יציאת רוסיה תש"ו – הבדלי גרסאות

ב'''יציאת רוסיה תש"ו''' (נקראת גם 'יציאת פולין', ומכונה ה'עשאלונים') יצאו רובם של חסידי חב"ד שורדי [[מלחמת העולם השניה]] ו[[השואה]] ב[[ברית המועצות]] - את גבולות ברית המועצות, באמצעות דרכונים פולניים מזוייפים, ולאחר שהצליחו להבריח את הגבול נדדו עד שהגיעו למחנות העקורים באירופה. פרשה זו היוותה את סיום התקופה של רוסיה כמרכזה של [[חסידות חב"ד]], ותחתיה הוקמו ביוזמת [[אדמו"ר הריי"צ]] מרכזים חב"דיים חלופיים ב[[פריז]], [[כפר חב"ד]] והרחבת הקהילה ב[[קראון הייטס]] ובמקומות נוספים.

בזמן [[מלחמת העולם השנייה]] שהתרחשה בין שלהי שנת [[תרצ"ט]]- לקיץ [[תש"ה]] ברחו אזרחים פולניים רבים משטח ארצם שנכבש בידי הצבא הגרמני, והתפזרו ברחבי רוסיה. עם סיום המלחמה, החליטה הממשלה הרוסית לאשר את שובם של אזרחי [[פולין]] מגבולותיה, והעמידה לרשות אזרחי [[פולין]] רכבות משא ('עשאלונים') על מנת שיוכלו לחזור לגבולות ארצם, במסגרת אישורי היציאה שניתנו, ניתנה גם הרשות ל'איחוד משפחות' של אזרחים פולניים שהתחתנו עם אזרחים רוסיים, ולאשר את יציאתם יחדיו מגבולות רוסיה. אזרחים רוסיים רבים ניצלו את הפרצה שנוצרה, וניסו להבריח את הגבול באמצעות דרכונים פולניים מזוייפים, דרך עיר המעבר [[לבוב]].

עם הגעת השמועה על אפשרויות ההברחה, רצו החסידים לשאול את דעתו של [[אדמו"ר הריי"צ]], שבאותה העת שהה ב[[ארצות הברית]]. הרב [[בנימין גורודצקי]] אשר שהה אז בסמרקנד שלח מברק לחותנו הרב [[שמואל לויטין]] אשר שהה בניו יורק, בו ביקש לדעת את דעתו של אדמו"ר הריי"צ בנוגע לבריחתם של חסידי חב"ד מגבולות רוסיה. מלבד הסכנה הרבה שהייתה כרוכה בבריחה המונית שכזו, היו גם חסידים שטענו כי אסור להפקיר את המערכה על שמירת הגחלת היהודית ברוסיה, ובאם החסידים ייברחו - הממשלה הקומוניסטית תכחיד לחלוטין את הפעילות היהודית בכל רחבי ברית המועצות.

הקבוצה הראשונה שאורגנה על ידי הועד יצאה בחודש [[סיון]] [[תש"ו]], ורוב החסידים הבריחו את הגבול בחודשי הקיץ של אותה שנה. בחודשים [[אלול]] ו[[תשרי]] נסעו קבוצות מעטות וקטנות, ו[[המשטרה החשאית]] אסרה חלק מהפעילים בהברחת הגבול, ופעילות הועד הלכה ונתדלדלה, אך בחודש [[חשון]] [[תש"ז]] חזר הועד לפעולה, ובט' כסלו יצאה קבוצה נוספת, ובאמצעותה הבריחו את הגבול מאות חסידים, ובהמשך לבריחה מוצלחת זו, יצאו עוד שלוש קבוצות נוספות.

 

 

בנוסף, הגביר החב"די הרב [[חייקל חנין]] הפקיד לפני יציאתו מרוסיה שני מליון רובל אצל ר' [[ניסן נמנוב]] לטובת תלמידי התמימים וצוות הישיבה, ועוד מספר מזוודות עמוסות בכסף פרטי שלו אצל ר' [[מענדל פוטרפס]]. כל הכסף שימש לצורכי ההצלה, השוחד ותעשיית הזיופים{{הערה|זכרונות ר' חייקל חאנין פורסמו בהרחבה בסדרת כתבות בשבועון בית משיח}}.

*'''[[ט"ו אב]]''' - הרכבת הגיעה עד לתחנת היעד 'פשעמישל', שם המתינו הבורחים לחסידים נוספים שיתאספו, ויחדיו המשיכו בדרכם עם רכבת למרכז הפליטים בלודז. לפי הידוע זו הרכבת בה נסעה אם המלכות הרבנית [[חנה שניאורסון]] בין החסידים שנסעו ברכבת זו: הרב [[חיים מאיר גרליק]] ובנותיו הדסה פרמן ויוכבד זלמנוב ובנו הרב [[גרשון מענדל גרליק]], הרב [[ישראל שמעון קלמנסון]], הרב [[גדליה קארף]], הרב [[יעקב יוסף רסקין]], והרב [[מרדכי שוסטרמן]].

*'''[[י"ד חשוון]]'''- נוסעי רכבת זו נוסעו קודם כל לעיר [[זלטשוב]]{{הערה|בשביל לבלבל את העוקבים אחריהם}} ומשם נסעו בחזרה ל[[לבוב]], הרכבת יצאה ב[[י"ד חשוון]] והגיע לעיר [[קרקא]] ומשם נסעו בהוראת [[אדמו"ר הריי"צ]] למחנה הפליטים שב[[אוסטריה]].

*'''[[ט' כסלו]]''' - על רכבת זו נכחו רוב אלו שלימים הקימו את היישוב [[כפר חב"ד]] וביניהם משפחות החסידים: משפחת הרב [[אפרים זלמן סודקביץ]], משפחת הרב [[דוד קוק]], משפחת הרב [[אברהם לבקיבקר]], משפחת הרב [[זעליג אלטהויז]], משפחת רסקין משפחת [[גופין]], ר' [[שלמה מיידנצ'יק]] ועוד רבות של משפחות של חסידים שיצאו מרוסיה הסובייטית לעבר פולין ואח"כ המשיכו לצ'כיה ומשם לאוסטריה ומשם בקיץ אח"כ ל[[צרפת]] עד [[תש"ט]] שהקימו את היישוב החסידי הראשון בארץ הקודש - כפר חב"ד. מסופר בשם [[הרבי]] כי באותו יום, ישב [[הרבי הריי"צ]] בחדרו ואמר את [[שירת הים]] בדביקות שוב ושוב, עד שנאנח אנחת רווחה באמרו חרישית: "ברוך השם, הם עברו, הם עברו, מספיק". למחרת התקבל מברק כי הם עברו בשלום את גבול רוסיה והגיעו לפְּשֶׁמישְל שבפולין. {{הערה|[[שיחה|שיחת]] [[הרבי]] [[הרבי בפריז|בהיותו בפריז]], [[ל"ג בעומר]] [[תש"ז]]. [[שיחות קודש קודם הנשיאות]] [https://drive.google.com/file/d/1Fl9R-m_zILf5OwAMTr8ADrFxhDpkd-No/view עמוד 119].}}.

*'''[[כ"ד טבת]]'''. - '''הקבוצה האחרונה''', ובה 200 משפחות.

בעקבות הוראתו של אדמו"ר הריי"צ להתמקם באזורים שהינם תחת שליטת ממשלת ארצות הברית, עשו חסידים רבים את דרכם לעבר מחנה העקורים ב[[פאקינג]], שהיה באותה שעה בשליטת הצבא האמריקאי, והמתינו שם תקופה ארוכה בהמתנה לדעת לאן וכיצד ימשיכו.