, רק שנתחלק באמצע, ונשאר מחובר במקום כשפ"ה, א"כ מעולם לא נתבטל ממנה שם מקוה חדא". וכן כתב בשו"ת שירי טהרה (סי' א) שם דן במקוה ע"ג מקוה בחיבור על ידי סילון, ודעתו להתיר, ומ"מ כתב לשואל שרצה להתיר ממה שעושים מקוה ע"ג מקוה, והשיב לו: "דהתם הוי כמעורב ממש כיוון דלמעלה גם כן הוי מ' סאה ושיעור מקוה, וא"כ אם הם מתחברים יחד על ידי שפ"ה ייעשו אחד והוי כחד מקוה, אף דהשוליים מפסיקין הוי רק כעץ המונח בתוך המקוה ומכל מקום הוי כחד מקוה, ובכל מקום מותר לטבול בו". אופן חיבור המקוה - גם מצד אופי החיבור שונה מקוה ע"ג מקוה ממקוואות המחוברים על ידי סילון. כי בציור אופן הסילון עליו דן הד"ח, מיירי באופן שאחר שהמים יוצאים מהמקוה העליון, אינם נחים מיד על המים שבמקוה התחתון, אלא יש אויר המפסיק בין המקוואות, וכדי לחבר הפסק האוויר (אפילו כל שהוא) יש צורך בסילון כדי שלא יפלו ויזחלו המים באוויר ולא יהיה אז שום חיבור (אלא באמצעות ניצוק וקטפרס), על כן סובר הד"ח, שהתחבולה על ידי הסילון לא מועילה.אבל באופן של מקוה ע"ג מקוה כששרק רצפה מפרידה ביניהן, הרי מיד כשהמים עוברים את עובי רצפת המקוה העליון הם נחים בתוך המים שבמקוה התחתון, ואין צורך לדבר אמצעי שיוליך את המים ביניהן. וכך כתב הגרש"ק בשו"ת האלף לך שלמה (יו"ד סי' רמ) שדן במקוה ע"ג מקוה, וז"ל: "דלא שייך להיות נקרא קטפרס רק אם המקוואות רחוקים זה מזה ורק קליט קצר של מים הולך מזה לזה, זה נקרא קטפרס וניצוק, אבל אם הם מחוברים זה לזה ממש וזה מונח על זה רק שצד התיבה מפסיק, זה לא נקרא קטפרס, רק כיוון דמחוברים כשפ"ה ממש נחשבו כאחד". וגם בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ה סי' קי) כתב חילוק זה וז"ל: "וסברא דגוד או ניצוק שייך רק בדבר שהקילוח הולך מזה לזה באיזה המשך, או אף מלמעלה למטה, שמתחברים על ידי קילוח, הווי ניצוק, אבל בנ"ד הוו ממש כמקוה אחת רק שיש רצפה באמצע המקוה". מהות הסילון - בציור של הד"ח הסילון הוא אמצעי לחבר המקוואות, ובהילקח הסילון אין חיבור. אבל במקוה ע"ג מקוה הוא להיפך, דעובי הרצפה בין המקוואות אינו אמצעי המחבר אלא מפריד. ובהילקח הכיסוי שבו הנקב יתחברו המים באופן טבעי, וא"כ המחיצה עם הנקב אינה עושה חיבור בין המקוואות כמו במקרה של סילון. דהיינו, שבחיבור של סילון מהווה הסילון את הכשר המקוה, ואילו במקוה ע"ג מקוה בהינטל הרצפה יהפכו המקוואות למקוה אחת, והטובל במקוה העליון (בו המים השאובים) יטבול באוצר מי הגשם עצמו, ואין טבילה מהודרת מזו.

התייחסות למקוה ע"ג מקוה בגאונים ובראשונים

במס' מקוואות (פ"ו מ"א) כתוב: "עוקת המערה אין מטבילין בה אא"כ הייתה נקובה כשפ"ה. אמר רבי יהודה: אימתי? בזמן שהיא מעמדת עצמה, אבל אם אינה מעמדת עצמה מטבילין בה כמה שהיא". ושיטת הרמב"ם בפירוש המשנה (ואחריו הר"ב והתויו"ט) דעוקת המערה היא גומא שחופרים תחת קרקע המקוה כעין מחבוא, לפיכך צריך שיהיה ביניהם חיבור כשפ"ה, ועל זה מפרש ר"י שאין זה אלא כשהגג המפסיק בין המערה לגומא חזק כ"כ עד שמונע מהמקוואות להתערב זה בזה, אבל אם הרצפה דקה, שאם טובלים במערה היא נופלת, נחשבים המקוואות כמקוה אחת. וכך פסק הרמב"ם (פ"ח מהל' מקוואות ה"ד), וכן פסק המחבר בשו"ע (יו"ד סי' רא סעי' נט). הרי לנו פשטא דמת' דמים ע"ג מים ונקב מחבר ביניהם, אין בזה משום קטפרס, ואדרבה מהני נקב זה לחבר העוקה שתחת המערה עם המים שלמעלה להשלים השיעור דמ"ס להיות כשרה לטבול בהעוקה, אף שאין בה שיעור מקוה, דהוי פסול דאורייתא. ודון מינה לענייננו, דמקוה ע"ג מקוה לא חשיבי קטפרס, ושפיר מהני הנקב לצרפן. ומפורש הדבר עוד יותר בפירוש המיוחס לרבינו האי גאון על משנה זו, וז"ל: "ועוקה זו כעין שוקת נקוב בתחתיתו נתון על פי הביב או על פי המערה". הרי שגם הוא מפרש המשנה כרמב"ם שהעוקה והמערה הן זו ע"ג זו, אלא שלרמב"ם העוקה היא תחת המערה, ואילו לדעת רבינו האי גאון העוקה היא על המערה, וא"כ מדובר ממש במקוה ע"ג מקוה שבעליון יש מים שאובים ובתחתון מי גשם, וע"ז שנינו במשנה שאם יש נקב כשפ"ה, אפילו אם אין בעוקה מ"ס, מטבילין בתוכה. וכן יש להביא ראיה מדברי הר"ש במס' מקוואות (פ"ג מ"א – הביאו הבית יוסף סי' רא) דמביא תוספתא דקתני: "שתי בריכות של ארבעים סאה זו ע"ג זו, ונפלו ג' לוגין מים לעליונה, ונפתקו ובאו לתחתונה, כשרים, שאני אומר שלמו ארבעים סאה עד שלא ירדו ג' לוגין". ופי' הר"ש שמדובר בבריכות שבכ"א מהן חסרים ג"ל לשיעור ארבעים סאה, וכשנפלו ג"ל שאובים לעליונה ומשם ירדו ג"ל לתחתונה, "לא אמרינן דהיינו אותן ג"ל עצמן השאובים הן נינהו דירדו לתחתונה, דא"א שלא יתערב מעט במי הבריכה העליונה, ונמצא שהשלימו ארבעים סאה של התחתונה קודם שירדו לה כל ג"ל, הלכך שני המקוואות כשרים, תחתונה כשרה כדפרשינן, ועליונה משום דמחוברת לתחתונה, וכר"מ דאמר בספ"ב דחגיגה מטבילין בין בעליונה ובין בתחתונה, א"נ אפילו כר"י וכגון דלא גבוהה כולי האי, דלאחר שמתערבין נעשה הכול אשבורן". ובשו"ת הרא"ש (כלל לא אות ב) מביא דברי הר"ש, ומבאר שהר"ש מבאר המשנה כר"מ, שהמקוואות מרוחקות בגובה זו מזו, והתוספתא דאתיא לכו"ע - שהמקוואות סמוכים זה ע"ג זה ולאחר שמתחברים נחים הכול באשבורן (עי"ש באריכות ההסבר). וכן מבואר ג"כ במאירי, בפ"ג דמס' מקוואות, שהביא ג"כ התוספתא הנ"ל, וז"ל: "לעניין פסק דווקא כשאין העליונה גבוהה כ"כ, שיהיו מימיה זוחלין, וכן שנתערב עם התחתונה בנקב הראוי". הרי מפורש מדברי הראשונים, הר"ש הרא"ש והמאירי, דגם כשהמקוה העליונה היא ע"ג המקוה התחתונה, מ"מ אם אינם גבוהים זה מזה כ"כ באופן דלאחר שמתערבין העליון לתחתון נחים שני המקוואות באשבורן – שפיר טובלים במקוה העליון, אפילו אין בו ארבעים סאה רק על ידי צירוף המים שבמקוה התחתונה, מ"מ מהני החיבור המקוואות על ידי הנקב הראוי שביניהם, ובזה כו"ע מודים שאין בו חשש קטפרס. וכן יש להביא מדברי התוספתא (עירובין פ"ח) והביאה הרמב"ם בהל' שבת (פכ"ב הכ"א), וז"ל: "שתי מטהרות [=מקוואות] זו ע"ג זו, נוטל את הפקק מבינתיים ומשיקן, ומחזיר את הפקק למקומו, מפני שאינו בא לידי סחיטה, שהרי דעתו שיצאו המים". והב"י מביאו בהל' שבת (סי' שכ) וכן הביאו המג"א שם (ס"ק כג). ומדברי הרמב"ם יש ללמוד שבמקוה ע"ג מקוה אין חשש קטפרס, שהרי שפתיו ברור מללו "שתי מטהרות זו ע"ג זו", וכתב דמכשירין על ידי נקב השקה שבין המקוואות, ולא העירו נושאי כליו או שאר האחרונים דיש בו משום קטפרס. וכן כתב ראיה זו בשו"ת מהרש"ם (ח"ב סי' נט).

• * *

ע"פ מש"כ לעיל, יש להסביר מדוע אין חשש שעובי כתלי הנקב יהיו נחשבים כסילון קטן, כי הגדרת החיבור על ידי סילון הוא רק כשבא לחבר שני מקוואות נפרדים (אפילו אינם רחוקים זה מזה), אבל במקוה ע"ג מקוה ובהפסק רצפה ביניהם, הרי מקוה העליון והתחתון נחשבים כאחד, ואין כאן חשש סילון, הן מצד אופן בניין המקוה, הן מפאת אופן חיבורו והן בשל מהות הסילון. אופן בניין המקוה - כי באופן בניית מקוה ע"ג מקוה, צורתה ובניינה ויציקתה כאחת מחברם להיות נחשבים כמקוה אחת, שהרי כתלי המקוה התחתון הם המשך המקוה העליון, והפתח להיכנס למקוה התחתון (כשרוצים לתקנה ולנקותה) הוא רק דרך מקוה העליון, ולפני ששמים את הכיסוי המחלק הרי הם ממש מקוה אחת עמוקה, ורצפת מקוה העליון נגמרת למטה על רצפת מקוה התחתון, דהיינו שכתלי ורצפת מקוה התחתון הם חלק ממקוה העליון. וכפי שכתב בטהרת ישראל (סי' רא סע' עה) שכתב שאין חשש קטפרס כשיש רק הפסק רצפה, אפילו אם היא עבה יותר משלושה טפחים. וכתב בבאר יצחק שם (ס"ק אלף כט) "משום שקרקע עולם או הבניין גופא הוא המחבר המקוואות יחד, ואין צורך כלל לחיבור הניצוק, והכל מקוה אחת על ידי קרקע עולם או הבניין המחברן, ומש"ה ל"ש הכא קטפרס וזוחלין, דמקוה א' הוא". ובזה ששמים מכסה ע"ג פתח מקוה התחתון, לא נחשבים המקוואות כנפרדים, כי עדיין נשאר נקב המחברם, וכלשון המהר"ש ענגיל (ח"ג סי' מו) שהשיב בעניין מקוה ע"ג מקוה, שאין בה חשש קטפרס, וז"ל: "אבל הכא באמת הוא מקוה חדא, רק שנתחלק באמצע, ונשאר מחובר במקום כשפ"ה, א"כ מעולם לא נתבטל ממנה שם מקוה חדא". וכן כתב בשו"ת שירי טהרה (סי' א) שם דן במקוה ע"ג מקוה בחיבור על ידי סילון, ודעתו להתיר, ומ"מ כתב לשואל שרצה להתיר ממה שעושים מקוה ע"ג מקוה, והשיב לו: "דהתם הוי כמעורב ממש כיוון דלמעלה גם כן הוי מ' סאה ושיעור מקוה, וא"כ אם הם מתחברים יחד על ידי שפ"ה ייעשו אחד והוי כחד מקוה, אף דהשוליים מפסיקין הוי רק כעץ המונח בתוך המקוה ומכל מקום הוי כחד מקוה, ובכל מקום מותר לטבול בו". אופן חיבור המקוה - גם מצד אופי החיבור שונה מקוה ע"ג מקוה ממקוואות המחוברים על ידי סילון. כי בציור אופן הסילון עליו דן הד"ח, מיירי באופן שאחר שהמים יוצאים מהמקוה העליון, אינם נחים מיד על המים שבמקוה התחתון, אלא יש אויר המפסיק בין המקוואות, וכדי לחבר הפסק האוויר (אפילו כל שהוא) יש צורך בסילון כדי שלא יפלו ויזחלו המים באוויר ולא יהיה אז שום חיבור (אלא באמצעות ניצוק וקטפרס), על כן סובר הד"ח, שהתחבולה על ידי הסילון לא מועילה.אבל באופן של מקוה ע"ג מקוה כששרק רצפה מפרידה ביניהן, הרי מיד כשהמים עוברים את עובי רצפת המקוה העליון הם נחים בתוך המים שבמקוה התחתון, ואין צורך לדבר אמצעי שיוליך את המים ביניהן. וכך כתב הגרש"ק בשו"ת האלף לך שלמה (יו"ד סי' רמ) שדן במקוה ע"ג מקוה, וז"ל: "דלא שייך להיות נקרא קטפרס רק אם המקוואות רחוקים זה מזה ורק קליט קצר של מים הולך מזה לזה, זה נקרא קטפרס וניצוק, אבל אם הם מחוברים זה לזה ממש וזה מונח על זה רק שצד התיבה מפסיק, זה לא נקרא קטפרס, רק כיוון דמחוברים כשפ"ה ממש נחשבו כאחד". וגם בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ה סי' קי) כתב חילוק זה וז"ל: "וסברא דגוד או ניצוק שייך רק בדבר שהקילוח הולך מזה לזה באיזה המשך, או אף מלמעלה למטה, שמתחברים על ידי קילוח, הווי ניצוק, אבל בנ"ד הוו ממש כמקוה אחת רק שיש רצפה באמצע המקוה". מהות הסילון - בציור של הד"ח הסילון הוא אמצעי לחבר המקוואות, ובהילקח הסילון אין חיבור. אבל במקוה ע"ג מקוה הוא להיפך, דעובי הרצפה בין המקוואות אינו אמצעי המחבר אלא מפריד. ובהילקח הכיסוי שבו הנקב יתחברו המים באופן טבעי, וא"כ המחיצה עם הנקב אינה עושה חיבור בין המקוואות כמו במקרה של סילון. דהיינו, שבחיבור של סילון מהווה הסילון את הכשר המקוה, ואילו במקוה ע"ג מקוה בהינטל הרצפה יהפכו המקוואות למקוה אחת, והטובל במקוה העליון (בו המים השאובים) יטבול באוצר מי הגשם עצמו.

לקריאה נוספת

• מקוה - היסוד לבית יהודי מוצלח