|
|
| (22 גרסאות ביניים של 10 משתמשים אינן מוצגות) |
| שורה 1: |
שורה 1: |
| {{למחיקה|סיבה=אין קשר לחב"ד}} | | {{קשר חב"די}} |
| '''פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן''' זכה למדרגותיו הרמות בזכות ייחוסו הרם, ולאו דווקא מ[[אהרן]]. בגמרא [[בבא בתרא]]{{הערת שוליים|דף קט.}} נאמר: אהרן שנשא את בת [[עמינדב]]{{הערת שוליים|שהיה צדיק.}} יצא ממנו פינחס. | | {{פירוש נוסף|נוכחי=פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן|אחר=פרשה בשם זה|ראו=פרשת פינחס}} |
| | '''פינחס בן אלעזר בן [[אהרן הכהן]]''' היה נכדו של אהרן הכהן שקינא את קנאת ה' והרג את זמרי בן סלוא, ובכך הסיר את כעסו של ה' ועצר את ה[[מגיפה]] שפרצה בעקבות חטא בעל פעור. בשכר קנאותו זכה ל[[כוהנים|כהונה]] לו ולזרעו. |
|
| |
|
| חבירו של [[כלב בן יפונה]] ואף הלך עמו כדי ללכוד את העיר מכבר{{הערת שוליים|יעזר.}} ואת העיירות שבחסותה{{הערת שוליים|במדבר כא, לב.}}.
| | ==תולדות חיים== |
| | נולד לאביו, אלעזר בן אהרן הכהן, ולאמו שהייתה מזרע [[יוסף הצדיק]] וכן מזרע [[יתרו]]{{הערה|בבא בתרא קט, ב.}}. |
|
| |
|
| פינחס שימש כ[[כהן גדול]] ב[[יום הכיפורים]] מתי שאביו [[אלעזר]] וסבו [[אהרן]] לא יכלו לעשות זאת{{הערת שוליים|[[אבות דרבי נתן]] פרק יב, ה'.}}. | | נקודת המפנה בחייו הייתה במעשה זמרי - בו פינחס קינא לה', והרג את זמרי שהעיז לעשות עבירות חמורות בפרהסיא, ולעודד את העם לעשות זאת. במעשהו זה עצר את המגיפה שכילתה כעשרים וארבעה אלף מישראל{{הערה|במדבר, פרק כה.}}. |
|
| |
|
| היה לו ידע ב[[קבלה]]. הוא שגזר על 'סתם יינם של נכרים' שאסור{{הערת שוליים|פרקי ד[[רבי אליעזר]] פרק מז.}}.
| | לגבי זה אמרו חז"ל{{הערה|[[זבחים]] דף קא.}}: לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי, ועשה שלום בין השבטים. |
|
| |
|
| מלבד הריגול על יעזר, הלך לרגל יחד עם חבירו כלב את ירחו, ושם נתחבאו בבית [[רחב]] שהתגיירה לאחר מכן והפכה לאשתו של [[יהושע בן נון]]{{הערת שוליים|במדבר רבה פרשה טז, א'.}}.
| | פינחס הוא גם זה שהצליח להרוג במלחמת מדין את בלעם הרשע. לא לחנם הלך פינחס למלחמה, אלא ליפרע דין אבי אמו [[יוסף הצדיק]] שנאמר "והמדנים מכרו אותו אל מצרים"{{הערה|בראשית לז, לו. [[סוטה]] דף מג.}}. |
|
| |
|
| במעשה [[יפתח הגלעדי]] לא רצה ללכת להתיר לו את נדרו, מפני שאמר 'הוא צריך לי ואני אלך אצלו?!', ונענש על כך שניטלה ממנו רוח הקודש למשך תקופה ארוכה {{הערת שוליים|בראשית רבה פרשה ס', ג'.}}.
| | חבירו של כלב בן יפונה ואף הלך עמו כדי ללכוד את העיר יריחו, מכבר{{הערה|יעזר.}} ואת העיירות שבחסותה{{הערה|במדבר כא, לב.}}. |
|
| |
|
| הוא שכתב את הפסוקים האחרונים ספר יהושע{{הערת שוליים| [[בבא בתרא]] דף טו.}}.
| | פינחס שימש כ[[כהן גדול]] ב[[יום הכיפורים]] כאשר אביו אלעזר וסבו [[אהרן]] לא יכלו לעשות זאת{{הערה|אבות דרבי נתן פרק יב, ה'.}}. |
|
| |
|
| על פי המסורת, נקבר פינחס ביחד עם אביו [[אלעזר]] בעוותרא שבשומרון, ועל שניהם נבנתה מצבה אחת גדולה בת מאות שנים, שנשתמרה עד היום. | | היה לו ידע ב[[קבלה]]. הוא שגזר על 'סתם יינם של נכרים' שאסור{{הערה|פרקי ד[[רבי אליעזר]] פרק מז.}}. |
|
| |
|
| שאלת משיחיותו של הרבי מלובביץ' נהפכה זה מכבר לסוגיה ציבורית החורגת בהרבה מגבולות חסידות חב"ד. העובדה שכ-330 שנה אחרי טראומת משיחיות השקר של שבתי צבי שוב נמצא ביהדות גורם חשוב הטוען למשיחיות - לא סתם טענה שמדובר בתקופת גאולה, לטענה זו שותפים רבים, בוודאי בחוגי הימין הדתי-לאומי, אלא משיחיות פרסונלית), משכה גם את תשומת הלב הן של עולם שומרי המצוות, שנדרש לגבש התייחסות ערכית לתופעה, והן של עולם המחקר, שנמצא לו לפתע כר לחקר תופעה משיחית "בזמן אמת", תוך כדי התהוותה.
| | מלבד הריגול על יעזר, הלך לרגל יחד עם חבירו כלב בן יפונה את ירחו, ושם נתחבאו בבית רחב שהתגיירה לאחר מכן והפכה לאשתו של [[יהושע בן נון]]{{הערה|במדבר רבה פרשה טז, א'.}}. |
|
| |
|
| כשם שהתופעה עצמה מרתקת, כך גם שני סוגי ההתייחסות אליה - הדתית והמחקרית. בתחום הראשון בלטה התייחסותו של מנהיג הציבור הליטאי בישראל (המתנגד מסורתית לחסידות בדיוק בשל החשד שהיא מסתירה מאחוריה שאיפה משיחית), הרב אליעזר שך. הרב שך, שהיה ידוע באופן כללי במנהיגותו החריפה והתקיפה, נהג כך גם כלפי גילויי המשיחיות של חב"ד. מיוחסת לו האימרה כי "חב"ד היא הדת הכי קרובה ליהדות", כלומר מבחינתו עצם התופעה המשיחית כבר הוציאה אותה מחוץ לגבולות היהדות. ראוי לציין שהוא אמר את הדברים עוד לפני פטירת הרבי מלובביץ', בקיץ 1994, אירוע שהחריף עוד יותר את הבעייתיות של המשיחיות החב"דית - כשחוגים נרחבים בתוכה סירבו לקבל את העובדה שהמוות סתם את הגולל על אפשרות משיחיותו של הרבי, ונתלו באמונות סמי-נוצריות שהרבי לא מת אלא "נסתר מן העין", והוא עתיד להתגלות. חוגים אחרים, מצומצמים יותר, הרחיקו לכת באימוץ המודל הנוצרי ואף ייחסו לרבי מעמד של בורא העולם ממש).
| | במעשה יפתח הגלעדי לא רצה ללכת להתיר לו את נדרו, מפני שאמר 'הוא צריך לי ואני אלך אצלו?!', ונענש על כך שניטלה ממנו [[רוח הקודש]] למשך תקופה ארוכה{{הערה|בראשית רבה פרשה ס', ג'.}}. |
|
| |
|
| הרב ד"ר יצחק קראוס, ראש המדרשה לנשים באוניברסיטת בר-אילן, מגלם בכפל תאריו את כפל ההתייחסות לסוגיה: הפן הפנים-דתי והפן המחקרי. בספרו החדש הוא מבקש להתמודד לעומק עם תופעת המשיחיות החב"דית, לבחון את מקורותיה, סיבות לעיתויה, ההצדקות התיאולוגיות שבהן השתמשה, השלבים השונים בהתפתחותה והאמצעים שבהן מימשה את תפיסתה. כבר בראשית הספר הוא מצביע על עובדה משמעותית: המשיחיות היתה שם מן הרגע הראשון. הוא מצטט בהרחבה את נאומו הראשון של הרבי כ"נשיא" החסידות (התואר המוענק בחב"ד למנהיג) משבט תשי"א (1951), כדי להדגיש שכבר אז דיבר הרבי על דורו כדור ביאת משיח. למעשה, הוא מדגיש שכבר המנהיג שקדם לרבי, חותנו הרי"ץ (הרב יצחק שניאורסון), דיבר על תקופתו כעידן גאולה. חשוב להדגיש שעולם המחקר יודע זה מכבר על קיומו של גרעין משיחי בחב"ד עוד בתקופת האדמו"ר הקודם, אבל מכיוון שהציבור הרחב נוטה לייחס את ההתפרצות המשיחית ל-13 שנותיו האחרונות של הרבי (מאז עודד את שירת השיר "אנחנו רוצים משיח עכשיו", ב-1981), ומכיוון שהספר נועד לציבור הרחב, הרי יש בהחלט חשיבות להדגשה זו גם אם אין בה חידוש מחקרי.
| | הוא שכתב את הפסוקים האחרונים ב[[ספר יהושע]]{{הערה|[[בבא בתרא]] דף טו.}}. |
|
| |
|
| ההצדקה התיאולוגית שבה השתמש הרבי לרעיון שדורו הוא דור משיח היא העובדה שהוא האדמו"ר השביעי של חב"ד (מכאן שמו של הספר). שבע הוא מספר בעל משמעות מיסטית בתרבויות שונות, ובהן היהדות, ובמיוחד בזרם הקבלי-חסידי שלה. בהקשר שלנו, מכיוון שאדמו"רי חב"ד האחרונים ראו עצמם לא כמנהיגים לחסידיהם בלבד אלא לדור כולו, הרי שדורו של האדמו"ר השביעי של חב"ד נחשב כולו כדור בעל מעמד מיוחד. לפי הרבי, זהו הדור שבו צפויה סוף-סוף הגאולה המשיחית המיוחלת.
| | על פי המסורת, נקבר פינחס ביחד עם אביו אלעזר בעוותרא שבשומרון, ועל שניהם נבנתה מצבה אחת גדולה בת מאות שנים, שנשתמרה עד היום. |
|
| |
|
| לפי עמדה זו, לחסידי חב"ד יש תפקיד מיוחד בגאולה הצפויה: מכיוון שפעולותיו של כל יהודי משמעותיות לגבי מימושו של הפוטנציאל המשיחי, עליהם להבטיח שכל יהודי יעשה את חלקו כדי שהפוטנציאל לא יוחמץ. בכך מוטלת על החסידים אחריות היסטורית מרחיקת לכת, כמעט קוסמית, ששכרה בצדה: הכבוד העצום להיות שותפים בתהליך, שפעילותם מתנה את עצם הצלחתו. כך מבין קראוס את כוח המשיכה של המטלות הקשות שהטיל הרבי על חסידיו: מאי-נוחות בעמידה בדוכן תוך ניסיון לחזר אחר יהודים שיניחו תפילין, ועד אי-נוחות גבוהה בהרבה - שליחים שיצאו לקצווי עולם כדי למלא שם את התפקיד שהוטל עליהם במימוש הגאולה. עם זאת, לפי קראוס, הרבי לא העז לבחון את אמונתם של חסידיו באופן מיידי וטוטאלי: הוא העמיס עליהם את משימות הגאולה באופן הדרגתי: ראשית, בניית החצר עצמה, שנמצאה במצב קשה לאחר השואה. משם הוא עבר להפצת החסידות ברחבי העם היהודי, ורק לאחר מכן פנה לשלב השלישי, שלא תיתכן גאולה אוניברסלית בלעדיו - הפצת המסר של חב"ד גם ללא-יהודים.
| | ==אליהו הנביא== |
| | {{להשלים}} |
| | {{לשכתב|פסקה=כן}} |
| | אמרו חז"ל ש"פינחס זה [[אליהו]]"{{הערה|1=נסמן ב[https://chabadlibrary.org/books/admur/ig/3/510.htm אגרות קודש חלק ג', אגרת תקי].}}. ואף שבסדר הזמנים, היה אליהו אחרי פינחס וראוי לומר "אליהו זה פינחס" ולא להיפך - ההסבר הפשוט הוא, שתלוי היכן מדברים, במקום שמדברים בפינחס אומרים "זה אליהו", ובמקום שמדברים באליהו אומרים "זה פינחס"{{הערה|אגרות קודש שם.}}. ולפי פנימיות הענינים, הרי באמת אליהו היה קודם, כי היה קיים עוד מששת ימי בראשית{{הערה|1=[https://chabadlibrary.org/books/admur/tm/6/10/75.htm שיחת י"ג תמוז תשי"ב]. ועוד.}}. |
|
| |
|
| קראוס בחר להתמקד במחקרו בשני אפיקים: התיאולוגי והמעשי. רוצה לומר: מהי הפילוסופיה הדתית שבאמצעותה ביקש הרבי לשכנע את חסידיו שתקופתו היא אמנם תקופה משיחית; כיצד התפתחה התיאולוגיה הזו מהצבעה על הדור כ"דור גאולה", ועד רמיזות לעצמו (ועוד יותר: מתן לגיטימציה לאחרים להצביע עליו) כמשיח. ברוח דומה, הוא מפרט גם את השלבים המעשיים השונים של מימוש התפיסה המשיחית.
| |
|
| |
| זו כמובן התמקדות לגיטימית, אבל היא משאירה את הסיפור חסר בכמה היבטים חשובים, בעיקר ההיסטורי והסוציולוגי. לדוגמה, מה גרם להתפרצות המשיחית דווקא בעיתוי שבו התפרצה? אם נצא מנקודת הנחה שהקישור ל"דור השביעי" אינו הגורם להתפרצות המשיחית, אלא רק האמצעי שדרכו ביקש הרבי לשכנע את שומעיו לאחר שהחליט לנקוט מדיניות משיחית, יש צורך להצביע על הגורמים ההיסטוריים לכך: משבר השואה? אולי המשבר האישי הכרוך בעובדה שלא היו לו ילדים, וגם לא קרובים אחרים, שיוכלו למלא את מקומו בבוא העת, ולכן היה צורך לשכנע את החסידים שמשימת החסידות מסתיימת בדורו שלו? ואולי זו דווקא ההכרה שההתפתחות הטכנולוגית, בתוספת השכלתו הכללית, בכלל מאפשרות לראשונה לחסידות יומרה משיחית גלובלית? הספר אינו מפרט בסוגיות אלה.
| |
|
| |
| שאלות נוספות שאינן עולות הן: כיצד הגיבו החסידים למדיניות המשיחית? האם מיד נעשתה פופולרית, או שהרבי היה צריך להתגבר על התנגדות בתחום זה? ובכלל, האם התקשה בייצוב מנהיגותו? איך התמודד עם התופעות הסותרות לכאורה את ההנחה שמדובר בעידן משיחי, כמו השואה וההתבוללות? כל אלה הן שאלות נכבדות שהספר אינן מתמודד איתן. ומכאן שסוגיית משיחיותו של הרבי מלובביץ' עוד יכולה לספק כר נרחב למחקר גם עבור חוקרים נוספים.
| |
| == הריגת זמרי ==
| |
|
| |
| נקודת המפנה בחייו, בה השיג את כל מדרגותיו, היתה בסיפור הקנאות הידוע לכולנו כ'נעשה זמרי' - בו פינחס קינא לה', והרג את זמרי שהעיז לעשות עבירות חמורות בפרהסיא, ולעודד את העם לעשות זאת. במעשהו זה עצר את המגיפה שכילתה כעשרים וארבעה אלף מישראל.
| |
|
| |
| לגבי זה אמרו חזל{{הערת שוליים|[[זבחים]] דף קא.}}: לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי, ועשה שלום בין השבטים.
| |
|
| |
| == מלחמת מדין ==
| |
|
| |
| פינחס הוא גם זה שהצליח להרוג במלחמה נגד מדין, את בלעם הרשע. לא לחנם הלך פינחס למלחמה, אלא ליפרע דין אבי אמו [[יוסף הצדיק]] שנאמר 'והמדינים מכרו אותו אל מצרים' {{הערת שוליים|[בראשית לז, לו. [[סוטה]] דף מג.}}.
| |
| {{הערות שוליים}} | | {{הערות שוליים}} |
| | [[קטגוריה:אישים בתנ"ך]] |
|
|
|
ערך זה דורש הקשר חב"די: בדף זה חסר מידע שמבהיר את ההקשר או נקודת המבט של חסידות חב"ד לבין נושא או נשוא הערך
|
| אתם מוזמנים לסייע על ידי הוספת פרטים אנציקלופדיים רלוונטים. אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
|
|
ערך זה עוסק בפינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן. אם התכוונתם לפרשה בשם זה, ראו
פרשת פינחס.
פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן היה נכדו של אהרן הכהן שקינא את קנאת ה' והרג את זמרי בן סלוא, ובכך הסיר את כעסו של ה' ועצר את המגיפה שפרצה בעקבות חטא בעל פעור. בשכר קנאותו זכה לכהונה לו ולזרעו.
נולד לאביו, אלעזר בן אהרן הכהן, ולאמו שהייתה מזרע יוסף הצדיק וכן מזרע יתרו[1].
נקודת המפנה בחייו הייתה במעשה זמרי - בו פינחס קינא לה', והרג את זמרי שהעיז לעשות עבירות חמורות בפרהסיא, ולעודד את העם לעשות זאת. במעשהו זה עצר את המגיפה שכילתה כעשרים וארבעה אלף מישראל[2].
לגבי זה אמרו חז"ל[3]: לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי, ועשה שלום בין השבטים.
פינחס הוא גם זה שהצליח להרוג במלחמת מדין את בלעם הרשע. לא לחנם הלך פינחס למלחמה, אלא ליפרע דין אבי אמו יוסף הצדיק שנאמר "והמדנים מכרו אותו אל מצרים"[4].
חבירו של כלב בן יפונה ואף הלך עמו כדי ללכוד את העיר יריחו, מכבר[5] ואת העיירות שבחסותה[6].
פינחס שימש ככהן גדול ביום הכיפורים כאשר אביו אלעזר וסבו אהרן לא יכלו לעשות זאת[7].
היה לו ידע בקבלה. הוא שגזר על 'סתם יינם של נכרים' שאסור[8].
מלבד הריגול על יעזר, הלך לרגל יחד עם חבירו כלב בן יפונה את ירחו, ושם נתחבאו בבית רחב שהתגיירה לאחר מכן והפכה לאשתו של יהושע בן נון[9].
במעשה יפתח הגלעדי לא רצה ללכת להתיר לו את נדרו, מפני שאמר 'הוא צריך לי ואני אלך אצלו?!', ונענש על כך שניטלה ממנו רוח הקודש למשך תקופה ארוכה[10].
הוא שכתב את הפסוקים האחרונים בספר יהושע[11].
על פי המסורת, נקבר פינחס ביחד עם אביו אלעזר בעוותרא שבשומרון, ועל שניהם נבנתה מצבה אחת גדולה בת מאות שנים, שנשתמרה עד היום.
פרק זה לוקה בחסר. אנא
תרמו לחב"דפדיה והשלימו אותו. יתכן שיש על כך פירוט ב
דף השיחה.
אמרו חז"ל ש"פינחס זה אליהו"[12]. ואף שבסדר הזמנים, היה אליהו אחרי פינחס וראוי לומר "אליהו זה פינחס" ולא להיפך - ההסבר הפשוט הוא, שתלוי היכן מדברים, במקום שמדברים בפינחס אומרים "זה אליהו", ובמקום שמדברים באליהו אומרים "זה פינחס"[13]. ולפי פנימיות הענינים, הרי באמת אליהו היה קודם, כי היה קיים עוד מששת ימי בראשית[14].
הערות שוליים
פרק זה דורש שכתוב. אתם מוזמנים לתרום לחב"דפדיה ולשכתב אותו.