נטילת ידיים: הבדלים בין גרסאות בדף
אין תקציר עריכה |
אין תקציר עריכה |
||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
'''נטילת ידיים''' לפני אכילה לחם היא [[מצווה]] מ[[דרבנן]]. | '''נטילת ידיים''' לפני אכילה לחם היא [[מצווה]] מ[[דרבנן]]. | ||
אודות סיבת התקנה, כותב [[אדמו"ר הזקן]] ב[[שולחן ערוך הרב|שולחן ערוך]]: כל האוכל פת שמברכין עליו [[המוציא]] צריך ליטול ידיו תחלה אע"פ שאינן מלוכלכות ואינו יודע להם טומאהג לפי שסתם ידים שהסיח מהם דעתו משמירתן, הן שניות לטומאה ופוסלות את התרומה מדברי סופרים עד שירחצם ב[[מים]] כהלכתן, ותקנו אף באכילת חולין משום סרך תרומהח שירגילו ליטול ידיהם בכל אכילה ולא ישכחו ליטול לתרומהט ולא רצו לחלק בין כהנים לישראלים שאין אוכלים תרומה. | |||
וגם עכשיו שאין ה[[כהנים]] אוכלין [[תרומה]] מפני הטומאה לא בטלה תקנה זו כדי שיהיו רגילים בני ישראל כשיבנה בית המקדש במהרה בימינו לאכול בטהרהיא. | |||
ולא תקנו אלא בפת לפי שרוב התרומות הן בפתיב שמן התורה אין תרומה נוהגת אלא בדגן תירוש ויצהריג שנאמר {{ציטוטון|ראשית דגנך תירושך ויצהרך}}. הדגן שהוא ה' מיני תבואה{{הערה|חמשת מיני דכן.}}, דרך אכילתו הוא לעשות ממנו פת, ותירוש ויצהר הם [[יין]] ו[[שמן]] - דרך שתייתן הם בכלי, ואין אדם עשוי ליגע בהם בידיו לפיכך לא הצריכו בהם נטילת ידים אפילו בתרומה ואצ"ל בחולין. | |||
וגם בפת חולין לא הצריכו אלא בפת שרגילין בה תדיר לקבוע סעודה עליהם, אבל פת הבאה בכיסנין ולחמניות דקות שאין מברכין עליהם המוציא לפי שאין רגילין לקבוע סעודה עליהם, אין צריך נטילת ידיםכא כמו שאין צריך לדגן קודם שנעשה פת, אף על פי שתרומתו היא מן התורה, אלא שאינה רגילה ומצויה כל כך בבית לפיכך לא גזרוכג בשבילה בחוליןכד. | |||
ומכל מקום אם קבע סעודתו על פת הבאה בכיסנין ולחמניות דקות כשם שמועלת קביעות זו לענין המוציאכה כך מועלת לענין נטילת ידיםכו שלא לחלוק ביניהם לפת גמורה כיון שקובע עליהם כמו על פת גמורה ויברך ג"כ ברכ(ו)ת על נטילת ידים{{הערה|1=[http://chabadlibrary.org/books/default.aspx?furl=/adhaz/sh/sh1/13/159/15&search=%D7%9E%D7%99+%D7%92%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%9D אורח חיים סימן קנ"ט סעיף א'].}} | |||
==מנהגי חב"ד== | ==מנהגי חב"ד== | ||
גרסה מ־06:42, 13 במאי 2011
נטילת ידיים לפני אכילה לחם היא מצווה מדרבנן.
אודות סיבת התקנה, כותב אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך: כל האוכל פת שמברכין עליו המוציא צריך ליטול ידיו תחלה אע"פ שאינן מלוכלכות ואינו יודע להם טומאהג לפי שסתם ידים שהסיח מהם דעתו משמירתן, הן שניות לטומאה ופוסלות את התרומה מדברי סופרים עד שירחצם במים כהלכתן, ותקנו אף באכילת חולין משום סרך תרומהח שירגילו ליטול ידיהם בכל אכילה ולא ישכחו ליטול לתרומהט ולא רצו לחלק בין כהנים לישראלים שאין אוכלים תרומה.
וגם עכשיו שאין הכהנים אוכלין תרומה מפני הטומאה לא בטלה תקנה זו כדי שיהיו רגילים בני ישראל כשיבנה בית המקדש במהרה בימינו לאכול בטהרהיא.
ולא תקנו אלא בפת לפי שרוב התרומות הן בפתיב שמן התורה אין תרומה נוהגת אלא בדגן תירוש ויצהריג שנאמר "ראשית דגנך תירושך ויצהרך". הדגן שהוא ה' מיני תבואה[1], דרך אכילתו הוא לעשות ממנו פת, ותירוש ויצהר הם יין ושמן - דרך שתייתן הם בכלי, ואין אדם עשוי ליגע בהם בידיו לפיכך לא הצריכו בהם נטילת ידים אפילו בתרומה ואצ"ל בחולין.
וגם בפת חולין לא הצריכו אלא בפת שרגילין בה תדיר לקבוע סעודה עליהם, אבל פת הבאה בכיסנין ולחמניות דקות שאין מברכין עליהם המוציא לפי שאין רגילין לקבוע סעודה עליהם, אין צריך נטילת ידיםכא כמו שאין צריך לדגן קודם שנעשה פת, אף על פי שתרומתו היא מן התורה, אלא שאינה רגילה ומצויה כל כך בבית לפיכך לא גזרוכג בשבילה בחוליןכד.
ומכל מקום אם קבע סעודתו על פת הבאה בכיסנין ולחמניות דקות כשם שמועלת קביעות זו לענין המוציאכה כך מועלת לענין נטילת ידיםכו שלא לחלוק ביניהם לפת גמורה כיון שקובע עליהם כמו על פת גמורה ויברך ג"כ ברכ(ו)ת על נטילת ידים[2]
מנהגי חב"ד
בנטילת ידיים - מנהגנו: בודקים תחילה ומוודאים את נקיות הידיים.
לוקחים את הכלי ביד ימין ומושיטים אותו ליד שמאל. נזהרים מרטיבות בידיים. מנהגנו לאחוז את הכלי במגבת, ומנהג זה פשט בימינו גם בין נשי ובנות חב"ד. שופכים ברציפות שלש פעמים מים מהכלי (על יד ימין ואחר כך על יד שמאל). בכף היד השמאלית משאיר מעט מים מהשפיכה השלישית. מגביהים את הידים ומשפשפים אותן יפה.
ברכת "על נטילת ידים" מתחילים לאחר תחילת השפשוף, לאחר מכן גומרים את הברכה ומנגבים היטיב את הידיים[3].
הערות שוליים
- ↑ חמשת מיני דכן.
- ↑ אורח חיים סימן קנ"ט סעיף א'.
- ↑ חוברת פסח חסידי, הרב אברהם שמואל בוקיעט