טמטום הלב

טמטום הלב הוא מושג בחסידות המגדיר מצב בו הלב נהיה אטום, דהיינו: שהמוח אינו יכול לגרום לנפש הבהמית להתפעל מהשכלה אלוקית ולעורר רגש לדבר.

הסבר

הנפש האלוקית השוכנת במוח מטרתה לזכך את הנפש הבהמית ואת הגוף, וזאת, ע"י שמתבונן בנושא רוחני ע"י ספירת הדעת, ומהתבוננות זו נוצר רגש אלוקי במדות. רגש שכזה מעדן את המדות (שמטבען שייכות לנפש הבהמית ומתעוררות לחומריות בלבד) ומכשיר אותן להתפעל גם מדברים רוחניים ולא רק מגשמיות. אך האדם החוטא לבו נסתם ולמרות שהוא מבין את הנושא ומתבונן בו, אין באפשרותו לעורר רגש לאלוקות, מצב זה נקרא "טמטום הלב" משום שלבו מטומטם ואינו מקבל רגש רוחני. ולכן הוא אינו יכול להתפלל עם רגש, ואינו יכול לגרום לנפש האלוקית להתגבר על הנפש הבהמית ולמנוע את עצמו אפילו מדברים גשמיים המותרים (אתכפיא), משום שלבו אטום לרוחניות ומצד הלב אין כל סיבה לוותר על התענוג.

הפתרון לכך הוא להשפיל את הנפש הבהמית ואת גופו, ההשפלה גורמת לרוחו של האדם ליפול, כך ההשפלה מפילה את התוקף של הנפש הבהמית, (אדמו"ר הזקן מביא לכך דוגמה מהמרגלים שלאחר שהקב"ה הראה את כעסו עליהם והשפילם מיד רצו לעלות לארץ).

הדרך להשפלת הנפש הבהמית היא להתבונן בכך עד כמה שפל הוא בזה שאינו מקיים את ציווי הקב"ה ע"י השוואת עצמו לבעלי חיים שאינם מפרים את צוויו, וכן יצעק על עצמו ויקרא לעצמו בתארי גנאי, וכן ייזכר בכל חטאיו כל חטאיו. יתעצב ותומנח הנפש הבהמית, שבירה זו מכשירה את לבו להתעורר ברגש לאלוקות.

אך העצבות לבדה היא דבר פסול משום שהיא סימפטום לכבדות ועצלות, אלא לאחר הביטוש עליו להתעורר מחדש בשמחה על ידי שחושב על כך שמעתה הוא ונפשו האלוקית מתגברים על הבהמיות שבו.

קישורים חיצוניים

• מאמר "לפיכך נקראו הראשונים" תשט"ז מאת הרבי העוסק בעניין טמטום המוח והלב והעצות להפטר מהם ולהעבירם ולתקנם בפועל

(חלק מהחומר בערך נלקח מהספר "ערכים בחסידות")