איוב

איוב הינו דמות הצדיק הנדונה בתנ"ך בס' איוב, שהועמד בנסיון קשה - ביסורים שהפכו להיות סמל לשיא של סבל ויסורים - "יסורי איוב".

ביוגרפיה

חז"ל דנים בדבר, ראשית האם איוב אכן היה בעולם הזה, או שמא אינו אלא משל בלבד כדי ללמוד ממנו מוסר השכל. שנית, אם היה - מתי היה, ושלישית, מהי מדת צדקותו.

דרגתו הרוחנית

בכל מקרה, הריהו דמות הכתובה בתורת ה', והוא וכן כל הכתוב אודותו, הרי אלו דברי אלקים חיים - תורת אמת, ואין מקרא יוצא מדי פשוטו, הרי בודאי שקיומו של איוב וכל המסופר אודותו - אינה עובדה המוטלת בספק, והדיון אינו אלא, האם איוב הוא מציאות בעלת ערך בפני עצמו, או שמא לא נברא אלא לשמש כמשל וכהוראה לבני ישראל בעבודתם את ה'. כך או כך, מכיון שמסופר עליו בתורה - תורה מלשון הוראה, הרי זה בא ללמדנו לעבוד את ה'.

צדקותו של איוב היתה גדולה ביותר, וחז"ל הפליגו בשבחו ואמרו: ש"הטעימו הקב"ה לאיוב מעין עולם הבא", ועוד שבכמה ענינים נאמר בתורה שבחים באיוב יותר מבאברהם אבינו, ועד כדי כך שהדבר התבטא גם בהצלחה מופלגת בגשמיות. ולא זו בלבד, אלא שגם "כל הנוטל פרוטה מאיוב מתברך" , כי "היה איש תם וישר וירא אלקים וסר מרע". ודייקו רז"ל בלשונם - פרוטה, שבזה אין הכמות קובעת, כי אם ממי באה הפרוטה.

אלא שבענין ההטעמה מעין עולם הבא, לא הגיע למעלת האבות, כמבואר בתוספות מגודל צידקותו, הנה בכל פעם שבניו סיימו לעשות משתה, היה מקדשם ומקריב קרבנות בשביל כל אחד מהם, באומרו: "אולי חטאו בני וגו' בלבבם" בעת משתה היין. ומזה נלמדה ההלכה בדבר תענית בה"ב לאחר כל חג.

כגודל צדקתו כך גודל יסוריו בנסיון שהועמד בו, ויסוריו שהיו גדולים ביותר, היו לשם דבר - יסורי איוב, ואף על פי כן מכיון שהיו אלה רק בגשמיות, כתב הרמב"ן ז"ל שאפילו יסורים של איוב ע' שנה אין להן ערך כלל ליסורי הנפש שעה אחת בגהינום.

מפורסמת אימרתו בתפילתו: "רבונו של עולם בראת צדיקים בראת רשעים כו'", ומבואר בתניא שאין הכונה בזה שבבריאתם נבראו צדיקים או רשעים, כי הרי אז לא מגיע לצדיקים שכר על צדקתם, ולרשעים עונש על עוונם, שהרי נבראו כאלה. אלא הכונה היא, "בראת צדיקים" - שברא ה' אנשים בעלי נשמות גבוהות, המסוגלים לעמוד במדריגות הרוחניות והאהבה הגדולה לה' - של הצדיקים, ולעומתם "בראת רשעים" - שברא ה' אנשים עם נשמות נמוכות, שאינם מסוגלים למאוס ברע בתכלית ולבוא לידי אהבת ה' בתענוגים - להתענג על ה' מעין עולם הבא, אלא שיגיע אליהם כמעשה הרשעים, דהיינו, - במחשבתם והרהורם לבד, כאשר ינסה יצרם לפתותם לדבר עבירה ח"ו, אבל הם מתגברים על יצרם וידחוהו בשתי ידים.

ולא שיהיו רשעים באמת ח"ו, אלא שיש בהם יצר הרע כמו אצל הרשעים, אבל יהיו נלחמים תמיד ברע, להסיח דעתם מהם כדי לאכפיא לס"א. ולזאת נתן בהם כוחות להתגבר על היצר ולא לחטוא במעשיהם.

מקורות לעיון:

• תניא פ"א פי"ד פכ"ז, לקו"ש ח"ד 1184 חי"ט 512.

(חלק מהחומר בערך נלקח מהספר "ערכים בחסידות")