רבי זכריה בן אבקולס: הבדלים בין גרסאות בדף
אין תקציר עריכה |
אין תקציר עריכה |
||
| (11 גרסאות ביניים של אותו משתמש אינן מוצגות) | |||
| שורה 4: | שורה 4: | ||
בגמרא{{הערה|גיטין נו, א}} מסופר אודות קמצא ובר קמצא שבעקבות הבלבול בשמם נחרב בית המקדש,אחד מעשירי ירושלים ערך סעודה גדולה והזמין את נכבדי ירושלים לסעודה וביניהם את חברו קמצא אבל השרת התבלבל והזמין את בר קמצא שהיה שונא שלו וכאשר גילה העשיר כי בר קמצא הוזמן לסעודה במקום קמצא, וגרש אותו משם בבושת פנים, ובעקבות כך החליט להלשין למלך כי היהודים אינם נאמנים אליו המלך אשר לא האמין לו ביקש לבדוק זאת על ידי שישלח קורבן לירושלים ואם היהודים יקריבו סימן שהם לא מורדים ואם לא סימן שמורדים בו ובדרך הטיל בר קמצא מום בקורבן{{הערה|יש מחלוקת אם זה בשפתיים או בעפעפים שאצל הרומאים זה לא נחשב מום}} וכאשר הגיע לבית המקדש רצו חכמים להקריב את הקורבן טען רבי זכריה שאי אפשר שלא יחשבו אחר כך ש"בעלי מומין קריבין לגבי מזבח" אמרו חכמים טוב אז נהרוג את בר קמצא אמר להם רבי זכריה מעכשיו יגידו "מטיל מום בקדשים יהרג" ושחרורו את בר קמצא. בהקשר הזה מוזכר בגמרא מאמרו של [[רבי יוחנן]], כי רבי זכריה גרם בעקיפין על ידי ענוותנותו (סבלנותו{{הערה|[[רש"י]] שם}}) לחורבן בית המקדש, כי לא הסכים להרוג את בר קמצא ולכן נחרב בית המקדש. לעומת זאת המדרש אומר שחטאו של רבי זכריה היה בגלל שלא מחה על עלבונו של בר קמצא, בגלל הענווה שלו {{הערה|איכה רבה ד}}. | בגמרא{{הערה|גיטין נו, א}} מסופר אודות קמצא ובר קמצא שבעקבות הבלבול בשמם נחרב בית המקדש,אחד מעשירי ירושלים ערך סעודה גדולה והזמין את נכבדי ירושלים לסעודה וביניהם את חברו קמצא אבל השרת התבלבל והזמין את בר קמצא שהיה שונא שלו וכאשר גילה העשיר כי בר קמצא הוזמן לסעודה במקום קמצא, וגרש אותו משם בבושת פנים, ובעקבות כך החליט להלשין למלך כי היהודים אינם נאמנים אליו המלך אשר לא האמין לו ביקש לבדוק זאת על ידי שישלח קורבן לירושלים ואם היהודים יקריבו סימן שהם לא מורדים ואם לא סימן שמורדים בו ובדרך הטיל בר קמצא מום בקורבן{{הערה|יש מחלוקת אם זה בשפתיים או בעפעפים שאצל הרומאים זה לא נחשב מום}} וכאשר הגיע לבית המקדש רצו חכמים להקריב את הקורבן טען רבי זכריה שאי אפשר שלא יחשבו אחר כך ש"בעלי מומין קריבין לגבי מזבח" אמרו חכמים טוב אז נהרוג את בר קמצא אמר להם רבי זכריה מעכשיו יגידו "מטיל מום בקדשים יהרג" ושחרורו את בר קמצא. בהקשר הזה מוזכר בגמרא מאמרו של [[רבי יוחנן]], כי רבי זכריה גרם בעקיפין על ידי ענוותנותו (סבלנותו{{הערה|[[רש"י]] שם}}) לחורבן בית המקדש, כי לא הסכים להרוג את בר קמצא ולכן נחרב בית המקדש. לעומת זאת המדרש אומר שחטאו של רבי זכריה היה בגלל שלא מחה על עלבונו של בר קמצא, בגלל הענווה שלו {{הערה|איכה רבה ד}}. | ||
==בחסידות== | ==בחסידות== | ||
[[הבעל שם טוב]] אמר{{הערה|כתר שם טוב קמה}} שלפעמים הענווה של האדם זה גורם לו שהוא מתרחק מ[[עבודת השם]], שבגלל שהוא ענו הוא לא מאמין שעל ידי [[תפילה|תפילתו]] ותורתו הוא מוריד [[שפע]] אל כל ה[[עולמות]], וגם ה[[מלאכים]] ניזונים על ידי תורתו ותפילתו. וזה כמו מה שאמרו חכמים שענותנותו של ר' זכריה גרמה לחורבן כו'. כך האדם צריך לשים לב ולומר כי הוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, וכל תנועותיו ועסקיו ודבורו והלוכו עושה רושם למעלה למעלה, בוודאי יזהר בכל דרכיו ועסקיו שיהיה לשם שמים, מה שאין כן כשחושב האדם מי אני שיוכל לפגום או לתקן למעלה ולמטה שיהיה נרשם כל עסקי למעלה, ובזה הולך בשרירות לבו ויגיד הכל יהיה טוב לי. ובאמת זה אינו, כי האדם על ידי מעשיו הטובים הוא דבוק בו יתברך ממש, וכמו שכתוב והלכת בדרכיו, ועל ידי שהוא רחום למטה נתעורר מדה זו של רחום למעלה בכל העולמות, וכמו שכתוב דע מה למעלה ממך, כלומר "ממך" תדע איזה מדה שנתעורר בך שכך הוא למעלה. | |||
{{הערות שוליים}} | {{הערות שוליים}} | ||
[[קטגוריה:תנאים|זכריה]] | [[קטגוריה:תנאים|זכריה]] | ||
גרסה אחרונה מ־15:21, 20 ביולי 2023
|
יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: מועתק ללא עריכה מנימלית, נראה כמו גליון של חידושי תורה ולא ערך באנציקלופדיה. | ||
| אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. | |||
רבי זכריה בן אבקולס היה תנא שחי בזמן חורבן בית המקדש השני. רבי זכריה מוזכר מספר פעמים בודדות בספרות חז"ל. כמה מן המקרים שבהם מוזכר שמו, היו דווקא בעלי משמעות גורלית לעם ישראל בתקופתו, ולעם ישראל בכל הדורת מבית המקדש השני עד עכשיו, למרות העובדה שאינו מוזכר ככל וכלל חוץ מאותם מקרים בודדים.
בגמרא[1] מסופר אודות קמצא ובר קמצא שבעקבות הבלבול בשמם נחרב בית המקדש,אחד מעשירי ירושלים ערך סעודה גדולה והזמין את נכבדי ירושלים לסעודה וביניהם את חברו קמצא אבל השרת התבלבל והזמין את בר קמצא שהיה שונא שלו וכאשר גילה העשיר כי בר קמצא הוזמן לסעודה במקום קמצא, וגרש אותו משם בבושת פנים, ובעקבות כך החליט להלשין למלך כי היהודים אינם נאמנים אליו המלך אשר לא האמין לו ביקש לבדוק זאת על ידי שישלח קורבן לירושלים ואם היהודים יקריבו סימן שהם לא מורדים ואם לא סימן שמורדים בו ובדרך הטיל בר קמצא מום בקורבן[2] וכאשר הגיע לבית המקדש רצו חכמים להקריב את הקורבן טען רבי זכריה שאי אפשר שלא יחשבו אחר כך ש"בעלי מומין קריבין לגבי מזבח" אמרו חכמים טוב אז נהרוג את בר קמצא אמר להם רבי זכריה מעכשיו יגידו "מטיל מום בקדשים יהרג" ושחרורו את בר קמצא. בהקשר הזה מוזכר בגמרא מאמרו של רבי יוחנן, כי רבי זכריה גרם בעקיפין על ידי ענוותנותו (סבלנותו[3]) לחורבן בית המקדש, כי לא הסכים להרוג את בר קמצא ולכן נחרב בית המקדש. לעומת זאת המדרש אומר שחטאו של רבי זכריה היה בגלל שלא מחה על עלבונו של בר קמצא, בגלל הענווה שלו [4].
בחסידות[עריכה | עריכת קוד מקור]
הבעל שם טוב אמר[5] שלפעמים הענווה של האדם זה גורם לו שהוא מתרחק מעבודת השם, שבגלל שהוא ענו הוא לא מאמין שעל ידי תפילתו ותורתו הוא מוריד שפע אל כל העולמות, וגם המלאכים ניזונים על ידי תורתו ותפילתו. וזה כמו מה שאמרו חכמים שענותנותו של ר' זכריה גרמה לחורבן כו'. כך האדם צריך לשים לב ולומר כי הוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, וכל תנועותיו ועסקיו ודבורו והלוכו עושה רושם למעלה למעלה, בוודאי יזהר בכל דרכיו ועסקיו שיהיה לשם שמים, מה שאין כן כשחושב האדם מי אני שיוכל לפגום או לתקן למעלה ולמטה שיהיה נרשם כל עסקי למעלה, ובזה הולך בשרירות לבו ויגיד הכל יהיה טוב לי. ובאמת זה אינו, כי האדם על ידי מעשיו הטובים הוא דבוק בו יתברך ממש, וכמו שכתוב והלכת בדרכיו, ועל ידי שהוא רחום למטה נתעורר מדה זו של רחום למעלה בכל העולמות, וכמו שכתוב דע מה למעלה ממך, כלומר "ממך" תדע איזה מדה שנתעורר בך שכך הוא למעלה.