יימח שמו: הבדלים בין גרסאות בדף
אין תקציר עריכה |
(מחיקת סיפור החפץ חיים (לכאו' מקורו בספרי אותו האיש ימ"ש)) |
||
| (6 גרסאות ביניים של 3 משתמשים אינן מוצגות) | |||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
'''יִמַּח שְׁמוֹ''' או '''יִמַּח שְׁמוֹ וְזִכְרוֹ''' היא קללה עברית עתיקה, המופנית כביטוי לוואי לרָשע, או נגד אויבי [[עם ישראל]]. קללה זו היא מן הקשות והחריפות בלקסיקון שבארון הספרים היהודי. משמעותה מוות חסר צאצאים ויורשים, וזו מעין בקשה מאלוקים שיימחה כל זכר למקולל. | '''יִמַּח שְׁמוֹ''' או '''יִמַּח שְׁמוֹ וְזִכְרוֹ''' היא קללה עברית עתיקה, המופנית כביטוי לוואי לרָשע, או נגד אויבי [[עם ישראל]]. קללה זו היא מן הקשות והחריפות בלקסיקון שבארון הספרים היהודי. משמעותה מוות חסר צאצאים ויורשים, וזו מעין בקשה מאלוקים שיימחה כל זכר למקולל. | ||
== אטימולוגיה == | == אטימולוגיה == | ||
| שורה 12: | שורה 12: | ||
ההקשר המיידי של הביטוי "יימח{{כ}} שמו וזכרו" משויך ל[[המן הרשע]], שהוא ו[[עשרת בני המן|עשרת בניו]] נתלו למוות, וכך נתקיימה בו הקללה. חלק מהמקורות מציעים שההמשך, "וזכרו", נוסף כחזרה למצוות מחיית זכר עמלק. קשר זה נתמך בחלק מהמקורות ברעיון שהמן הוא צאצא של עמלק, שכן במגילת אסתר נזכרת כ"המן האגגי", ובכך נקשר לאגג, מלך [[עמלק]]. | ההקשר המיידי של הביטוי "יימח{{כ}} שמו וזכרו" משויך ל[[המן הרשע]], שהוא ו[[עשרת בני המן|עשרת בניו]] נתלו למוות, וכך נתקיימה בו הקללה. חלק מהמקורות מציעים שההמשך, "וזכרו", נוסף כחזרה למצוות מחיית זכר עמלק. קשר זה נתמך בחלק מהמקורות ברעיון שהמן הוא צאצא של עמלק, שכן במגילת אסתר נזכרת כ"המן האגגי", ובכך נקשר לאגג, מלך [[עמלק]]. | ||
[[ראשי תיבות|ראשי התיבות]] של הקללה "ימח{{כ}} שמו וזכרו" (יש"ו) הודבקה ל[[אותו האיש]] | [[ראשי תיבות|ראשי התיבות]] של הקללה "ימח{{כ}} שמו וזכרו" (יש"ו) הודבקה ל[[אותו האיש]]{{הערה|כך בספר תולדות ישו על קורותיו של אותו האיש.}}, כראשי תיבות בדיעבד. | ||
במהלך הדורות הופנה הביטוי כנגד אויבי העם היהודי בכללותם, ובאופן בולט במיוחד נגד ה[[נאצים]] ועוזריהם, אשר הוציאו לפועל את ה[[השואה|שואה]], רצח העם היהודי, פשעי מלחמה ומנגנון השמדה המונית שיטתי. | במהלך הדורות הופנה הביטוי כנגד אויבי העם היהודי בכללותם, ובאופן בולט במיוחד נגד ה[[נאצים]] ועוזריהם, אשר הוציאו לפועל את ה[[השואה|שואה]], רצח העם היהודי, פשעי מלחמה ומנגנון השמדה המונית שיטתי. | ||
| שורה 20: | שורה 20: | ||
== כנגד יהודים == | == כנגד יהודים == | ||
מקובל ביהדות להפנות את הקללה כנגד צוררי העם היהודי. הרב [[יוסף חיים זוננפלד]] מנהיג [[העדה החרדית]], אף שהיה קנאי, הורה שאין לומר על יהודי קללה זו, אפילו אם הוא חוטא או מומר. הוא הוכיח זאת מכך שעל פי ההלכה יש לקיים מצוות ייבום גם אם הנפטר חוטא או מומר | מקובל ביהדות להפנות את הקללה כנגד צוררי העם היהודי. הרב [[יוסף חיים זוננפלד]] מנהיג [[העדה החרדית]], אף שהיה קנאי, הורה שאין לומר על יהודי קללה זו, אפילו אם הוא חוטא או מומר. הוא הוכיח זאת מכך שעל פי ההלכה יש לקיים מצוות ייבום גם אם הנפטר חוטא או מומר{{הערה|[[שולחן ערוך]] אבן העזר קנז ה.}}, מצווה שתכליתה לוודא ש"לא ימחה שמו מישראל"{{הערה|דברים, כ"ה, ו'.}}. אף על פי כן רבי משה יצחק מפשעוורסק כתב זאת על [[בן גוריון]]{{הערה|כתבי קודש פעווארסק.}}. | ||
==ראו | ==ראו ג== | ||
*[[ה' יקום דמו]] | *[[ה' יקום דמו]] | ||
{{הערות שוליים}} | {{הערות שוליים}} | ||
[[קטגוריה: | [[קטגוריה:ביטויים יהודיים]] | ||
גרסה אחרונה מ־11:02, 25 בדצמבר 2024
יִמַּח שְׁמוֹ או יִמַּח שְׁמוֹ וְזִכְרוֹ היא קללה עברית עתיקה, המופנית כביטוי לוואי לרָשע, או נגד אויבי עם ישראל. קללה זו היא מן הקשות והחריפות בלקסיקון שבארון הספרים היהודי. משמעותה מוות חסר צאצאים ויורשים, וזו מעין בקשה מאלוקים שיימחה כל זכר למקולל.
אטימולוגיה[עריכה | עריכת קוד מקור]
המילה "יִמַּח" ידועה בעברית מודרנית בעיקר כחלק מקללה זו, והיא קיצור של המילה "יימחה", בדומה למילה "יהי", כקיצור של "יהיה", או "יחי" כקיצור של "יחיה". המילה "שְׁמוֹ" אינה רק במובן של שם פרטי, אלא מתייחסת לזיכרון והנצחה, כמו ב"יד ושם" הנגזר מספר ישעיהו: "וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם, טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת; שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ, אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת".
בתנ"ך[עריכה | עריכת קוד מקור]
הצירוף "ימח שמו" או "ימח זכרו" מופיע כבר בתנ"ך, בהטיות שונות. לאחר מלחמת עמלק בספר שמות ה' מבטיח שהוא ימחה את זכר עמלק מתחת השמים, ובספר דברים ההבטחה הופכת למצווה: "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם". המושג "מחיית שם" מופיע לראשונה בספר דברים, כאשר בעקבות חטא העגל, ה' מבקש למחות את שם ישראל מתחת השמים, ובסוף ספר דברים, כאשר משה רבנו מקלל את מי שיעבוד עבודה זרה שה' ימחה את שמו מתחת השמים:
פֶּן-יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ-שֵׁבֶט, אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אֱלֹקינוּ, לָלֶכֶת לַעֲבֹד, אֶת-אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם... וּמָחָה ה' אֶת-שְׁמוֹ, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם...
— דברים כט, יז-כ
.
הביטוי המדוייק "ימח שמם" מופיע בתנ"ך[1] כקללה לרשעים: "יְהִי־אַחֲרִיתוֹ לְהַכְרִית בְּדוֹר אַחֵר יִמַּח שְׁמָם". בפסוק זה המשמעות היא שגם הדורות הבאים אחריו יימחו ולא תשאר מהם שארית.
ביהדות[עריכה | עריכת קוד מקור]
ההקשר המיידי של הביטוי "יימח שמו וזכרו" משויך להמן הרשע, שהוא ועשרת בניו נתלו למוות, וכך נתקיימה בו הקללה. חלק מהמקורות מציעים שההמשך, "וזכרו", נוסף כחזרה למצוות מחיית זכר עמלק. קשר זה נתמך בחלק מהמקורות ברעיון שהמן הוא צאצא של עמלק, שכן במגילת אסתר נזכרת כ"המן האגגי", ובכך נקשר לאגג, מלך עמלק.
ראשי התיבות של הקללה "ימח שמו וזכרו" (יש"ו) הודבקה לאותו האיש[2], כראשי תיבות בדיעבד.
במהלך הדורות הופנה הביטוי כנגד אויבי העם היהודי בכללותם, ובאופן בולט במיוחד נגד הנאצים ועוזריהם, אשר הוציאו לפועל את השואה, רצח העם היהודי, פשעי מלחמה ומנגנון השמדה המונית שיטתי.
בדברי הרבי[עריכה | עריכת קוד מקור]
הרבי כתב בנוגע לקדושי השואה ובכלל: "מפורסם מנהגם של רוב המכריע של בני עמנו, וכמובן אני בתוכם, שכשמזכירים את הקדושים היינו כל בני ישראל שניספו במחנות הריכוז ובגיטאות, מוסיפים - ה' יקום דמם. ולהבדיל וכו' בקצה הכי תחתון, כשמזכירים היטלר ועוזריו מוסיפים - ימח שמם. והביאור בהנ"ל, אשר כל יהודי שנרצח על שום שהוא יהודי, קדוש יאמר לו, ובטוחים אנו שה' יקום דמו והרוצח ימח שמו[3].
כנגד יהודים[עריכה | עריכת קוד מקור]
מקובל ביהדות להפנות את הקללה כנגד צוררי העם היהודי. הרב יוסף חיים זוננפלד מנהיג העדה החרדית, אף שהיה קנאי, הורה שאין לומר על יהודי קללה זו, אפילו אם הוא חוטא או מומר. הוא הוכיח זאת מכך שעל פי ההלכה יש לקיים מצוות ייבום גם אם הנפטר חוטא או מומר[4], מצווה שתכליתה לוודא ש"לא ימחה שמו מישראל"[5]. אף על פי כן רבי משה יצחק מפשעוורסק כתב זאת על בן גוריון[6].
ראו ג[עריכה | עריכת קוד מקור]
הערות שוליים
- ↑ תהלים קט, יג.
- ↑ כך בספר תולדות ישו על קורותיו של אותו האיש.
- ↑ לקוטי שיחות חלק כ"א עמ' 397. וראה התוועדויות תנש"א חלק א' עמוד 120.
- ↑ שולחן ערוך אבן העזר קנז ה.
- ↑ דברים, כ"ה, ו'.
- ↑ כתבי קודש פעווארסק.